גם בסוף העולם- פרק 7

גם בסוף העולם פרק 7

"אתה צוחק עכשיו נכון? מה קרה נהיית כוכב אז אתה שוכח אנשים קטנים מהעבר שלך?" אמרתי עצבנית.
"כן! שכחתי את כולם! את לא נראת לי אדם ששווה לזכור גם ככה" אמר ביהירות מרושעת.
תפסתי בידי את תליון הכוכב על צווארי ורציתי לזרוק אותו עליו ולפגוע בפנים היהירות האלה, אך החזקתי את עצמי.
"מה יש לך שם?" הוא שאל מסתכל על היד האוחזת בתליון, פתחתי את ידי והראתי לו אותו "אני מניחה שגם את זה אתה לא זוכר" השבתי באותה נימה יהירה.
"זה מוכר לי…" אמר והתקרב אליי, נוגע בתליון. לפתע הוא פלט צווחה, תפס בראשו בחוזקה ונופל על הרצפה לרגלי מחוסר הכרה. המלווים שלו, שעמדו כול אותו זמן בקצה המסדרון רצו לכיוונינו והאישה נפלה על ברכיה לצידו, "דונג שיי?!" הנא ניערה אותו. אחד הגברים הוציא את הנייד שלו וצילצל לאמבולנס. השני, הרים את דונג שיי ואז שנייהם סחבו אותו על כתפיהם לכיוון היציאה. האישה הסתכלה אליי במבט בוחן "את מוכנה לבוא איתנו בבקשה?" שאלה אותי בנימוס, ואני רק הנהנתי והלכתי בעקבותיה.
האמבולנס הגיע מהר ודונג שיי הובל לבית החולים הקרוב. נסעתי באמבולנס איתו ועם האישה ההיא, ישבתי בצידו האחורי של הרכב ורק בהייתי בהם. מצד אחד, כול כך רציתי להיום שם לצידו לאחוז בידו במקומה, מצד שני נראה שהוא באמת לא זוכר אותי ואחרי הכול הסיבה שאני עוד יכולה לראות אותו היא שהוא התמוטט לי מול העיניים, אחרת הוא היה ממשיך בדרכו בלי להעיף בי מבט נוסף. כך שהחלטתי לשבת בצד, אלא אם יאמרו לי אחרת.
כשהגענו לבית החולים ישבתי בחדר ההמתנה מחכה שמישהו ידבר איתי, או לפחות יעדכן אותי במצבו. כעבור שעה האישה ההיא שהיתה עם דונג שיי באה לכיווני בהליכה חיננית והתישבה לצידי. " הוא בסדר" היה הדבר הראשון שאמרה והגישה לי כוס קרטון מלאה בתה מהביל. רק שלקחתי את הכוס מידיה שמתי לב שאני רועדת. "מה קרה לו? למה הוא התמוטט ככה?" שאלתי בקול חלוש, רועד, ולגמתי מהתה.
"לא הרבה יודעים את זה אבל, לפני כ-4 שנים בערך דונג שיי נפגע בתאונת דרכים, הוא היה בסדר אבל רוב הזיכרון שלו משלוש השנים שלפני התאונה אבד. לקח למשפחה שלו הרבה זמן לשקם את מה שיכלו אבל הייתה שנה שבה הוא גר בחוץ לארץ ולכן הם לא הצליחו להשלים לו אותה" סיפרה.
"באותה שנה הוא פגש אותי.." לחשתי, מבינה סוף סוף למה הוא לא זיהה אותי.
"ככה ניחשתי" חייכה אליי, "בכול מקרה אחרי שהוא השתקם הוא החליט להגשים את חלומו מהתיכון והלך לאודישניים בסוכנות שבה הוא חתום עכשיו, הוא עבר את האודישן מן הסתם, והשירים שלו מאוד הצילחו. ולמרות זאת המשפחה שלו אומרת שהוא מאוד השתנה, הוא נהייה מתבודד יותר, יהיר, וחם מזג, הם לא מבינים אותו בכלל. לדעתי הוא הפך לכזה כי הוא שונא את העובדה שהוא לא זוכר… התיליון הזה-" היא הצביע על תליון הכוכב על צווארי "-הוא נתן לך אותו?"
"כן… בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שהוא חזר לקוריאה" אמרתי. "כשהוא ראה אותה הוא כניראה נזכר במשהו בפתאומיות וזה מה שגרם לו לאבד את ההכרה" אמרה.
"אני מבינה.." לחשתי ושוב לגמתי מהתה.
"הם ישאירו אותו פה ללילה, לכול מקרה, אז אני חושבת שכדי שתלכי עכשיו" היא אמרה בחיוך ואני הנהנתי וקמתי ללכת. " להתראות" אמרתי ופסעתי מתנדנדת לכיוון היציאה. השוק שחטפתי היה ענק. הוא באמת שכח אותי, בגלל זה הוא לא ענה לי, לא ניסה ליצור איתי קשר, הוא לא זוכר מה היה בניינו, ובנוסף לכול הוא גם השתנה כול כך. הנחתי לדמעות לזלוג על לחיי ונשענתי על אחד מפנסי הרחוב לצד הכביש. "אני יכולה לשנות את זה" חשבתי, " הוא הרי נזכר במשהו כשראה את התיליון, אולי אני יכולה לעזור לו להיזכר. רצתי בחזרה לבית החולים וניגבתי את הדמעות בשרוול חולצתי. חיפשתי את האישה שדיברתי איתה בין המון האנשים, אך היא לא נראתה בשום מקום.יצאתי מבית החולים שוב ובדקתי את השעה, היה כבר אחרי חצות והיו לי 9 שיחות שלא נענו, הטלפון צלצל שוב ואני עניתי באי חשק "יאבוסאיו*?" אמרתי בלחש.
"אליס? סוף סוף! איפה את לעזאזל?" קולו של הון קיי נשמע מצידו השני של הקו.
"אני?.." הסתכלתי סביבי, כבר לא הייתי ליד בית החולים, בלי לשים לב התקדמתי לאט ועכשיו הלכתי באיטיות למרגלות נהר כולשהו "אני לא בטוחה" עניתי בעייפות.
"לא בטוחה? אליס באמת! תרכזי! מה את רואה?" הון קי נשמע לחוץ ועצבני.
"יש פה נהר" אמרתי וראיתי שלט בהמשך הדרך, התקרבתי עליו וקראתי להון קי את ההאנגול* שהיה כתוב עליו, אפילו שלא הבנתי מילה ממה שקראתי או אפילו אם קראתי את זה טוב.
"מה? איך הגעת לשם לעזאזל?" שאל ומרחש הרוח ברקע אפשר היה לשמוע שהחל ללכת מהר.
"הייתי בבית חולים" עניתי בלחש. "מה?! אתה בסדר?? קרה משהו??"
"אני בסדר" אמרתי.
"טוב חכי שם אני תכף בא" אמר וניתק.
התקרבתי למרגלות הנהר והתישבתי על האדמה הלחה, בוהה במים. שקעתי במחשבות וישבתי ללא נוע עד ששמעתי את קולו של הון קי מאחורי, "אליס! אליס!" הוא קרא בשמי אך לא פניתי עליו.
הוא התקרב עלי בצעדים עייפים, "יא! את יודעת כמה חיפשתי אותך? לאן נעלמת? שיי סונג כמעט הרג אותי ששמע שנעלמת!" אמר ואז הסתכל על פניי הדומעות, "היי…מה קרה?" קולו התרכך והוא התישב לצידי, ואני רק נדתי בראשי ונשכתי את שפתיי. "ילדה את בסדר?", נדתי בראשי שוב ודמעה נוספת זלגה מעיניי. לפתע הוא עטף אותי בזרועותיו והצמיד אותי חזק לגופו, "אל תבכי. באמת שאין סיבה. הרי, הכול קורה מסיבה מסויימת נכון? אני בטוח שהכול יסתדר בסוף, אז אל תבזבזי את דמעותייך סתם ככה" הוא לחש באוזניי בקול מרגיע תוך כדי שהעביר את אצבעותיו שוב ושוב בשערי.
"אופה… אתה יכול להישאר איתי פה? רק עוד קצת?בבקשה?" לחשתי בשקט, בקול שכמעט ולא נשמע.
"בטח ילדה, אני אשאר איתך כמה שרק תרצי" ענה. נצמדתי אליו אפילו יותר ונתתי לדמעותי להיספג בחולצתו, מכתימות ומרטיבות אותה. ישבנו שם ,על שפת הנהר במשך כמה שעות, בשקט גמור. הוא לא שאל דבר נוסף, ולא האיץ בי לחזור הביתה. רק ישב שם, אוחז בי ומלטף את שערי לאור הירח. וכך לבסוף נרדמתי שם בין זרועותיו.