בחורים טובים.

פרק 1:
"שוהם אני צריכה להכין את העוגה ליום ההולדת שלו, תגידי לנוגה שתיהיה אחראית על הניקיון של הבית במקומי" בת חן צעקה לה אל עבר הסלון והיא הרימה את עינייה אל שלה ולאחר מכן הנהנה.
שוהם התקדמה והביטה בה בוחשת את הבלילה במהירות כדי שלא יווצרו גושים וחייכה,
"אני חושבת שהוא יאהב את ההפתעה שלנו" היא אמרה ובת חן הסתובבה לאחור כדי להביט בעינייה הדבשיות.
"את מכירה את דולב, הוא יגיד תודה וילך מבלי לטעום מהעוגה אפילו" היא נאנחה וחשבה בשנית על הכנת העוגה.
שוהם התקדמה אליה שהחיוך כבר ירד משפתיה והניחה את ידה על כתפיה בעדינות,
"אנחנו צריכים לקבל אותו כמו שהוא, ואם דולב נהנה מלהיות סגור כל הזמן ככה זה יהיה" שוהם התחילה שוב לדקלם את חוקי הבית ולבת חן כבר נמאס מזה אך העדינות שבקול שלה והיחס האמיתי שהיא נתנה לנושא, שנתנה לדולב גרם לה לחייך שוב ולהנהן.
"אני אדבר עם נוגה לגבי הבית" היא סיבבה את גבה לעברה ונעלמה אל הקומה השנייה, בת חן שפכה את הבלילה אל תוך התבנית והתכופפה לכיוון התנור כדי להכניס אותה אליו.

שוהם הגיעה אל החלק האחורי של הבית, לגינה, ומצאה את נוגה מפטפטת עם נתנאל על הדשא .
היא התקדמה לעברם בצעדים מהירים והניחה את ידייה על מותנייה,
"אנחנו צריכות כמה שיותר ידיים בעבודה ואתם יושבים כאן ולא עושים כלום?" היא רטנה, הףמבטים מלאי חיוכים הביטו בה ויחסו לה צומת לב.
"את תיהי אחראית על הניקיונות היום" היא הודיעה לנוגה אך היא גילגלה את עינייה מצד אחד אל הצד השני באנחה.
הניקיונות הייתה המשימה שאף אחד לא רצה לקבל אותה אך בת חן הייתה היחידה שאהבה את המשימה הזאת.
"למה אני? בת חן לא אמורה לדאוג לזה?" היא קמה מהדשא וניקתה את הסקיני שלה, השיער השטני שלה נע לאחור באיטיות לפי תנועותייה ולבסוף נפל על גבה.
"בת חן עסוקה בלהכין את העוגה לדולב וחוץ מזה התורנות הזאת היא לכולם לא רק לה" שוהם אמרה והיא עשתה זאת שוב, נוגה שוב גילגלה את עינייה באנחה.
"בסדר בסדר אני אנקה" היא עקפה אותם אל תוך כניסת הבית.
"אני אעזור לה לנקות" היא שלחה את ידה קדימה והיא נפגשה בחזו כדי לעצור אותו.
"לא, אני צריכה אותך לדבר אחר נתנאל" היא הודיעה, עיניו התמימות הסתכלו עליה בשאלה והיא רק משכה את ידו אל כיוון ביתה.

דולב בעט כדורים אל הגבעה וכשהם התגלגלו לעברו בחזרה הוא עשה זאת שוב ושוב מבלי להפסיק והפך את הבעיטות שלו למהירות יותר.
האדרנלין שלו פרץ החוצה מבלי הסבר והיה נראה שהוא כועס, הוא יצא מהבית בשעות הבוקר עם כדור אל כיוון המגרש.
אף אחד לא שאל שאלות כי הם ידעו שהוא לא יספק להם את המידע הזה, הוא לא אוהב שנכנסים לו לוריד.
את הבוקר הוא העביר בטורניר כדורגל שכונתי עם החברים שהכיר שם וכשהם כבר התעייפו וחזרו לביתם הוא הלך אל הגבעה, המקום השקט והרגוע ביותר במושב.
המקום שבו הוא שוקע למיליוני מחשבות אך הפעם שורץ אדרנלין ולא מוכן לעשות שום דבר אחר חוץ מלבעוט בכדור שלו.
היום היום הולדת שלו והוא כועס היום יותר מכל יום אך זה כבר ניהיה רגיל, איתמר ושוהם רגילים לראות אותו ככה ויותר מכל מבינים אותו.
למרות שהם קראו את התיק האישי שלו, את הסיפור חיים המסעיר שלו הם לא אמרו דבר ולא סיפרו לאף אחד כדי להשאיר את הסיפור שלו כפרטי כמו שהוא רוצה.

אחרי עוד שעה נוספת שבה רץ מצד לצד ללא הסבר הוא חזר הביתה, ללא חולצה מזיע ומתנשף.
הוא נפגש בעינייה של שוהם והיא לא אמרה דבר הוא נכנס ישר אל החדר שלו כדי להתקלח, תלה את הבגדים הנקיים שלו מחוץ לאמבטיה ונכנס פנימה אל אמבטיה חמה עם קצף.
לאחר כמה דקות דפיקות נשמעו על דלת המקלחת,
"אני מתקלח עכשיו."
"אני לא באתי להתקלח דולב אני רק רוצה לדבר איתך" הוא זיהה את הקול של נוגה מאחורי הדלת וגילגל את עיניו באנחה, הנה השיחות על `אם אתה צריך כתף אני פה דולב, אם אתה צריך לדבר אני כאן תמיד`.
היא השעינה את גבה על משקוף הדלת והביטה בדלת הלבנה כאילו היו הפנים שלו.
"מה את צריכה?" הוא סינן,
"נעלמת למשך כל היום, איפה היית?" הוא המשיך לשחק עם בועות הסבון בעת השיחה שלהם.
"יצאתי לשחק כדורגל, לא רצית להרוס לכם את ההפתעה לכבודי" הוא גיחך, למרות שבכל יום בשנה חוגגים לו את יום ההולדת ושוהם מתעקשת שזאת תיהיה הפתעה למרות שהוא יודע מזה.
נוגה גיחכה ביחד איתו,
"כן הגחמות של שוהם." היא העלתה חיוך על שפתיה.
"לא אכלת שום דבר במהלך היום, בת חן הכינה ארוחת צהרים תסיים את המקלחת ותשב לאכול" דאגה נשמעה בקולה ודולב במקום להודות לה או אפילו להעלות חיוך על שפתייה על כך שיש מישהו כאן שעדיין לא נשבר מהויכוחים איתו ועדיין דואג לו הוא מגחך בבוז ומגלגל את עיניו.
"החלפת את התפקיד של אמא שלי?" הוא המשיך לגחך והיא הזיזה את השיער שלה לצד בחיוך שהיא יכולה לדמיין את החיוך על שפתיו למשמע צחוקו.
"לא, היא פשוט לא כאן כדי למלא את התפקיד הזה אז אני כאן, אנחנו כאן" אולי היא נשמעה לכם כמו אחת שמנסה לעזור אך את דולב זה רק עיצבן.
ברגע שהוא שמע את השם של אימו בפיה הוא הרגיש את הגוף שלו מחמם את האמבטיה.
"אל תדברי על אמא שלי" הוא נשך את שפתו ואיגרף את אגרופיו, הפעם הוא הבין שהוא חייב להיות רגוע שהוא לא יכול כל פעם שמשהו רק מעצבן אותו לפרק את הכל כאילו לא אכפת לו משום דבר.
"לא התכוונתי לזה ככה דודו, לכולנו היה עבר קשה אל תדאג אחרת לא היינו מגיעים לכאן, גם אני עברתי דברים קשים.
התכוונתי לזה שאני דואגת לך, אתה כבר יום שלם מסתגר בתוך עצמך וזה יום ההולדת שלך אנחנו רק מנסים לשמח אותך אבל זה רק נראה כאילו אתה מתעצבן עוד יותר ובנוסף לזה אתה כבר לא אוכל.
אני לא צריכה להיות אמא שלך כדי להבחין שמשהו לא בסדר איתך" היא ישרה את גבה אל עבר הדלת שנפתחה והוא יצא עם טיפות מים על גופו שמגבת לבנה קשורה לפלג גופו התחתון בקשירה חזקה.
כשהיא הביטה אל תוך עיניו המצומצמות בכעס היא הבינה כנראה שדיברה יותר מידי, למרות שהיא ידעה שהכעס אופייני לו תמיד הפעם הכעס היה קשור לעבר שלו, לאמא שלו ולחטטנות של אנשים בחיים האישים שלו.
"אל תדברי על אמא שלי אני אמרתי לך" הוא חזר על דבריו, היא הבחינה באיך שהוא מכווץ את אגרופיו ונרתעה,בלעה את רוקה ונעמדה ישר כדי להראות לו שהיא קצת חוששת מלהישאר איתו כאן עכשיו.
"עכשיו צאי לי מהחדר ואל תזכירי אותה בחיים" היא נאנחה,
"דודו אתה הבנת למה אני התכוו-"
"עכשיו!" הוא קטע את דיבורה בצעקה ועינייה נפערו, הוא הצביע אל עבר הדלת מסמן לה את הדרך החוצה והיא ישרה את בגדייה.
"בסדר" היא מלמלה בעצבים,
"כשיגיע הרגע שיגמרו לך העצבים הסתמיים שלך אף אחד כבר לא ישאר לידך" היא סיננה ויצאה מהחדר טורקת אותה ויוצאת אל הסלון גורמת לשוהם ולבת חן להיות סקרניות בנוגע לשיחה שלהם.

הערב הגיע במהרה ובת חן ושוהם סידרו את האוכל על השולחן כאילו ארוחת שישי היום עם נרות עוגה וחטיפים לכבוד היום הולדת של דולב.
דולב לבש לבן וישב בראש השולחן בהכרחה של שוהם וניסה כמה שיותר להירגע לא חשוב מה מעצבן אותו עכשיו, הוא צריך לשנות את דרך התפיסה שלו.
הוא עבד על הנשימות שלו, זה מעט עזר לו.
איתמר נכנס פנימה עם הכיפה הסרוגה הקבועה שלו על שיערו ושוהם מיהרה להגיע לעברו,
הזיפים השחורים שלו היו עוקצנים כשהיא העבירה את ידו על פניו ונשקה לשפתיו נשיקה קטנה.
"שלום גם לך מתוקה שלי" הוא שיחרר את אחיזתו ממנה והתקרב לחבק את דולב.
"הנה ילד היום הולדת שלי" דולב חשף את שיניו לחיוך מושלם ונעמד כדי לחבק אותו חזק.
הקשר בין איתמר לדולב היה בילתי ניתן להסברה, הוא היה בין היחידים שהוא סמך עליו או בעצם היחיד שסמך עליו.
הוא העריך אותו על כל מה שנתן לו ולמד לחבב את אישתו שוהם למרות שהיא מציקה לו הרבה פעמים.
הוא הניח מתנה עטופה על השולחן ודולב הרים אותה בין ידיו.
"לא היית צריך, אני לא אקרא גם את הספרים האלה השנה" הוא התלוצץ אך התכוון לזה באמת, איתמר גיחך והניד את ראשו מצד לצד.
"הפעם לא קניתי ספרים אבל לא יזיק שתשכיל קצת. עברתי יום ארוך בואו נשב לאכול" הוא אמר והתיישב לידו, האוכל לאט התאסף בצלחות שלהם ושוהם סימנה לנתי לבוא אל המטבח.
הוא גרר את הכיסא לאחור והלך אחריה בלית ברירה,
"לך לגינה" הוא הניד את ראשו מצד לצד.
"אני לא חושב שאני הבן אדם הנכון לזה, עדיף שתפני אל אחת הבנות" היא הנידה את ראשה מצד לצד והוא נאנח, הוא אפילו לא הספיק לסיים את הצלחת שלו למרות שיהיה לו זמן אחר כך הוא היה רעב עכשיו.
"אני סומכת עליך" היא חייכה וחזרה אל השולחן.