את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 17.

●נקודת מבט של תבל.
"רוזי?!" שאלתי בשוק.
"תבל? מה את עושה פה? קרה משהו?" היא שאלה בדאגה.
"אני באתי עם חבר שלי, מה את עושה פה?" שאלתי.
"אני גרה פה, רגע! את ואריאל הבן שלי ביחד?" היא שאלה.
"אריאל זה הבן שלך?!" שאלתי.
"כן" היא אמרה.

"היי מאמו, תכירי זאת חברה שלי" אריאל חזר מהמטבח, נשק לאמו והציג אותי.
"אנחנו כבר מכירות" אמרתי.
"וואלה?" הוא שאל לא מבין.
"שאני אבין, אתם ביחד?" רוזי שאלה שוב.
"כן" ענינו אני ואריאל.
"אוי אלוהים" היא אמרה בדאגה.
"מה הבעיה בזה?" אריאל שאל.
"כן רוזי, מה הבעיה?" שאלתי.
"אתם לא זוכרים?" היא שאלה.
"מה אנחנו אמורים לזכור?" אריאל שאל בחוסר סבלנות.
"אתם הייתם החברים הכי טובים פעם, אריאל אתזה זוכר שהייתי לוקחת אותך איתי לעבודה שלי כשהיית קטן?" רוזי שאלה.
"אנחנו היינו החברים הכי טובים?" שאלתי בשוק.
"את לא זוכרת? תיזכרו" רוזי הניחה על הירך שלי את היד שלה.
"רגע! בגלל זה אני חלמתי עליה? בגלל זה היא הופיעה בחלומות שלי?" אריאל התפרץ בשאלה.

"אני זוכרת!" אמרתי פתאום.

*פלאבק*
"תבל, אריאל, האוכל מוכן" רוזי צעקה.
"אמא, לא עכשיו, אנחנו בונים ארמון מחול" אריאל צעק.
"תביא לי את הדלי" ביקשתי מאריאל שהיה עסוק בשרטוט התעלה של המים.
הוא העביר לי את הדלי.
"סיימנו!" צעקנו ונתנו כיף אחרי שהארמון היה מוכן.
*

"מה את זוכרת תות?" אריאל שאל.
"ארמון מחול.." מלמלתי.
"זאת את?" הוא שאל.
"אתם לא מבינים? אסור לכם להיות ביחד" רוזי אמרה.
"למה לא?" אריאל שאל בקול רם.
"כשהייתם בני חמש, התקרבתם מאוד, פחדנו שתתאהבו. אסור שבת עשירים תתאהב בבן עניים" רוזי אמרה.
"את חושבת שאכפת לי מהמעמד שלי? מצידי להיות ענייה, זרוקה ברחוב. העיקר להיות עם אריאל, כרגע הוא הכל בשבילי" אמרתי לרוזי.
"ההורים שלך לא יסכימו לזה תבל" רוזי הניחה את ידה על הירך שלי.
"ההורים שלי לא פה כרגע" אמרתי.
"תבל.." רוזי אמרה בייאוש.
"די, אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר" אמרתי.
רוזי נאנחה והלכה לחדר שלה.
התיישבתי בספה בחזרה, עם הגב לאריאל שהיה שקוע במחשבות.

נקודת מבט של אריאל.
לא סתם חלמתי עליה? היא דמות מהעבר שלי?
"אז החלום שלי, שלוקחים אותך ממני, זה בעצם ההורים שלך?" שאלתי את תבל.
היא הסתובבה אליי בדאגה.
"ואם אנחנו לא מתאימים ריאלי?" היא שאלה פתאום.
"תבל, אנחנו לא הלכים להיפרד, שום הורים או מדריך או כל מישהו אחר, לא יעצרו את מה שקורה בינינו" ליטפתי לה את הלחי.
"אני מפחדת אריאל, ייקחו את הטוב הזה מאיתנו. בוא נעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי" היא אמרה והעיניים שלה נצצו. היא עמדה לבכות.
"תות, אני לא אוותר על הנערה שכבשה לי את הלב" אמרתי לה, לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הלב שלי.
"תרגישי," אמרתי, "זה קורה לי רק כשאני איתך, הלב שלי משתולל, מסרב לנוח, הפרפרים חוגגים" אמרתי לה.
"אתה לא מכיר את אבא שלי, הוא לא יתן לנו להיות ביחד" היא אמרה בעצב.
"אני מוכן לאבד הכל, רק לא אותך, את חשובה לי מדי" אמרתי.

נקודת מבט של תבל.
"שכל העולם ידע, תבל ממן, היא אהבת חיי ואם ילדיי" הוא צעק ברחבי הדירה.
מחיתי את הדמעות.
"אריאל, אתה זוכר בגיל חמש? שההורים הפרידו בינינו? אתה רוצה שזה יהיה ככה גם עכשיו?" שאלתי ובכיתי.
"עכשיו אף אחד לא יכול להפריד בינינו" הוא אמר בביטחון ונישק לי את גב כף היד.

רוזי חזרה עם אלבום תמונות ביד.
"הנה, הילדות שלכם ביחד, אתם לא מוכנים להקשיב לי, שתהיה לכם דרך צלחה ואתם מקבלים את הברכה שלי לזוגיות טובה" רוזי אמרה והושיטה לי את האלבום.
לקחתי ממנה את האלבום, אריאל התקרב אליי.
שנינו דפדפנו בתמונות.
"ריאלי תראה, יש לך פרפר כחול על האף" צחקתי ומחיתי את הדמעות.
"אוי זה היה באותו יום שבנינו את הארמון חול" הוא אמר והצביע על תמונה אחרת.
"את באמת רוצה שכל זה יגמר?" הוא שאל.
"אוף איתך" בכיתי ומשכתי אותו אליי לנשיקה.