בן שלי.

"ליאם, אני גרוע במילים, אני גרוע בלדעת מה להגיד. אני פשוט גרוע בזה, בגלל זה אנחנו כל כך מתאימים. את יודעת ואני לא. את טובה במילים ואני במעשים. את משלימה אותי פשוט.
אני לא יודע למה אבל אני אוהב אותך אין לי סיבה, אני חושב עלייך תמיד, אני מתגעגע אלייך תמיד, אני מדמיין אותך מולי בכל פעם שאני הולך לבסיס.
אני מחכה לסופ"שים כדי לראות אותך ומקלל את השבת שאני נשאר שם רחוק ממך. אני יודע פשוט יודע שאת האישה של חיי. אל תשאלי למה כי אני לא יודע להסביר, אני פשוט יודע את זה. אז אני מציע לך נישואים, אותי. אני מציע לך להישאר לצידי בטוב וברע.
אני מזהיר אותך להיות אישה של לוחם גבעתי זה לא דבר פשוט." בן אמר והביט בי בעיניים כנות. הסיפור שלי ושל בן התחיל כאשר הייתי בת שבע עשרה הוא גדול ממני בשנה הוא היה לפני הגיוס, הוא התגייס לגבעתי ואחרי שלוש שנים אפילו חתם קבע.
"כן, כן." אמרתי בחיוך וקפצתי על החייל שלי לחיבוק. אפשר לומר שבן שינה את חיי, הוא גרם לחלק הילדותי שלי להתגבר מעט ואילו אני גרמתי לחלק הבוגר שלו להפוך לילדותי מעט. השלמנו אחד את השנייה באופן מושלם, למרות שהיו ריבים, ידענו להתגבר עליהם בכל פעם מחדש. בן אחד מהאנשים החשובים ביותר בחיי.

"היום לפני שנה, היום לפני שנה אמרת לי בפעם האחרונה שאתה אוהב אותי, ששום דבר לא יפריד בנינו. היום לפני שנה אמרת לי שגם אחרי המוות אתה עדיין תאהב אותי. היום לפני שנה שברת את ליבי. אני יודעת, אתה לא אשם, אף אחד לא אשם.
אבל אתה לא פה.
אתה שם, מחכה לי ועד שאגיע להיות איתך אני כאן, אתה תשמור עליי נכון? היום לפני שנה נפרדת ממני בפעם האחרונה, אומנם במכתב אבל לפחות הספקת להיפרד. תמיד שנאת פרידות כי האמנת שאין באמת זמן מתאים להיפרד. היום לפני שנה משהו ממני הלך איתך. היום לפני שנה שלחת לי את הטבעת נישואים שלנו ביחד עם המכתב. היום לפני שנה הגורל שלנו נכתב. אני אוהבת אותך בן, גם אחריי המוות אני אוהבת אותך לנצח. ותודה, תודה שהשארת לי בן קטן משלי, הוא מזכיר אותך. תשמור עלינו אהוב שלי. עליי ועל בן שלנו." אמרתי והנחתי את הפרח האדום על קברו, נשקתי לקברו וכך גם בן, אחזתי בידו והתקדמתי לעבר המכונית ביחד עם בן שלי.