גולשת- פרק 24

עבר הזמן מאז המקרה שלי ברחוב. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהשתחררתי, מי זה שנים. לא הייתי צריכה לצעוק או לרוץ, רק להיפתח לדבר. למרות שלא נזקקתי למילים, הדמעות שלי אמרו הכל. אני אף פעם לא חשבתי שאני אבכה שוב, ועוד באמצע רחוב, אך ההרגשה המדהימה של החופשיות כבשה אותי, גרמה לי להרגיש שאני יכולה לעשות הכל, את האמת גם האמנתי לזה.
עם זאת, ניסיתי כמה שיותר לצלול למחשבות בזמן שלוותי את אחי לחופתו, מאחר שאין לו אבא או אימא, אז הוא ביקש שאני אלווה אותו. הוא רעד בכל צעד נוסף שעשינו, כשהוא יסתכל לכיווני קרצתי לו וטפחתי על גבו, סימלתי לו בלי מילים שהכול יהיה בסדר כי אני האמנתי לזה, כי זה אמיתי. כל מה שקורה פה אמיתי.
אני לא יודעת במה הייתי יותר עסוקה, לנסות להקשיב לאחי נשבע אמונים לאלנה בזמן שמיה לא מפסיקה לבכות מאחורי. או לנסות להרים את השמלה שלי, שהכתפייה שלה לא הפסיקה להחליק לי. כל הדברים הכי הזויים קרו לי באותן הדקות, התאפקתי לא לרוץ לשירותים לפני שאני לא אשלוט בזה, ואני נשבעת שהייתי שנייה מלומר ללוק, שיתחיל למהר. אבל בכל פעם שהרמתי את מבטי, ראיתי את החיוך המאושר על פניו, עיניו נצצו בצבעם האפור, ונראו מבריקות לצד צבע לבנבן יפהפה שכמעט שינה את הצבע האפור של עיניו. הוא היה מאושר.
לאחר שכולם חיבקו את אחי, כמובן שגם אני, משכתי את השמלה, רציתי לעבר שירותי הנשים, ושחררתי את מה שאיים להשתחרר בין רגליי באימה. לרגע קטן במהלך החופה חשבתי שהולך לברוח לי. אני אפילו לא יודעת מאיפה הכוח לעצור את זה.
סגרתי את הדלת של התא מאחוריי, "איזה הקלה!" אמרתי באושר בזמן שהתקדמתי לכיור, שאני בכלל לא מתעניינת אם מישהי נמצאת כאן והיא שומעת את כל פליטות ההקלה שלי והאנחה.
כשפתחתי את הדלת נשמע צליל מכה רועם, ולאחר מכן הופיע מול עיניי גוש גדול של חליפה מרוח על הרצפה. הושטתי את ידי בחיוך מתנצל, שהשתנה ברגע שהוא הרים את ראשו. "מה לעזאזל?"
הוא כיווץ את גבותיו ולפני שהוא הספיק לומר עוד משהו, קלטתי את דמיאן עומד לצד הבר, מיהרתי ללכת לשם לפני שתפתח שיחה.
זה מוזר, כי למרות שהרגשתי משוחררת, לא מצאתי את האומץ לבוא אליו ולומר לו כל מה שיושב לי בלב, ובכלל להודות שאני לא מסוגלת להפסיק לקנאות לו. אני אפילו לא יכולה לשלוט בעצמי שאני רואה בת אחרת לצידו, באלי באותו הרגע לקחת מחבטת ולזרוק לה על הראש, לא נראה לי שאני אשיג מחבת כאן אבל.
"שלום לך," דמיאן אמר והניח את ידו על כתפיי שהוא לוגם לגימה קצרה מהבירה שלו, ואז מניח אותה כדי להתכופף לנשק את קצה ראשי. "את נראית חיוורת, הפסדתי משהו?"
"יכול להיות שנייט נמצא כאן, פתחתי עליו את הדלת והוא נפל על הרצפה." לא הבנתי כמה מצחיקה הסיטואציה עד אותו הרגע שאמרתי לו מה קרה, וצחוק נפלט מפי אחד אחריי השני.
הוא גנח בצחקוק, "אלוהים, אני מקווה שביקשת סליחה מותק."
נופפתי בידי ושללתי את דבריו.
העפתי מבט קל, בחיפוש אחריו, ולבסוף נתקלתי בשולחן שבו ישבו כל משפחת לורן, אוי אלוהים. וולריה אמו של נייט ראתה אותי ומהירה לנופף לעברי, הרמתי את ידי בחיוך קטן בתור תשובה. מיהרתי להחזיר את מבטי לעבר הבר, קראתי לברמן. "אני צריכה את המשקה הכי חזק שלך, בבקשה."
הוא הנהן ואני חיכיתי למשקה שיגרום לי טיפה להתאוורר, כי זה בדיוק מה שאני צריכה.
"בבקשה, תהיני.." הוא אמר בקול מחוספס ומשך את דבריו כך שיכולתי להרגיש אותם חודרות לגופי, אבל העדפתי את הקול של נייט. בהחלט העדפתי את הקול של נייט. לעזאזל, אני צריכה לשתות קיבינימט.
פלטתי יבבה, כשהמשקה צרב את גרוני וחלחל אל תוך בטני ויצר צריבות נעימה להפליא, הרמתי את הכוס ללגימה קצרה יותר, ונעמדתי במקומי והלכתי למקום כלשהו.
לא ידעתי שאני הולכת לעבר נייט, עד השנייה שהוא חייך לעברי, "תמחק את החיוך." אמרתי בטון רגוע, תפסתי את העניבה השחורה שלו, ומשכתי אותו איתי לעבר שום מקום שבו נוכל לדבר.
"אני מבטיח לא לחייך."
נעצרתי במקומי, הבטתי בו מרים את ידיו כפושע והוא נושך את שפתיו בשביל לא לצחוק, שחררתי את העניבה. בשביל מה אני טורחת?
בשנייה שאחרי, לפני שהספקתי לעקוף אותו ולחזור אחורה, הגב שלי הוטח על גבי קיר, והרגשתי את פיו על שלי. החום התפשט בגופי במהירות וטלטל אותי מחדש לצד הרעד בין רגליי. הלשון שלו התערבבה עם שלי ויצרה הרמוניה בלתי נשלטת, אלוהים כמה התגעגעתי לזה.
מצאתי את עצמי מושכת אותו יותר קרוב אליי, בזמן שהוא מצמיד אותי אליו כשהוא עוטף את מותני עם זרועו הקשוחה כשהשנייה בודקת שאני לא אברח ותופסת את ידי. לא רציתי בכלל לברוח.
הוא שחרר את הנשיקה קודם, הנשימות שלו התחזקו. אפו התחכך בלחיי, הרגשתי את הסומק בוער ממני ומתפשט על גופי כשהחזה שלי מתהדק לשלו. "התגעגעתי לפה שלך."
"חשבתי שמצאת מישהי חדשה," מלמלתי אל תוך פניו וידיו נתלשו מגופי וקמט קטן הופיע בין גבותיו.
"מצאתי מישהי חדשה?"
הנהנתי לעברו, "נייט, היא קראה לך שדיברת איתה בספסל ברחוב, אני לא עיוורת."
"אבל את גם לא חושבת מעבר לקופסה. " הוא אמר בטון ממזרי, כפיו נמתח לחיוך קטן על גביי פניו.
הרמתי את גבותיי בשאלה, "מה?"
"קוראים לה רוקי, היא החברה החדשה של אדריאן, הפעם הראשונה שאני מחבב מישהי שהוא יוצא איתה, למרות שאני די עסוק במחשבות עלייך." הסביר ופניי נפלו, הוא הניח את בהונותיו על לחיי וחימם את פניי עם המגע הנעים והמצמרר שלו, שגרם לרעד בגופי, בכל פעם מחדש. "את מקנאה?"
"לא." השפלתי את ראשי, חיפשתי כוח להדוף אותו ולברוח, אבל הפעם לא רציתי לברוח ממנו. רציתי להישאר, רציתי לומר את כל מה שיש לי להגיד. מצאתי את הכוח להרים את מבטי ולנעול את עיניי בשלו מבלי לטבוע לתוכן, או לפחות ניסיתי שלא, זה די קשה בהתחשב שהם כל כך יפות וכחולות- אפורות, לא ראיתי כאלה הרבה. "אני לא מקנאה, אין לי למה." הזזתי את ידו מפניי.
במקום להצליח להתרחק ממנו הוא רק הדביק את גופי בחוזקה לקיר, מניח את ידיו בצדדי ראשי ושולח אחת מהם לעביר מגע מהיר על הגוף שלי. ראשו צנח לעבר צווארי, הרגשתי את חום לשונו מתחככת עם עורי, יוצרת מתח בין רגליי, ואני די בטוחה שפלטתי יבבה באותו השנייה שהרגשתי את שיניו ננעצות בצווארי, שמיד לאחר מכן הלשון שלו מעלימה את הכאב הנעים בעזרת חום פיו, והרכות שלה.
הוא הרים את סנטרי וכיוון את פניי לפניו, "את מקנאה לי." שוב, הוא נישק אותי. חזק. הוא הטביע את לשונו בשלי והרגשתי שאני טובעת אל תוכו, כמעט ונמסתי אל תוך מגעו.
"אני לא מקנאה." מלמלתי אל תוך הנשיקה אבל זה נשמע יותר כמו, "ני לי משנה." או משהו בסגנון.
הוא הרים את מבטו בלבול ולפני שהספקתי לענות הוא שלח את ידו לעבר מותניי ומשך את גופי לגופו עד שהחזה שלי נמחץ אל תוך שריריי בטנו. הרגשתי כל כך זעירה לידו. משכתי את ידי בניסיון להשתחרר "נייט תתן לי ללכ.."
"אני אוהב אותך."
המילים שלו נזרקו כמו חצים אל תוך בטנו ויכולתי להרגיש את לבי דוהר בחיפוש אחריי תשובה. נייט לא אוהב אותי, הוא לא מכיר אותי. חשבתי לעצמי, הנחתי את ידי על פניו, "אתה לא, אתה פשוט מבולבל." מה אני עושה לעזאזל?
הוא משך אותי כלפיו יותר, ונשמותיו התחזקו כשהם מחלחלות לאוזני, "אני לא מבולבל, תפסיקי לחפש תשובה, בגלל שאת התשובה האמתית את פוחדת לומר."
"אני לא מפחדת." סיננתי.
הוא הניד את ראשו, "את אוהבת אותי, אני יודע את זה. את אולי מכחישה, אבל את לא יכולה לסבול את המחשבה שאני עם בנות אחרות."
אני כן, "אני לא."
"את משקרת!" הוא כמעט וצעק אבל ראו שהוא מנסה לשמור על איפוק.
ידעתי שאני גם מרגישה ככה, כי ברגע שדבריו נזרקו לאוויר, הרגשתי את לבי מתכווץ, לא יכולתי לנשום כמעט, והייתי צריכה לחפש אחרי כל כוח כדי שאני לא אחשוף את עצמי בפניו, למרות שידעתי שהוא יודע שאני אוהבת אותו. לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל לא רציתי שהוא ידע שאני אוהבת אותו, אני לא רציתי שהוא ידע שיש לי רגשות כלפיו. הרגשתי את הגוף שלי מתפצל לשני חלקים שלבסוף הוא בוחר בחלק הקל, בחלק שמפחד להודות באמת. "אני לא אוהבת אותך, אני לא מקנאה לך נייט, באמת."
הוא הניד בראשו כלא מאמין, "אני יודע שכן אני רואה על הפנים שלך, את אולי לא יודעת את זה, אבל אני מכיר אותך. ואם את חושבת שלא, אז אני רוצה להכיר אותך. כי אני אוהב כל דבר שקשור אלייך."
"נייט…" עצמתי את עייני שאיימו להזיל דמעות שיחשפו את רגשותיי.
הוא ליטף את פניי, "אני אוהב שאת צינית, במיוחד כשאת רוצה לעמוד על שלך, את גורמת לכולם לשקשק, כבר מהיום הראשון שפגשתי אותך, רציתי ללמוד להכיר אותך. בחיים לא דיברו אליי ככה. אבל אהבתי את זה, יותר אהבתי לגלות כמה את יפה, כמה את מדהימה."
עיניי נפתחו ועיניו ננעלו בשלי, הוא הרים את ידו והצביע על החלל שבינינו, "יש פה כמיה, משיכה, להט, ועוד כל כך הרבה דברים לא הגיוניים, שאני רק רוצה להמשיך להרגיש, אני יודע שגם את. אני יכול להביט בך שעות על גבי שעות כשאת עובדת, ואני צריך למצוא כוח לא לקחת אותך לשירותים ולזיין אותך עד שינינו נמות מעייפות. בהתחלה חשבתי שזה סתם ואז שוב השתנת, הראית לי שאת עומדת על שלך, זה גרם לי לרצות אותך יותר, קים." הוא העביר את בהונותיו בלחיי, "יש לך כל כך הרבה תכונות מופלאות, כמו עקשנות, לפעמיים זה כל כך מייאש, אבל בכל פעם שאת רק מתעקשת, אני מרגיש דחף להילחם. גם יש לך רעות, כמובן, פשוט שגם אותן אני אוהב. את אטומה, את לא מדברת אם אף אחד, אבל כן דיברת איתי, ואת יודעת את זה."
עצמתי את עיניי באימה, לא ידעתי כמה כוח יש למילים עד עכשיו, הן נשלחו לעברי כמו חצים, אחד אחרי השני, כיווצו את לבי, שחררו כל כך בתוכי עד יאוש ולרגע חשבתי שאני עומדת ליפול על רגליי.
"בבקשה תגידי משהו." הוא התחנן.
הרמתי את מבטי לעברו, "אני לא יודעת מה להגיד."
"תגידי את האמת, תגידי שאת אוהבת אותי גם, כי אני יודע שזה נכון."
הנחתי את ידי על פניו, והרגשתי את זיפיו הדוקרנים על ידי בזמן שהנחתי לעצמי ללטף אותו, "אני לא אוהבת אותך, נייט." אני כל- כך מוגת לב.
הוא הרים את סנטרי, "תסתכלי אליי ותאמרי את זה."
פתחתי את עיניי בכאב בלתי נראה, אני לא יודעת איך הצלחתי לכבוש את המסכה הבלתי נראית הזאת, אבל הצלחתי. "אני לא אוהבת אותך." אני אוהבת אותך כל כך.
ידיו צנחו ושחררו את אחיזתו מגופי, הוא הרכין את ראשו ויכולתי לראות את הצבע הכחול בעיניו טובע אל תוך האפור, "אני מניח שזאת פרידה."
לפני שהוא הספיק להגיע לדלת, תפסתי את ידו. באותו הרגע רציתי לצעוק כמה שאני אוהבת אותו, רציתי לומר לו – כמה אני רוצה אותה, אבל במקום זאת המילים היחידות שנאמרו מפי היו- "זאת לא פרידה, כי מעולם לא היינו ביחד." הוא משך את ידו משלי, ובאותו רגע הרגשתי רצון להתמוטט. למה אני עשיתי את זה, לעזאזל?
זה לא היה השיא של הערב, כי לאחר כמה דקות, שאגרתי כוח לצאת בחזרה אל תוך האולם, וולריה נעמדה לידי. שוב ענדתי את המסכה, חייכתי חיוך מזויף והנהנתי לכל דבר שהיא אמרה, למרות שהדבר היחיד שעניין אותי היה נייט. למרות שלא הבטתי בו, כי ידעתי שזה ישבור אותי לחתיכות, יכולתי להרגיש את מבטו חודר לתוכי מהצד של השולחן ממולי. לבסוף הבנתי שגם אני לא יכולה לעמוד בזה. עזבתי את השיחה עם וולריה באמצע אבל משום מה, היא תמכה בי ואמרה שאני נראית כאילו אני זקוקה לאוויר. אפילו לא חייכתי אליה באותו הרגע, פשוט יצאתי החוצה.
ברגע שהאוויר התנגש בפניי הרגשתי את אותו הרעד שנייט יצר בגופי בכל פעם שהרגשתי את המגע שלו על גופי."אני אוהבת אותו, לעזאזל."