בין הצללים פרק 14

פרק 14

יומיים חלפו ושום דבר לא ממש קרה.

לא פגשתי את דין במעלית למרות שכל פעם שנכנסתי הקפדתי לסדר את השיער ולחדש את הגלוס. אפילו התאמנתי במראה על חיוך נעים שנראה יותר כמו חיוך-שמנסה-מאוד-לרצות.
העיתונים היו רעבים להשיג תמונה משותפת שלי ושל דניאל, אבל דניאל היה עסוק בין פגישות להסתגרויות במשרד ואני הייתי עסוקה בהרהורים פנימיים.
הוא היה קר ומרוחק ולמרות שהתרגלתי לשינוי מצבי רוח הקיצוניים, היה לי קשה להכיל את זה כל פעם מחדש.
בעיקר בגלל ששנאתי את העובדה שחיכיתי לתשומת לב ממנו. לא, הייתי אפילו זקוקה לו. גם אם זה מבט חטוף או חיוך קטן שיסגיר שהכל בסדר.
אבל כל מה שקיבלתי זה טריקת דלת וחלונות מעומעמים. בשעות האחרונות לפני שיצאתי הביתה מצאתי אותו בוהה בחלל הריק, אבוד במחשבותיו הפרטיות, במקום מסתורי אחר.
הוא נראה מנותק ובודד כל כך שמשהו בי התכווץ ברחמים. הוא נראה כל-כך מיוסר ועיניי היו נקרעות לרווחה. לא פעם ולא פעמיים רציתי לגשת אליו אבל לא הצלחתי לצבור את האומץ הדרוש לכך.
חוסר הביטחון שלי לעג לי. האלילה הפנימית שלי בעצמה הייתה אובדת עצות.
דניאל לא היה בן-אדם קל, נגיש ובטח שלא צפוי. פחדתי מתגובה של מר-לא-מסגיר-רגשות שתוביל לדחייה. צעד קדימה שלי ועשר צעדים אחורה שלו.
אבל יותר מכל שנאתי את התחושה שהשינוי בהתנהגות שלו השפיע עליי. הרגשתי תלותית ופתטית שהיחס שלו גורם לי להיות מצוברחת כל היום ולתחושת דכדוך, כמו ערפל מעל הראש.
עד שהאלילה הפנימית שלי נתנה לי בעיטת אומץ. זה התפקיד שלך בתור ידידה, אמרה. וזה היה נכון.
באותו סוף יום אחרי יומיים שלמים של שתיקה והתעלמות מנוכרת – החלטתי לעשות משהו בנדון.
"את באה?" שאלה נטע שאספה במרץ את כל חפציה לתיק היוקרתי שלה.
"אני צריכה לברר איתו משהו לגבי הלוז של מחר" תירצתי.
זה היה שקר לבן. נטע הייתה מקסימה וחברה טובה גם מעבר לשעות העבודה, אבל לא רציתי לשתף אותה בכל מה שקשור ליחסים שלי עם דניאל.
"את מכניסה את עצמך למיטה חולה" היא אמרה באותה כנות שהערכתי אצלה.
"מה זאת אומרת?"
היא הנידה את ראשה ואני חששתי ממה שעומד לבוא, "אל תשחקי אותה"
"נטע אני לא-"
"-לא חושבת עליו? את לא מחפשת שיסתכל עלייך? שיזמין אותך לעוד ארוחת צהריים?" היא כיווצה את שפתיה כמו בכל הפעמיים שהייתה כועסת.
רציתי להתגונן ולמחות, אבל בסופו של דבר נשפתי בייאוש, השפלתי את ראשי ושתקתי. זה היה התקפת אמת, בלי לעגל פינות ולייפות אותה.
"תעשי מה שאת רוצה וזאת תהיה הפעם היחידה שאני אגיד את זה," אמרה לבסוף, "אבל כדאי לך לברוח מהקשר המוזר הזה"
היא חיבקה אותי חזק בזמן שאני חייכתי חיוך עגמומי. היא מלמלה "נתראה" שקט במיוחד והתרחקה, בזמן שאני נעמדתי באותו מקום – מרגישה באמצע צומת דרכים.
ידעתי שהיא צודקת.
לא הייתי מוכנה להודות בהרהורים האלה בפני אף אחד – בקושי עם עצמי. ניסיתי לברוח מכל המחשבות בהסוואה של "זה קשר ידידותי" ולהסתיר הכל מתחת לשטיח, אבל העיקר לא לברוח ממנו.
כשהיא הטיחה בפני את האמת, היא העמידה אותי במצב שהייתי חייבת לעצור רגע במקומי ולשאול "לאן עכשיו?"
ולמרות הכל משהו בי רצה להישאר במקום הזה. הוא גרם לכל גופי להשתתק ולהיות כסלע איתן שלא מוכן לזוז ולוותר.
אולי זה הסקרנות של "מה אם..", אולי הציפייה לשנות והתקווה לטוב – עד כדי כך שהייתי מוכנה לקחת את הסיכון ולספוג את ההשלכות הכואבות.
"משהו קרה?" שאלתי בשקט עד שתהיתי האם בכלל שמע אותי בחלל הגדול.
"עסוק" הוא סידר כמה דפים מפוזרים בשולחנו ואפילו לא העיף לעברי מבט חטוף. אבל זה לא מה שגרם לי לסגת.
"רק זה?" שאלתי והמשכתי ללחוץ עליו, "אתה נראה מוטרד"
"אני לא יכול לדבר על זה עכשיו" השיב ביובש, "יש לי פגישה שאני צריך להגיע אליה"
"דניאל," עצרתי אותו לפני שחלף על פניי, "דברים יכולים לחכות"
הוא הסתכל על היד שלי שתפסה בזרוע שלו והתנער ממנה בעדינות מכאיבה. בלעתי את הגוש הצורב והרגשתי שכל החמצן נגזל מראותיי כשזוג עיניו נפגשו עם עיניי.
אלו היו העיניים הכי קרות וקפואות שיצא לי לראות. פניי פוקר פייס ששום דבר לא עבר בהן ושום רגש לא הסגיר אותן. רק ריקנות ואדישות. גבותיו היו נראות שחורות כפחם ולסתו הייתה הדוקה, שפתיו קופצים כאילו הוא ניסה לרסן את עצמו. כעס הוקרן ממנו אבל לבסוף הוא השיב, "זה מסובך" באדישות.
הבחור ללא ספק ידע איך להוציא אותך מהשלווה.
"החיים מאוד פשוטים. אנחנו הופכים אותם למסובכים"
"מי אמר?" הרגשתי שנימה לעגנית מתגנבת לקולו. אבל ניסיתי להבליג.
משכתי את כתפיי וגיחכתי במבוכה, "אנשים אופטימיים"
הפנים שלו הפכו למאובנים, "את ילדה קטנה"
התכווצתי בכאב וחשתי כיצד דמי הולם בעורקיי. לא ידעתי איך להגיב. לא הצלחתי להוציא משהו מהפה בלי שתורגש תחושת העלבון שחשתי. זאת ללא הספק הייתה מכה מתחת לחגורה.
אבל האמת היא שהוא לא חיכה לתגובה ממני. עוד לפני שהספקתי למצמץ הגב שלו היה מופנה אליי.
ואז הרגשתי איך כל המשב רוח הרענן של התקווה שהציפה אותי קודם לכן – ירדה למפרשים.
הרגשתי שלבי מתכווץ והגרון נחנק מדמעות.
קיבלתי את כל האזהרות שהייתי צריכה. יכולתי להאשים רק את עצמי. אולי באמת אני הילדה הקטנה והתמימה שחשבה שהיא יכולה להתעסק בצרות של גדולים.
מה חשבת לעצמך? החוסר ביטחון שלי צעק בלעג, אמרתי לך…הסוף היה ידוע מראש.

עזבתי את המשרד במצב של הלם ואמרתי שאני אחזור הפעם הביתה במונית. כמה שיותר מהר למקום שבו אוכל להתייפח בבכי ולהתאושש מהאגו הפגוע. הרגשתי מושפלת.
אבל כנראה שההוא מלמעלה היה תכניות אחרות בשבילי. כשהמעלית נעצרה באותו קומה שביומיים האחרונים גרמה לי לעצור את הנשימה בציפייה – הרגשתי מקוללת.
אומרים שהתזמון הוא הכל. אבל הפעם קיללתי את התזמון ואת כולם, במיוחד את מרפי הארור.
דין נכנס למעלית ואני אפילו לא הייתי יכולה להוציא חיוך מאולץ שמנסה לשקר ש"הכל בסדר"
"היי" קולי נשמע שבור למרות שניסיתי לייצב אותו.
"את נראית נורא" המצח שלו התקמט בדאגה אמתית.
משכתי בכתפיי וגיחכתי במרירות, "סתם יום רע"
"רוצה לספר לי על זה?" הוא אמר את זה בעדינות כזאת שגרמה לי להרים את עיניי אליו, כמו כלבלב שמקשקש בזנב לתשומת לב.
הנדתי את ראשי. גם אם רציתי לא ידעתי מאיפה להתחיל. הכל היה כל-כך מבולגן אצלי בראש והרגשתי שאני נסגרת והופכת למסוגרת יותר ויותר.
"אוקי," חיוך חצה את פניו. אהבתי את העיניים הצלולות שלו – פשוטות ויפות להפליא.
"רוצה חיבוק?"
חייכתי ועמדתי למשוך את כתפיי בביישנות של ילדה בת שש אבל הוא כבר משך אותי אליו, חיבק אותי בזרועותיו. הכתפיים הרחבות והזרועות החסונות עטפו אותי בביטחון. לרגע אחד הרגשתי מבוכה. קפואה אפילו. לא ציפיתי לצעד הזה. אבל ברגע הבא התמסרתי כל כולי.
זה הפתיע אותי. בדרך כלל מגע וקרבה זה משהו שלא מגיע לי בקלות. לוקח לי זמן להרגיש בנוח מספיק בשביל להפוך את זה לתחושה נעימה.
הוא טמן את אפו בשערי ושאף שאיפה עמוקה לראיותיו.
"יש לך ריח טוב" הוא העיף קצוות שיער שלי לאחור, וגרם לי להרכין את ראשי כשעיניו ריצדו על פניי במבט ארוך וממוקד כאילו בחן כל נקבובית וספר כל נמש בפניי.
הרגשתי כל-כך חשופה ופניי התלהטו באדום בזמן שנשכתי את שפתיי התחתונה. היה אפילו את השתיקה הקצרה והדרמטית הזאת שיוצרת אפקט של מתח מיני.
"תודה" מלמלתי לבסוף בביישנות.
"הו" נימת התלהבות חדרה לקולו, "אם הצלחתי להוציא ממך חיוך אז עשיתי את שלי"
החיוך שלי התרחב, "תודה דין"
"תמיד" הוא הסתכל עליי במבט אחרון של בחור שנראה כאילו סימן אותך למטרה – 'אותה אני כובש'.

–

"נעמה" קולו היה שקט אך הסגיר לחץ כאילו בקושי הוציא את המילים מבין שיניו.
"דניאל?" קולה הדק נשמע מעבר לקו, מבולבלת מהנימה שזיהתה. "למה אתה-"
"-את לבד?"
"עכשיו כן" הוא שמע טריקת הדלת ואת השקט שאחרי. כל הרעשים שהיו סביבה התמוגגו. "הכל בסדר?"
"לא בדיוק" הפאניקה בקולו עכשיו הייתה ברורה להחריד. זה לא היה אופייני לו. לא הרבה דברים היו מצליחים להוציא אותו משלוותו.
"דניאל, אתה מלחיץ אותי"
"אני מצטער, נעמה" הוא נשף באנחה כבדה ועמוקה, "הוא חזר"
"מי חזר?"
שתיקה השתררה. זאת הייתה דממה שנמשכה מספר שניות עד שההבנה חלחלה לתודעתה. הוא ידע שהיא הבינה וחש את ההלם שהכה בה כאילו זה הכה בו בפעם הראשונה כמו מכת חשמל בעוצמה הגבוהה ביותר. המועקה התפשטה בליבו כמו גידול ממאיר מהיר.
"עוז חזר?" קולה רעד. היא נשמעה מבוהלת והוא היה יכול לדמיין אותה כמעט קורסת על הרצפה.
"כן" השיב, מנסה לשמור על יציבות בקולו אבל האמת היא…שהוא היה משותק מפחד. "הוא רוצה נקמה" המשיך.