לאהוב זה להיפגע

אני רצה, מנסה להשתלב עם הרוח המשתוללת. מייחלת לזה שהיא תסחף אותי רחוק מכל הרוע הזה.
אני ממשיכה לרוץ, מתנשפת בכבדות. אבל לא אכפת לי.
השרירים שלי שורפים, אבל אני ממאנת ליפול, להישבר.
אלוהים יודע לאן אני רצה, אני מניחה לרגליי לרוץ לאן שהן רוצות, רק שאני בחיים לא יחזור אל אותו המקום.
כל פעם שאני נזכרת תחושת בחילה עזה עולה בתוכי ומאיימת להתפרץ החוצה.
הדמעות מעוורות את עיניי, הדרך עכשיו היא רק צבעים מטושטשים,ללא שום צורה.
אני נכנעת לבסוף.
שונאת, שונאת כל בן-אדם שגרם לי להרגיש ככה.
ברכיי קורעות על המדרכה ואני טומנת את פניי בידיי הצנומות, הדמעות נשפכות מהן ללא שליטה, לוקחות את המוח שלי למקומות שאני רוצה למחוק, להרוס, להשמיד, לכלוא בתא צפוף וקטן שיתכווץ לאט לאט וייעלם.
אני נעמדת ברגליים רועדות, נחושה להמשיך עם הריצה כשאני שומעת עוד צעדי ריצה מאחורי.
הנער הרץ קורא בשמי.
אני קופאת כשאני מזהה את קולו, הקול הבטוח הזה, שאני כ"כ אוהבת.
אותו הקול שתמיד אמר לי שהוא אוהב אותי.
אותו הקול שביקש סליחה אלפי פעמים, כי הוא בגד בי.
ואני לא יכולה לסלוח לאותו איש שהקול הזה יוצא ממנו, בגלל שאני כ"כ אוהבת אותו.
הדמעות שוב מתפרצות, מגדילות את החור בליבי.
אני מתכוננת לרוץ, לברוח משם.
אבל הוא כבר השיג אותי. הוא תופס בכתפיי ברכות ומסובב אותי בעודו מתנשף קלות מהריצה הארוכה.
אני משתחררת מאחיזתו העדינה בתוקפנות, מפנה אליו מבט רושף מזעם, מעורבב עם דמעות וזיעה קרה.
אני נראית משוגעת.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת חרישית, בקול שברור לי שיצא שבור לגמרי."אני יודעת, אני חייבת לך תודה על אותו היום, אז תודה, באמת. תודה ממעמקי נשמתי. אבל אני עדיין לא רוצה לראות אותך, או לדבר איתך. שום דבר לא השתנה!" המשכתי…
"פשוט…תקשיבי," הוא אומר "תעצמי עיניים, ככה לא תיראי אותי. ואל תדברי. פשוט תקשיבי."
וכמו תמיד, אני לא יכולה לעמוד בפני הקול שלו, אז אני שותקת. מרכינה מבט. ומקשיבה…