בילי-פרק 1

קיץ 1985
ריבר המסוורת' פתח את שתי עיניו התכולות באותו בוקר. לקח לו זמן מה, שכלל כמה מצמוצים ופיהוקים, כדי להיזכר איפה הוא נמצא. הוא התרומם והביט סביבו, משקיף על החדר הזר לו. הוא התרומם והתהלך לאורך המסדרון, בדרכו לחדר האמבטיה. החדש. במראה העגולה על הקיר, שעליה היה קצת אבק פה ושם, נתגלתה דמותו. הוא היה נער יפה-תואר בן ארבע עשרה, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות נוצצות. הוא שטף את פניו וסקר את דמותו במראה. רק אתמול עבר לאלבוס, עיירה קטנה באריזונה שממש צמודה לפיניקיס. אביו קיבל מעבודתו הצעה למשרה בפיניקיס ולקח אותה. רק אתמול עזבו ריבר והוריו את סן פרנסיסקו, שם התגורר ריבר במשך ארבע עשרה שנות חייו הלא ארוכות במיוחד. הוא בילה את כל הבוקר והצהריים במחיצת חבריו הטובים, בשעותיהם האחרונות יחדיו, ואחר הצהריים שב לביתו, בכדי לתפוס את טיסתו שלו ושל הוריו לפיניקיס. חבריו הבטיחו שימשיכו להתכתב במכתבים, וייפגשו כשריבר יבקר בעיר, אך מניסיון עם חברים אחרים שעברו דירות, ידע ריבר שההבטחות האלו בדרך כלל לא מתממשות. הוא ציפה למעבר בקוצר רוח, ולמרות החששות הכבדים שמלווים כל שינוי ושינוי, שמח ריבר על ההזדמנות שנקרתה לו. בית ספר חדש עם מורים חדשים וילדים חדשים בשכונה חדשה. הוא יוכל להמציא את עצמו מחדש, להיות מי שירצה. לא לכולם נקרית ההזדמנות הזאת, וריבר התכוון לנצל אותה. הוא חזר לחדרו והתלבש בזריזות, וירד במהירות במדרגות לקומה השנייה, בה כבר אכלו הוריו את ארוחת הבוקר. אביו היה שקוע בעיתון בעוד אימו בחשה בקפה שלה. "בוקר טוב, חמודי" אמרה אמו של ריבר כשזה דהר לכיוון השולחן וחטף בדרכו טוסט עם חמאה. "אמא, אמרתי לך להפסיק לקרוא לי חמודי" רטן ריבר בעודו מוסיף לצלחתו עוד כמה טוסטים. "סליחה, חמוד" אמרה אמו וריבר גלגל עיניים ברוגז. "מה אתה מתכוון לעשות היום, בן?" שאל אביו והניח את עיתונו על השולחן כדי לראות את ריבר. "להסתובב קצת בשכונה, אני מניח" אמר ריבר ולקח ביס גדול מאחד הטוסטים מולו. "יופי, אולי תכיר קצת ילדים נחמדים פה בשכונה" אמרה אמו וקמה כדי לפנות את צלחתה. "או איזה בחורה נחמדה" אמר אביו של ריבר וקרץ לו בעודו מגחך. ריבר סיים את ארוחת הבוקר במהירות, והלך במהירות לעבר הדלת. "אני אחזור עוד שעה" צעק כשטרק אחריו את הדלת. האוויר היה חם ומחניק מלחות של חודש אוגוסט, והשמש הייתה באמצע השמיים. ריבר שוטט ברחובות אלבוס בחוסר מעש, מכיר את העיירה הקטנה שמעתה תהיה ביתו. הוא קנה בחנות פינתית קולה והתיישב על הספסל הקרוב ביותר שמצא, גומע את הקולה בצמא. נשיפות חמות וכשכושי זנב גרמו לו להסתכל מטה, אל עבר כלב קטן ומעורב, שריחרח את נעליו בסקרנות. ריבר חייך וגירד את ראשו של הכלב, שהמשיך לרחרחר את נעליו של ריבר. "הוא מחבב אותך" הגיעה מאחוריו ילדה שנראתה בת גילו של ריבר. שיערה הבלונדיני היה אסוף בקוקו סוס גבוה והפוני שלה היה דבוק למצחה הרטוב מזיעה. היא חייכה אל ריבר חיוך רחב שחשף גשר כסוף ומנצנץ. "אתה חדש פה? לא ראיתי אותך אף פעם באזור" אמרה הילדה וקשרה את הכלב הקטן לרצועתו. "כן, עברתי לכאן אתמול מסן פרנסיסקו. אבא שלי קיבל הצעת עבודה בפיניקיס" אמר ריבר והתרומם מהספסל. "אההה, יש לי דודים בפיניקיס! דרך אגב, אני סטפני". ריבר חייך בנימוס. "ריבר" אמר והגיש לה את ידו ללחיצה. היא לחצה אותה וצחקה. "אז לאיזה בית ספר אתה הולך?" שאלה סטפני בהתלהבות. "אהה, אני חושב שלבית הספר הזה שבסוף העיירה… על שם אברהם לינקולן, זה מה שאבא שלי אמר לי בכל מקרה. לכיתה ט'" אמר ריבר. "אתה צוחק עליי! זה הבית ספר שאני הולכת אליו, ואני עולה לכיתה ט'! אולי נהיה אפילו יחד באותה הכיתה!" אמרה סטפני ונראתה כאילו תכף תתחיל לבכות מאושר. ריבר דווקא העדיף שהילדה הנלהבת הזאת שפגשה אותו לפני שתי דקות וכבר הפכה אותו לחבר הכי טוב שלה, תישאר רחוקה מהכיתה שלו, אך לא אמר דבר. "כן…אולי" אמר במבוכה. "היי, תקשיב, ריבר, אני עושה היום מסיבה בבית שלי לכל השכבה לכבוד היום האחרון של החופש כי מחר מתחילים את הלימודים והכול, וחשבתי שאם אתה גם בשכבה שלי אז שתבוא גם אתה! בבקשה תבוא יהיה כל כך כיף! זאת הולכת להיות ה-מסיבה של השנה, לפני שהשנה בכלל התחילה!" אמרה סטפני וצחקה כאילו סיפרה את הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם. "כולם יהיו שם, תוכל לפגוש את כולם! אני גרה ממש פה" אמרה והצביעה על בניין מאחורי המקום בו עמדו שניהם. "בקומה השלישית, בדירה מצד ימין. אז תבוא ריבר, אתה מבטיח?" אמרה ונעצה בו עיני כלבלב. ריבר היסס. הילדה קצת הלחיצה אותו למען האמת, אבל לא בגלל זה הוא חשש לבוא למסיבה. הוא לא הכיר אף אחד, ומעולם לא היה טוב במיוחד במסיבות, ואילו כל הילדים שיהיו שם מכירים אחד את השני כבר כמה שנים. אבל הוא נזכר בהבטחתו לעצמו, להשתנות, להמציא את עצמו מחדש ולהיות חברותי וזורם יותר. בבית הספר הישן שלו תמיד היה מוקף בחברים, אך מעולם לא היה נחשב מהמקובלים של השכבה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להכיר את כולם וליצור רושם ראשוני טוב. "בסדר, אני אבוא" אמר ריבר. "אההה!! יש,יש,יש!" צווחה סטפני ומיד קפצה על ריבר המופתע בחיבוק. "יהיה נהדר! נתראה שם, בשבע בערב!" צווחה סטפני ומיד הסתלקה משם עם כלבה שהשתרך מאחוריה. ריבר המעט המום הלך משם בצעדים כבדים בחזרה לכיוון ביתו, ליבו פועם במהירות במחשבה על הערב.
"טוב, אני יוצא!" צעק ריבר לעבר הוריו שצפו בטלוויזיה החבוטה בסלונם החדש. "תהנה, חמודי!" קראה אמו ומיד התרוצצה לעברו. היא סרקה אותו במבטה וניסתה לסדר את שיערו הפרוע. "לא, אמא, תפסיקי!" מחא ריבר וחסם את ידה. "עזבי את הילד, קייט. היום כולם הולכים ככה" אמר אביו של ריבר וגלגל את עיניו. "לא הבן שלי" אמרה קייט בזעף אך לא ניסתה לסדר את שיערו של ריבר שוב. "תהנה בן, תכיר קצת חברים חדשים" אמר אביו וחזר להביט בטלוויזיה הישנה. "ואל תחזור מאוחר מדי, ובלי שטויות, ותהיה נחמד, ולחייך, זוכר?" אמרה אמו בדאגה וניסתה ליישר את חולצת הטי השחורה הצמודה שלבש. "אני אהיה בסדר אמא, אני לא בן שלוש, זוכרת?" אמר ריבר וגלגל את עיניו. הוא הרים מעט את מכנסי הג'ינס הבהירות שלבש, ויצא מהבית. רוח הערב הקרירה נשבה על פניו ברגע שיצא, מקלה על החום הכבד והאוויר המחניק והלח. ליבו פעם בחוזקה בחזו ודמו הלם בראשו. הוא התקרב לכיוון ביתה של סטפני ומיד הבחין בכמה מתבגרים צוחקים שנכנסו לבניין. ריבר נשם עמוק. הוא נכנס לבניין בזהירות, ועלה לאט במעלה המדרגות המפותלות, מתעלם מהמעלית שבכניסה. הוא הגיע אל דלת ביתה של סטפני. מהדירה נשמע רעש רב של קולות, דיבור, צחוק, ובעיקר מוזיקה רועשת. לפתע נתקף ריבר בחילה ונתקף רצון עז לברוח, אך קולות של מתבגרים נוספים שבדיוק נכנסו לבניין גרמו לו להתעשת. הוא דפק על דלת ביתה של סטפני, שפתחה לו את הדלת. "אהההה!! הגעת, הייתי בטוחה שלא תגיע!" צעקה סטפני והתנפלה עליו בחיבוק מפתיע נוסף. היא נראתה שונה לגמרי מהיום בצהריים. שיערה היה מסולסל, ופניה היו עמוסות באיפור. את המכנסיים והחולצה הורודות שלבשה בצהריים החליפה שמלה קצרצרה בצבע ירוק זועק. ארשת פניה הנלהבת נשארה כפי שהייתה. "בוא תיכנס, אני אכיר לך את כולם!" אמרה סטפני. ברגע שנכנסו לדירה, קבוצת של בנות צווחות מיהרו לסטפני והיא מיד נבלעה ביניהם בעודה מצחקקת וצווחת ונעלמה מטווח הראייה של ריבר, שוכחת מהבטחתה להכיר לו את כולם. ריבר נותר באמצע הדירה, כשמסביבו מתבגרים צועקים, צוחקים ורוקדים, והוא לבדו. מה הוא בדיוק אמור לעשות עכשיו, הוא תהה לעצמו. להתחיל לדבר עם מישהו? לרקוד? לפלרטט עם בנות? ריבר הביט סביבו בחוסר אונים, נראה שאף אחד בכלל לא שם לב להימצאו. הוא התייאש במהרה וניגש אל עבר שולחן החטיפים שהיה עמוס כל טוב. הוא הביט בילדים הרוקדים, שכקול פתאומי לצידו הקפיץ אותו. "אתה חדש?" שאל ילד נמוך קומה ושמנמן שעמד גם הוא לצד שולחן החטיפים. "כן, עברתי לפה מסן פרנסיסקו" אמר ריבר, מנסה לגבור על המוזיקה הרועשת שהבליעה את קולו. "אהה, אני וולטר" אמר ודחף חופן חטיפים לפיו. "ריבר" אמר ריבר במבוכה. "את לא מאמינה!" שמע ריבר צווחה שבאה מקצה החדר, מדלת הכניסה. סטפני וחברותיה הנרגשות פתחו את הדלת לילדה בעלת צמה אדמונית ארוכה שהשתלשלה על גבה, שנראתה נלהבת מאוד. "בילי באה!!" אמרה הילדה כאילו הרגע הודיעה שנבחרה לכהן כנשיאת ארצות הברית. "מה?!" צרחה סטפני ובעקבותיה כל הבנות סביבה. "אההההה הייתי בטוחה שהיא לא תבוא, היא כמעט לא באה למסיבות!! אומייגאד בילי באה!!" צרחה סטפני בהתרגשות. "עכשיו זאת באמת תהיה המסיבה הכי מושלמת בעולם!". בעקבות הצרחות שלה נמשך עדר שלם של נערים ששאל בהתלהבות האם בילי באמת באה. "מי זאת בילי הזאת שכולם מתרגשים ממנה?" שאל ריבר וגילגל את עיניו. בטח עוד ילדה צווחת טיפשית. "מה? אתה לא יודע מי זאת בילי?" שאל וולטר. לפי הטון שלו ריבר יכל להגיד באותה מידה שהוא חייזר. "אהה, הגעת רק אתמול, שכחתי כבר. אין אחד בעיירה הזאת שלא מכיר את בילי" אמר וולטר בקצת התנצלות. "נו, מי זאת?" שאל ריבר בעצבנות. "היא אחת הילדות הכי יפות שתראה בחיים שלך. והיא…יש לה קסם אישי כזה, היא כובשת כל אחד בשנייה. כמעט כל הבנים בבית הספר משוגעים עליה, גם כאלו בכיתות הגבוהות. בנות מעריצות אותה, כל אחת חולמת להיות כמוה, אבל בלי קנאה. היא הגיעה לכאן לפני שנתיים, בתחילת כיתה ז'. אף אחד לא יודע עליה הרבה, והיא תמיד נמנעת מלספר הרבה על עצמה. אבל כולם מעריצים אותה" אמר וולטר בהערצה. "אפשר לחשוב שהיא מינימום אלוהים" אמר ריבר ונחר בבוז. הוא מעולם לא התרשם בקלות מבנות, והיה משוכנע שבסופו של דבר בילי תהיה עוד בת צווחת וטיפשית. צלצול הפעמון של הדלת נשמע ובמהרה גדוד שלם של בנות ובנים מיהר לעבר הדלת. "זאת בילי!" קראו כולם בינם לבינם. סטפני פתחה את הדלת, ולפני שריבר הספיק לראות את הילדה, עדר של בנות ובנים רמס אותה בחיבוקים והסתיר אותה מטווח הראייה של ריבר. "וואו, הם באמת מעריצים אותה" אמר ריבר בעודו זז מצד לצד כדי לנסות לראות את בילי. "אמרתי לך" אמר וולטר בשובע-רצון ולקח עוד חופן חטיפים לפיו. בילי השתחררה מהחיבוקים, ויצאה מהמעגל המקיף אותה. כוס הקולה שהחזיק ריבר בידיו נפלה לרצפה, והקולה נשפכה על נעליו של ריבר. החדשות, שאמו קנתה לו לפני שבוע. ריבר בהה בילדה שלפניו בפה כמעט פעור. היה לה שיער רך, ארוך, חום, וגלי, שנראה כמו מפלים מתפתלים, או משי נופל. תוי הפנים שלה היו מושלמות, עיניים חומות וגדולות מעוטרות בריסים ארוכים, אף סולד ומושלם, ושפתיים אדומות ומלאות. גזרתה הייתה דקיקה, היא לבשה חולצה שחורה עם פרחים רקומים עליה, עם ג'ינס צמודות שהדגישו רגליים ארוכות ורזות. מושלמת, זאת המילה היחידה שעברה במוחו של ריבר. הוא התאהב בה בו במקום מבלי שהוציאה מילה מפיה. זה לא היה רק המראה. היא הייתה יפיפייה כמובן, אבל הוא ראה כבר בנות יותר יפות. זאת הייתה היא. היא צעדה אל החדר בצעדים קלילים וחינניים, מדברת בעליצות עם חבריה וצוחקת. "התאהבת בה, אה?" קולו של וולטר קוטע את ריבר מחלומו. "זה קורה לכולם. גם לי היה את השלב הזה. הוא יעבור" אמר וולטר. "לא, הוא לא" אמר ריבר, עדיין בוהה בבילי. "הוא ממש לא יעבור" אמר, מרותק אליה. שיר חדש החל להתנגן ובילי החלה לרקוד. ריבר הביט בה מרותק בעודה רוקדת לצלילי השיר, לא מצליח להתיק ממנה את מבטו. הוא היה מאוהב בעבר, אבל זה היה משהו אחר. רציני. אמיתי. לרגע אחד קצר, בילי שלחה אליו את מבטה. עיניה החומות האגוזיות ננעצו בעיניו הכחולות. היא לא הזיזה את מבטה ממנו. הוא לא הזיז את מבטו ממנה. הם עמדו כך למשהו שהיה כנראה שניות ספורות, אך נראה בעיניי ריבר כנצח, עד שסטפני קפצה על בילי בהתלהבות והודתה לה על כך שבאה, ובילי הורידה את מבטה מריבר שעדיין נעץ בה את עיניו. היא ראתה אותי, ליבו הלם בחוזקה. הוא הביט בה, לאורך כל גופה, ורצה לגשת אליה באופן נואש, לדבר איתה, אך הוא נשאר במקומו, נטוע כמו עץ ומרותק אליה. וולטר הופיע מאחוריו. "אתה עדיין בוהה בה? מה יש לך, ריבר?" שאל והכניס חטיף שוקולד לפיו. "תתחפף" סינן לו ריבר בכעס והמשיך להסתכל על בילי. "מה שתגיד" אמר וולטר הפגוע והסתלק משם. ריבר תהה הם גם ילדים אחרים שמים לב לבהייתו המוגזמת בבילי, והחליט לקחת כוס קולה כדי להסיח את דעתו ממנה. הוא גמע את הקולה בשקיקה כשמשהו התנגש בו, והוא הסתובב במהירות. במרחק סנטימטרים ספורים ממנו עמדה בילי, מפיצה לעברו ריח טוב של בושם עדין, צמודה אליו. "סליחה, אני כל כך מצטערת!" קראה וזינקה ממנו. "ג'ואי, אתה חתיכת מטומטם!" קראה בכעס לעבר נער בעל מכנסי עור צמודים וג'ל רב מדי בשיער שצחק בקול רם יחד עם חבריו. "אני מצטערת כל כך, הוא דחף אותי כשרקדתי. סליחה על הקולה שלך" אמרה בילי. ריבר השפיל את עיניו וראה שהקולה שלו נשפכה על מכנסיו, מצטרפת לקולה הקודמת שנשפכה עליו כשראה את בילי. "זה בסדר" מלמל ריבר במבוכה, מסמיק כמו עגבנייה. בילי חייכה בהתנצלות. "אתה חדש,נכון? אתה תהיה בשכבה שלנו?" היא שאלה בהתעניינות וריבר בקושי הצליח להבין מה אמרה כי היה שקועה כל כך בבהייה בפניה. "כן…אני ריבר" אמר ברעד. "איזה שם יפה! ריבר כמו נהר? אני בילי" היא אמרה וחייכה. "בילי, בואי לפה!" נשמע צעקה מצד החדר של ילדה מתולתלת ועצבנית. "נתראה מחר בבית הספר" חייכה בילי במבוכה שוב. ריבר חייך גם הוא, ובילי כבר הספיקה להסתלק משם בצעדים חינניים לעבר הילדה המתולתלת שקראה לה. ריבר נשם עמוק, עדיין המום מאושר על הפגישה הקצרצרה עם בילי. וולטר הופיע לידו בשנייה. "וואו, ראית את זה? ג'ואי הדפוק הזה דחף אותה ישר עלייך! מה הייתי נותן כדי להיות במקומך! שנתיים אני מיירר עליה והיא בקושי הסתכלה עליי פעם אחת" נאנח וולטר בעצב. "אני הולך להשיג אותה" אמר ריבר כמעט בטראנס. "היא הולכת להיות שלי". וולטר צחק. "תצטרך להתמודד עם כמה לפני. רואה את אלו שם?" אמר והצביע על חבורה של כמה בנים, רובם עם ג'ל בשיער ומכנסיים צמודים מדי. ביניהם היה גם ג'ואי, שדחף את בילי מקודם. "הם המקובלים. הם כולם משוגעים על בילי, הם לא שמים על אף בת חוץ ממנה. כמעט לכולם שם יש חברה, אבל זה בעיקר כדי לנסות לגרום לה לקנא. לא שזה מצליח, היא לא מסתכלת עליהם בקושי. במיוחד ג'ואי. הוא התחיל השנה להיות אובססיבי כלפיה. תצטרך להתמודד איתו לפני שאתה בכלל מתחיל לחשוב עליה" אמר וולטר. "ג'ואי הזה יכול ללכת להזדיין" אמר ריבר, מביט בבילי. כל הבטחותיו לשנה הקרובה נשכחו. הוא לא רצה המון חברים, הוא לא רצה ציונים מעולים. הוא רצה אותה.