גולשת- פרק 29

פעם הייתי בוחנת אנשים, את התנועות שלהם, התנהגות, פרצופים, קולות. הייתי בוחנת את האמת שהם יסתרו עמוק בתוך השקר.
עם הזמן מצאתי אותה, את האמת שבתוכם מבלי יראו אותה.
הרבה היו מסתרים עצב בתוך שמחה, ענדו מסכה שהפכה לחומה שלא מראה את האמת. זיהיתי אותה על פרצופם של כל הרבה אנשים שמהצד נראו מאושרים. יכולתי לראות את העצב בעיניהם, שאף אחד אחר לא ראה.
בפעמים שלא ראיתי אותם הבנתי שהם באמת שמחים, שהחיוך שנמתח על פניהם הוא אמיתי לגמרי. פעם גרם לי לקנאות.
'האושר תמיד נמצא בתוכך, את רק צריכה להבין מה גורם לו לצאת.' דבריו של אבי הדהדו בראשי לפתע.
היד שלי מיד נאחזה בקצה של השולחן כשהבנתי שאני לא יכולה להחזיק את עצמי. הרעד בין רגליי עבר בכל עובר גופי, הרגשתי את ריאותיי מתכווצות מתחת לעורי. הצבעים התחילו להתערבב אחד עם השני, לא יכולתי לעמוד בזה, זה היה קשה מדי, אז פשוט עצמתי את עיניי והנחתי לזה לקרות.

בית הספר, שנת 1999.
למרות כל המוני הנערים והנערות שרצו, עיניי ננעלו בדבר אחד, בדבר שחשקתי בו תמיד, ולא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהביט בו, או יותר נכון בהם.
היא הרימה אותה באוויר בחיבוק חם ואוהב, לשנייה נדמה היה לי כי היא הילדה נעטפה בין ידיה במשך נצח שלם. חיוך מאושר נמרח על פניי הילדה הקטנה, ולמרות שהייתי רחוקה מכדי לשמוע הרגשתי את צחוקה צורב את עורי. ברגע שרגליה הקטנות נחתו על הרצפה, מבטה התרומם לעבר גבר שנשען על המכונית, היא רצה לעברו, כשאני שוב יכולה לראות את האושר פועם בלבם.
זה כאב לי. כאב לי לראות את אהבה בין הילדה לאמה, רציתי את זה זה גם.
"קים?"
הסתובבתי לעבר הקול המוכר, מעיפה מבט אחרון מבעד לכתפי למשפחה המאוחדת שכנראה אני לעולם לא אקבל. ברגע שמבטי התיישר לעבר אבי, הוא לעומתי הסתכל אחורנית. ידעתי שהוא ראה מה משך את עיניי כל כך, כי זה גרם לו להתקדם לעברי במהירות, שבכל צעד נוסף עיניו מתבהרות יותר ויותר מהדאגה.
ניסיתי לחייך, "היי אבא,"
"אל תחייכי לי, אל תזייפי אושר כשהוא לא אמיתי זה רק כואב יותר." הוא אמר והתקדם לעבר הספסל ממול לכניסת בית הספר. הוא שלח לעברי מבט קלוש והרים את ידו כדי שאני אבוא אחריו.
בזמן שהתיישבתי על הספסל, עיניו האפורות התכהו לרגע שהם הביטו באותה המשפחה שגרמה לי להתכווץ. אבא ידע להסתיר כאב, אבל יכולתי להרגיש אותו פועם בו, יכולתי לדעת שגם הוא רוצה את מה שיש להם. אבל אז… המבט שלו, המבט שלו חדר לתוכי, עיניו התמלאו בצבעים בהירים שאף על פי שראיתי לפני, לא האמנתי שהם קיימים.
הוא משך את ראשי לעבר חזהו, "זה כואב גם לי את יודעת…" הוא נקטע שגרגור גרוני קטן ועצוב נשמע, "אני יודע מה את רואה כאשר את מסתכלת לעברם, את רואה אושר. שהייתי קטן רציתי אושר גם, לא קיבלתי אותו. אבא שלי ראה את הקנאה שלי, 'הדשא של השכן ירוק יותר,' ככה הוא אמר לי כשהוא התיישב לצידי. בהתחלה חשבתי שזה שטויות, שזה סתם עוד ביטוי, עד שהוא המשיך את המשפט ואמר- 'אבל אם אתה תטפל בו ותיתן זמן לדשא הוא יהיה ירוק ואפילו יותר משלו.' , זה גרם לי להאמין שהכול מסתדר, קים."
גירדתי באפי, "ואם לא הכול?"
"אז תטפלי בו, או יותר נכון תגרמי לו להסתדר." הוא ניגב את הדמעה הקטנה שזלגה במורד לחיי, "אני מאושר. גם אני איבדתי דברים, אבל יצרתי אחרים, גרמתי לאושר להתעורר בי."
עיניו ננעלו לשלי, וקמט הופיע במצחי, הרמתי גבה בלבול, "אני לא ממש מבינה."
"מה את ראית שהסתכלת אליהם?"
משכתי בכתפיי, "משפחה מאושרת?"
"את זה הבנתי, אבל למה את רואה את זה?"
העפתי מבט קטן למקום שבו נמצאו, כניסת בית הספר הייתה כבר ריקה, לא היה אף אחד מלבדנו. טיפת מלח זלגה במורד לחיי, "בגלל שיש לה אימא גם."
גיחוך מפתיע נשמע מפיו, "זה לא מה שגורם לה לאושר, האהבה שהם מעניקים לה, זה מה שגורם לאושר. אושר היא הרגשה חסרת הגדרה. הוא לא תמיד בא לאו דווקא ממשפחה, הוא יכול לבוא מניצחון, זוגיות, חברים, ואפילו סתם ממשהו שמעלה לך חיוך על הפנים. הרבה אנשים נמצאים ללא ההורים, אבל כמוני הם נתנו זמן לדשא לפרוח, זמן לגלות אושר במקום אחר."
קברתי את ראשי בתוך בטנו, שטף דמעות נפלטו מעיניי, הרגשתי את חולצתו מתחילה להירטב מתחת לריסי והרמתי מבט קל לעברו, "אני רק רוצה משפחה."
"אני לא משפחה? קיילי לא משפחה? לוק לא משפחה? מה עם דוד שלך מייקל ומיה בתו, הם גם לא משפחה שלך?"
"זה לא או…"
"זה לא אותו הדבר, אני יודע." הוא קטע את דבריי, "עכשיו החיים נראים לך כמו זבל, אבל תמחזרי אותו, תעשי ממנו משהו חדש. הוא לא יחזור להיות אותו האושר, אבל הוא כן יכול לגרום אושר, ואפילו יותר טוב."
הוא נעמד על רגליו והושיט לעברי את ידו, לפני שאחזתי בה גם אני, הרמתי מבט קל בהיסוס, "איך אני אמחזר דבר כל כך הרבה דברים?"
"פשוט תחברי אותם אחד אל השני, תצרי מתוכם דבר חדש." הוא הרים אותי בזרועותיו לאחר שאחזתי בידו, "רוצה שנלך לים?"
חיוך נמרח על פניי, "כן."
"את רואה כבר מצאת חלק קטן, שמעלה חיוך על פנייך."
מים קרירים התנגשו בכפות רגליי, שהפסיקו לנוע ברגע שלא הרגשתי את אבא שלי לידי, שלא ראיתי אותו. העפתי מבט לאחור בשאלה שהתערבבה עם דאגה, פעימות לבי התחזקו שהצבע בעיניו נהפך כמעט ללבן, "מה קרה, אבא?"
הוא הניד בראשו בחיוך, עיניו חזרו להיות אפורות וזוהרות, "אני רק מקווה שהבנת מאיפה את יכולה ליצור אושר, קים."
"אבא?" אחזתי בידו עוצרת את צעדיו לעבר לים.
"כן?"
גירדתי את ראשי, "האושר שלך זה הים נכון?"
"הים הרבה דברים בשבילי, אבל הוא לא אושר. האושר שלי זה את, לוק וקיילי." הוא העביר את ידו בפני והרכין את ראשו לעברי, "האושר תמיד נמצא בתוכך, את רק צריכה להבין מה גורם לו לצאת."

"קים!"
לקח זמן לקול המוכר באוזני, לחלל אל תוך עורי, כך שאני אוכל להתמקד כדי לגרום לנשימותיי להאט. לבי התכווץ, שפלטתי נשימה אחת ארוכה, נאנקתי בכאב בתוכי והרגשתי צריבה איומה. הקול עזר, אבל זה כאב מדי, כאב להילחם.
התחיל בין ידי מין עקצוץ נעים כזה, עקצוץ שהעלים את החרדה, חשבתי שאני מדמיינת לרגע עד שהרגשתי את זה על שפתיי. נייט.
גבי התיישר במהירות ונייט נשען לאחור בבהלה, נשכתי את שפתיי, "סליחה."
כעבור שנייה, המבט המבוהל על פניו, התחלף בכעס אך דאגה הציפה את עיניו שנהפכו לכהות, "אני לא מבוהל בגלל שקמת לחיים ככה!" הרמתי לעברו גבה, "טוב, אולי נבהלתי בגלל זה. אבל אני יותר מבוהל מהעובדה שהתעלפת פתאום."
נישקתי אותו ברכות, "הכל בסדר עכשיו."
"מה זה היה לעזאזל?"
הוא לא צעק, הוא נהם. הוא היה נראה כל כך כועס שהרגשתי כמו נמלה קטנה לידו, "זה היה התקף חרדה."
עיניו נפערו, הוא מלמל כל מני קללות שלא היו בררות, מיהרתי לשלוח את ידי לעבר פניו בניסיון להרגיע אותו, "אל תדאג, אני מטפלת בזה, אצל פסיכולוגית."
"אני לא חושב שאני יכול להפסיק לדאוג, לא עכשיו ולא אף פעם."
הנחתי את ידי על שערו ושיחקתי בו מעט, הרמתי מבט קטן לעיניו בחיוך, "בדרך כלל יש לי התקף בגלל שאני נזכרת באבא שלי, או באחותי."
הוא כיסה את פניו עם ידו, "זין, זה בטח קשה, קים. אני לא יודע מה לומר."
הנדתי בראשי, משכתי את ידו וחשפתי רק את עיני שהביטו בי בתהייה, "זה קשה, אבל זיכרונות לא תמיד רעים."
הוא שחרר את ידו מפניו בלבול, "אז למה יש לך התקף?"
"כנראה זה חרדה," משכתי בכתפיי ולרגע שכחתי מה התכוונתי לומר, בשעה שנזכרתי אגודליי נעו בין זיפיו הקצרים, "בכל מקרה, שנה אחרי שאימא שלי עזבה, לא הפסקתי לקנאות במשפחות המאושרות, באהבה שראיתי בין אימא לבת, זה כאב לי."
הוא קטע את דבריי, נעמד במקומו ומושך אותי לחיבוק חם, "חשבתי שאמרת שזה זיכרון טוב, אני כל כך מצטער."
טפחתי על גבו, "זה בהחלט זיכרון טוב, פשוט לא סיימתי אותו."
הוא שחרר את זרועותיו והרים מבט מבולבל לעברי, "אה, טעות שלי."
"כמו שאמרתי אחרי שנה שהיא עזבה, אבא ראה את זה, הוא ראה כמה זה כאב. הוא ראה שאני רוצה לחזור להיות מאושרת. אז הוא סיפר לי מה אבא שלו אמר, 'הדשא של השכן ירוק יותר, אבל אם תטפל בו ותיתן זמן לדשא, הוא יהיה ירוק ואפילו יותר משל השכן.' "
"ואחרי זה הכל יסתדר?"
הנדתי בראשי והבטתי לרצפה, "לא. החיים נראו לי באותו רגע כמו זבל אחד גדול, אבל הוא אמר שאני יכולה למחזר אותו, ליצור משהו חדש."
הוא העביר את ידו בשערי, "ועכשיו את מרגישה אושר שוב?"
"האושר תמיד היה נמצא בתוכי, פשוט הייתי צריכה לגרום לו לצאת. "
"אם את מאושרת, אני מאושר, אבל את צריכה גם ללכת לרופא, וגם נראה לי יש כדורים להתקפי חרד.."
הנחתי את ידי על פיו וקטעתי אותו, "ואתה האושר שלי."
ברגע שהוא הזיז את ידי מפיו לשנו השתלבה עם שלי בכמיהה, רגליי נכרכו סביב מותניו, הוא אחז בישבן שלי והרגשתי זקפתו בין רגליי כשהוא השעין את גבי כלפי הקיר.
ראשי נאנח לאחור כשהרגשתי את לשנו מעבירה עקצוצים קלים בצווארי.
הנחתי את ידי צווארו, "מה דעתך שקודם נסדר את המזוודה שלי, ואחר כך סקס?"
פיו התרחק מצווארי והוא כיווץ את גבותיו במבט חשוב, שהתחלף לאחר מכן בחיוך זדוני, "אני מעדיף סקס עם האישה שלי, המזוודות יחכו."
"גם הסקס יכול לחכות."
הוא נאנח אל תוך כתפיי, ידיו הצמידו אף יותר את רגליי שהיו מסביבו אל זקפתו רעד קליל ונעים עבר בגופי,ידעתי שנייט עשה את זה, כי הוא יודע שבכל פעם שאני מרגישה את זה, אני רוצה אותו.
לסתו התהדקה שהעביר מבט לעבר גופי, "אני לא יכול לחכות מהצפייה להרגיש אותך."
"טוב."
הוא הרים גבה בבלבול, "מה טוב?"
"טוב קודם סקס."
"אם את מתעקשת…"
פערתי את פי, "אני אחזור בי."
לא שמתי לב שהוא התקדם לעבר הספה עד הרגע שהגב שלי הוטח על גבה, הוא הביט בי כשנמתח על פניו חצי חיוך יפהפה ושחצני, אך עדיין יפהפה, "את בטוחה?"
"לא."
קול שיעול נשמע והרמנו את מבטנו לעבר הקול. מיה.
גנחתי על הכרית בייאוש, זה כבר קרה עם דילן, עכשיו שוב, למרות שמיה לא לוקחת דברים ללב כשאני עושה שטויות כאלה.
"כמה זמן את כאן?"
"מאז הרגע שהוא הרים אותך ואמרת שהסקס יחכה או משהו, אני לא זוכרת." היא משכה בכתפה וישרה את מבטה לעברי, "תזדיינו בחדר, מרקו בא חבל שהוא יראה איך הזין שלך נכנס לתוך האישה שלך. אוהבת אתכם." היא חזרה אחורה בחיוך, "דרך אגב, קים, היום את שוטפת כלים. טוב, זהו, אתם יכולים להזדיין."
ואז היא נעלמה.
אלוהים אדירים, טוב, תמיד ידעתי שמיה כנה, שלא מפחדת לומר שום דבר, קרו לי מקרים כאלה איתה. אבל אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, עם נייט.
נייט הביט במבט מופתע, כעבור שנייה הספה רעדה מהצחוק הבלתי פוסק של נייט.
התיישבתי על הספה מולו ודחפתי את החזה שלו, "זה לא מצחיק."
"אוהו, כמה שזה מצחיק." כשהוא מפנה את ידיו לעבר רגליי ומושך אותם מעליו, "אם חשבתי שמה שקרה עם אחותי מצחיק, מה שקרה עם מיה יותר. היא אומרת כל מה שהיא חושבת."
משכתי בכתפיי, "כנראה."
"אני מבין שבמשפחת דיינמאד הבנות מיוחדות, אבל אני אוהב רק אחת."
התעלמתי מהרגשות שדבריו הציפו בי, ושוב משכתי כתפיים, "יופי."
הוא נישק את צווארי, "היי, מה נעלבת?"
"לא נעלבתי."
"משהו מפריע לך."
רציתי לומר שכלום, אבל שעיניו ננעלו על שלי, לא הצלחתי אפילו לחשוב על תירוץ מתאים. הוא כל כך עקשני שזה מתיש, "זה לא היה מצחיק."
"בטח שכן, אבל זה הופך לזיכרון טוב, שמדי פעם יגרום לי לצחוק. אבל אני יכול לנסות לשכוח, אם את רוצה…"
איך הוא גורם לכל דבר להישמע רומנטי, לעזאזל? שונאת אותו. הנדתי בראשי, "אל תשכח."
"יש!" הוא קרא ואז נישק את פי ברכות, הוא נעמד על הרצפה, "טוב, בואי לחדר, שם נוכל להזדיין."
ואז הוא נעלם.
לקח לי זמן להבין שהוא היה רומנטי כי הוא ידע שזה יפיל אותי בפח, נאנחתי על הכרית בייאוש, "חתיכת שחקן!"