בחורים טובים.

פרק 5:
אחרי כמה רגעים שהיא בתוך המים והצחוק שלהם עדיין נשמע באוזנה היא הצליחה להוציא צליל שגרם להם להביט בה.
"אני לא יודעת לשחות!" היא צעקה בכל כוחותייה ומרוב מאמצים היא הפסיקה לנסות כי כבר התעייפה וגופה נכנס פנימה אל תוך המים וטבע.
נתנאל היה הכי קרוב לאזור שלה, הפיות שלהם נשארו פתוחים אבל עד שהם הבינו מה שקרה כאן הם כבר שכחו להוציא אותה משם.
משום מקום דולב החל בריצה מהירה וקפץ פנימה אל המים, הקול שלה היה הדבר הראשון ששמע שיצא מהגינה וכשראה איך לוקח להם זמן להגיב הוא החליט להגיב בעצמו.
הוא נכנס פנימה בקפיצה ובמשך שחייה של כמה שניות הוא תפס אותה והרים אותה החוצה.
נתנאל התקרב לעברו ועזר לו למשוך אותה החוצה מאחר שהייתה כבדה במים.
חן החלה לבכות מרוב הלחץ ונוגה מיהרה לחבק אותה ולהרגיע אותה,
הכל היה צריך לקרות בשקט כדי שאף אחד לא ישמע אותם מהבית כי אם איתמר ושוהם היו יודעים זה היה הסוף שלהם.
"היא נושמת" נתנאל הביט על החזה שלה שירד ועלה בקצב איטי מהרגיל.
"למה לעזאזל לא עזרת לה?!" השקט כבר לא עיניין את דולב את העונש שלו הוא כבר קיבל והכי חשוב כאן בסדר העדיפויות אצלו זאת היא.
"אני לא יודע, דחפתי אותה אבל חשבתי שהיא יודעת לשחות, ל..לא ידעתי אחי" נתנאל מצא את עצמו מגמגם תחת הלחץ שהיה בו.
נוגה התקרבה לעברה והעבירה את ידה בשיערה.
"אתה דחפת אותה?!" הוא התפלא, "יכלת להרוג אותה, אם היית משאיר אותה במים!, אתם חבורה של טיפשים, כולכם!" העצבים שלו שוב התפרקו על אחרים אבל הפעם בסיבה נכונה.
"אולי מספיק עם הצעקות שלכם!, תפסיקו לחפש אשמים, כולנו אשמים!" נוגה עצרה את נתנאל מלהגיב והמבט של דולב היה נוטף שנאה.
"אני מקווה בשבילך שהיא תיהיה בסדר".
בת חן רצה לעברה שהיא שמעה שיעולים קטנים בוקעים ממנה,
כמות מים קטנה ממה שבלעה יצאה מגופה החוצה ודולב מיהר לתפוס את שיערה לאחור כדי שהיא תפלוט אותם הצידה.
היא נשמה בכבדות והביטה אל תוך עיניו, היא לא זכרה מי קפץ להציל אותה אבל זכרה מי דחף אותה.
"אני מצטערת מריה" בת חן אמרה שהדמעות הפסיקו לנטוף מעינייה.
היא הביטה אל תוך עיניה ונשמה מהפה בכבדות, היא סיבבה את מבטה וראתה את נתנאל לידה.
"אני אהרוג אותך, חתיכת מטומטם!" היא קפצה עליו, דחפה אותו לאחור ועלתה מעליו, נוגה וחן מיהרו לנסות למשוך אותה לאחור אך היא הייתה יותר חזקה מהן, ודולב המשיך להביט בה מהצד בשעשוע.
אחרי הכל הוא היה עושה את אותו הדבר.
היא פתחה את רגלייה סביב בטנו והחלה לחלק בוקסים קטנים לחזהו, סטירות ושריטות לעבר פניו והוא רק ניסה להסביר לה שהכל היה אי הבנה שהוא בעצם לא התכוון, לא הבחין.
"אתה חתיכת מטומטם! יכלתי למות!, אני שונאת שונאת אותך!" הוא תפס את האגרופים הקטנים שלה והיא נרגעה, נושמת בכבדות שוב.
"תפסיקי רגע!, אני לא התכוונתי להשאיר אותך שם אני לא יודע מה עבר עלי באותו רגע, חשבתי שאת יודעת לשחות" הוא הסביר את התירוץ המיותר שלו ונשם בכבדות בידיוק כמוה .
"אז אל תחשוב, המוח שלך לא פועל כמו שצריך" היא המשיכה להרביץ לו בכל חלק שמצאה בגופו ומבלי לשים לב קרעה את חולצתו בכתף.
"דולב תעשה משהו!" חן רטנה כדי שיעזור להם אך הוא המשיך לגחך.
נוגה תפסה ברגלה ובת חן בשנייה ושתיהם ניסו לדחוף אותה לאחור אך הם לא הצליחו.
דולב קם ממקומו ותפס אותה ממותנייה והרים אותה אל הצד השני כאילו היא הייתה שוקלת כנוצה.
המבט שלה היה מלא שנאה והחזה שלה חזר לנשום בכבדות.
"זהו, מספיק להיום קטנה" הוא הזיז אותה הצידה אך מריה לא הבחינה בו והיה נראה שהיא המשיכה לנסות להרביץ לנתנאל אך דולב עמד ביניהם כמחסום.
אבל הצעקות שלה הסבירו בידיוק מה היא רוצה, את נתנאל באותו מצב שהיא הייתה בו.
בזמן ששלושת הדפוקים האלה חשבו שזה הצגה, חשבו שזה משחק היא הייתה שם, מתחת למים לאחר שבלעה כמויות של מים וזעקה לעזרה מול עיניים שאף אחד לא נתן לה.
דולב אחז בכתפייה וצעק את שמה בקול, גרם לה להתרכז בו.
"מריה!" הגוף שלו היה קר באותה מידה כמו שלה ורק עכשיו היא הבחינה בבגדיו הרטובים שנצמדו לגופו.
מרוב הרצון להחזיר לנתנאל היא לא הבחינה בדבר הכי חשוב, מי עזר לה.
היא כיווצה את גבותייה וניסתה להבין איך מבלי לשאול והוא הזיז אותה פנימה,
"קדימה תתקלחי, את צריכה להוריד את הבגדים האלה ממך" הוא מלמל וניסה למקד את מבטו קדימה והיא הביטה על חולצתה הלבנה שרק עכשיו שמה לב שהיא הפכה לשקופה.
היא נצמדה אל החזייה השחורה שלה והבליטה את החזה שלה, דולב גיחך שהיא שמה לב למה התכוון והיא מיהרה להסתיר את החזה עם ידייה.
"אל תסתכל!" היא רטנה ומיהרה לרוץ אל חדר הבנות.
הוא המשיך בהליכה האופיינית שלו שהגיחוך עדיין נשמע בין שפתיו.

שוהם מיהרה לצאת החוצה ששמעה את הצעקות המוכרים של האחרים והגיעה אל הבריכה בכותונת הלילה הלבנה שלה שהייתה נראת לבוש של זקנים.
"מה קרה כאן?" היא שיפשה את עינייה שהתקרבה אליהם, נתנאל מיהר לקום מהרצפה ולהראות רגיל,שגרתי.
בת חן שהתנדנדה מצד לצד בשיכרון נשכה את שפתייה כדי לא להתחיל להתפקע מצחוק ונוגה עזרה לה לעמוד ישר כי נוגה עוד יכלה להיות ה"מבוגר האחראי" בישיבה הזאת.
נתנאל הדביק חיוך על שפתיו ושוהם רק חשדה עוד יותר לחיוכים והשקט שלהם.
"שמעתי צעקות" היא פיהקה,
"נוגה ובת חן התווכחו ביניהם, אל תדאגי שוהם תחזרי לישון" נתנאל התקרב אליה כדי לדחוף אותה בחזרה לבית אבל לא לקח בחשבון שהריח נודף מפיו.
היא עצרה את זרועותיו מלדחוף אותה והביטה לאחור, השולחנות שהיו מלאים באלכוהול החלו להיראות בבירור מתוך טישטוש השינה שלה והיא יכלה להרגיש איך היא מאוכזבת מהם.
"וודקה?" היא אמרה, הקול שלה לא היה מכוון לצעקה וגם לא ללחישה כדי שאיתמר לא ישמע, הוא נשאר רגיל, רגיל ומאוכזב.
"שוב הכנסתם אלכוהול אל הבית, שוב עברתם על החוקים" היא רטנה והניחה את ידייה על מותנייה.
"די עם החוקים שלכם, תנו לנו להתפרק כמוכם, גם אנחנו בני אדם" נוגה התקרבה אליה בתנועות ידיים ושיחררה את אחיזתה מבת חן, בת חן נפלה לאחור ומיהרה לקום כדי להראות שהכל בסדר איתה.
"לידיעתך גברתי הצעירה יש הרבה דרכים להתפרק ואתם לא יכולים לבחור בדרך הזאת עד שימלאו לכם שמונה עשרה" היא שילבה את ידייה.
"החוק אומר שהמכירה אסורה מגיל שמונה עשרה, הוא לא אומר שום דבר על לשתות אלכוהול" בת חן התקרבה לעברה, ההליכה שלה הייתה איטית והיא הביטה על כל צעד שעשתה.
"החוקים שבבית הם החוקים שבבית, ואני בטוחה שוודקה הזאת לא הגיעה מעצמה" נתנאל גילגל את עיניו.
"אני שופכת את זה" היא תפסה את שלושת הבקבוקים בידייה והתקדמה אל הבית, בת חן עצרה אותה והתחננה שתשאיר את זה אך שוהם הייתה נשמעת בטוחה בהחלטתה.
"אני מאוכזבת מכם, משלושתכם. עכשיו כנסו לחדרים שלכם" היא המשיכה שהצעדים שלה נשמעו הולכים ומתרחקים ובת חן שלא יכלה להתאפק עוד התחילה להתפקע מצחוק על הריצפה ללא סיבה,
נתנאל הביט בה בהרמת גבה, צריכת אלכוהול מופרזת לא עושה לה טוב.
נוגה הביטה בה בחיוך והשניים הביטו אחד בשני, לא עבר הרבה זמן עד שהם התחילו לצחוק ביניהם, הם התקרבו אליה וגררו אותה אל החדר.

"קחי" דולב הסתובב והושיט לה את המגבת מבלי להביט, היא לקחה את המגבת וידה הרטובה התחכחה בידו.
היא סיבבה אותה סביב גופה וקשרה אותה כדי שתוכל לצאת אל רחבי החדר.
"חשבתי שהלכת" היא מלמלה,
"רציתי לראות שהכל בסדר איתך, את בסדר?" היא הנהנה אבל שכחה שהוא לא יכול לראות אותה.
"כן, אני יכולה להתלבש?" היא שאלה בביישנות והוא הנהן, ידע שהיא יכולה לראות אותה.
"אני לא רואה כלום, תתלבשי" היא פערה את עינייה.
"אני לא מרגישה בנוח, אתה יכול לצאת בבקשה?" היא קצת הרימה את טונה כדי להראות לו את הרצינות שבדבר אך הוא משך בכתפיו כלא רוצה והחיוך התנוסס על שפתיו.
"אני לא מתכוון לזוז מכאן, אז כדאי שתזדרזי כי אני מתחיל להתעייף מלעמוד" היא גילגלה את עינייה בעצבים, התוכנית שלה הייתה לצעוק חזק כדי שישמעו אותה ויסלקו אותו מכאן אבל את החבר'ה היא העדיפה לא לראות עכשיו ואת איתמר ושוהם היא לא רצתה להעיר בשביל שטות כזאת, היא יכלה להסתדר לבד.
היא שיחררה את המגבת באיטיות כדי לראות אם הוא הסתובב אך הוא לא, הגב שלו נשאר מולה והיא מיהרה בחשש לשים הלבשה תחתונה ואת השמלה שמצאה בארון מעליה.
השמלה הזאת הייתה דומה לכותנת לילה של מריה רק בצבע שחור.
"אתה יכול להסתובב" היא תלתה את המגבת בחזרה ליד המקלחת וכשיצאה החוצה היא ראתה שהוא שכב לה על המיטה בהתפרסות.
"אני צריכה לישון עכשיו" הוא שמע את קולה שוב וקם מהמיטה, היא נכנסה פנימה הודתה לו בחיוך וכיסתה את גופה עד המותניים.
השיער הרטוב שלה השאיר חותמת רטובה על הכרית והוא הביט בה עם חיוך קטן ללא שיניים.
"את מרגישה יותר טוב עכשיו?" הוא ישב על המיטה ליד רגלייה.
היא הנהנה מבלי לומר דבר והוא הגדיל את חיוכו ללא שיניו,
"אתה יכול להישאר כאן עד שהבנות יחזרו?" היא עצרה אותו מללכת, הוא חזר בחזרה לשבת והביט בעינייה בשאלה.
"פשוט שאני מפחדת מהחושך ואני לא יכולה לישון עם אור" היא אמרה כמו ילדה קטנה והוא הנהן מספר פעמים.
"אין כלום בחושך שצריך להפחיד אותך, להפך ככה את רואה בבירור שאין שום דבר" היא הנידה את ראשה מצד לצד.
"שהייתי קטנה אמא שלי הייתה מדליקה לי מנורת לילה שהיא קנתה לי, זה לא עזר לי במיוחד אבל הייתי שקועה כל כך בצבעים שהיא החליפה ששכחתי שהחשוך בעצם מקיף אותי" הפעם שיניו נפרדו לאורך שפתיו וחיוך חמוד הופק ממנו.
"אתה זה שהוצאת אותי מהמים" היא אמרה, הבגדים שלו כבר לא היו רטובים מכיוון שהוא הספיק להחליף אותם שהיא התקלחה אבל היא עדיין זכרה.
"הייתי באופוריה להרביץ לנתנאל שלא שמתי לב מי עזר לי, זה היית אתה" החיוך ירד לאט לאט משפתיו והוא לא אמר מילה.
"זה לא משנה עכשיו, העיקר שיצאת משם בזמן" היא חייכה.
"תודה, הצלת את החיים שלי, אני חייבת לך אחת" הוא גיחך לדבר האחרון שהיא אמרה ואם היה לו חשד שהיא ילדה בוגרת עכשיו הוא הבין שהילדותיות שלה עדיין טמונה בה.
"בסדר, עכשיו לכי לישון כבר מאוחר" הוא הזיז את השיער הקצר שנפל על פניה כשזזה לאחוריה אוזניה והרגיש את היד שלו מתרטבת.
היא חייכה אליו חיוך של הוקרת תודה והוא ניתק את מגעו בה.
"למה אתה כאן?" היא שאלה לפתע ללא התראה, השאלות שצצו במוחה על דולב היו רבות אך היא ידעה שלא יכלה לשאול את כולם, היא ידעה שהיא לא יכולה להיכנס לו לפרטיות כמו שהיא לא רצתה שיכנסו לה לפרטיות.
הוא נאנח, היא תפסה אותו לא מוכן.
"אני לא חושב שזה סיפור טוב ללפני השינה" הוא אמר והיא מיהרה לשבת מולו.
"הילדות שלי היא לא סיפור טוב, יש משהו שאני רוצה לשכוח מאשר לזכור אבל משום מה זה לא יוצא לי מהראש" היא הסתקרנה יותר מקודם אבל היא לא רצתה להמשיך בשאלות כדי לא לעורר בו לחץ, כעס.
"אני לא יודע למה אני מספר לך את זה בכלל" הוא מילמל שעיניו ריצדו מצד לצד.
היא הניחה את ידה על ידו באיטיות והוא הזיז אותה במהירות, הייתה בכוונתו להמשיך אבל מועקה גדולה תקפה אותו בלב שהוא אמר את המשפט הבא.
"ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים, ואני הייתי שם איתם" הדלת נפתחה שהצחוק של בת חן קטע את השיחה שלהם נתנאל חזר אל החדר ונוגה השכיבה אותה במיטה, הפה של מריה נשאר פתוח והיא לא הצליחה לעכל את מה שאמר.
לעומת זאת דולב קילל את עצמו בלב על שעשה את זה, קילל את עצמו על זה שהוא העז לשתף מישהי ועוד מישהי שהוא לא מכיר בילדות שלו, בכאב שלו.
הוא ניצל את ההזדמנות ויצא מהחדר ללא הסברים, בלי לכעוס עליה על שגרמה לו להרגיש שהיא נאמנה, בלי לכעוס עליה כדי שהיא לא תספר לאף אחד, בלי כלום.