Life for you
אהבתם? לא אהבתם? כתבו לי ואנסה לשפר טעויות או שתכתבו עם כן אהבתם :) life for you

דייטים

Life for you 15/08/2016 906 צפיות 2 תגובות
אהבתם? לא אהבתם? כתבו לי ואנסה לשפר טעויות או שתכתבו עם כן אהבתם :) life for you

הכדורים התנפצו בכל עבר, הרעש הלא נפסק של היריות החוזרות ונשנות שנשמעו בין עצי הברוש הגבוהים, והצעקות, הצעקות הבלתי נסבלות שנשמעות כצעקות כאב המתמוססות בחלל הרחב.
הפיצוצים והקללות לא הפסיקו, ואני, מתרוצץ לי חיוור כסיד ביער המטונף מדם קר אשר נשפך מגופות חיילים מתים ששכבו להם באפלה.
רק מחשבה אחת עברה בראשי, לשמוע את קולה המענג של אמיליה גרין, להיכנס לפנטסיה בין עננים לבנים ורק היא תהיה שם, בידיים פתוחות קוראת בשמי, שנהיה רק שנינו.
כשאני יוצא מהפנטסיה הלבנה והרכה בין פסגות העננים, אני חוזר לשדה הקרב שבוא הדם נשפך ללא הרף ולמרות הכל, דווקא עכשיו, עולים בי הזיכרונות הנעימים מאהבת ליבי, אני מודע לעובדה כי אהבה זו אינה הדדית, אך אני יודע שהקשר בינינו הוא קשר טוב, לא אמרתי לה, אך היא כל חיי, כל נשמתי, אני חיי בשבילה.

*****

"זה נחמד" היא אמרה בקול מעט ביישני, "אני נהנת מאוד"
הופתעתי כל כך לשמוע מבחורה משפט שכזה, לא שמעתי משפט זה זמן רב, טוב, האמת, בכלל לא שמעתי את המשפט הזה, הדייטים שלי היו בעיקר טריקות דלת בפרצוף, או סטירות, כמו הבחורה ההיא…
"אתה שקט…" היא המשיכה במלמול.
"סליחה!" עניתי מיד, "אני קצת חולמני…"
"מה אתה אומר?" גיכחה, וגם אני.
"תשמעי, אני מודה, אני לא טוב בדברים האלה," עניתי בכנות, ולמרות זאת המשיכה לצחוק, "לא, לא את לא מבינה, אני בכלל! לא טוב בזה, תמיד איכשהו אני בוחר יין מזעזע, והארוחה מסריחה וקרה, והמים תמיד עם חתיכת לימון המכוערת הזו שתקועה בפנים, אז… איכשהו דברים נדפקים לי, ואני בוחר מסעדות שוב, ושוב… והן יקרות, טוב, חלק לא…"
"מייק!" עצרה אותי עם שתי ידיה שנגעו בשלי, "הכל בסדר, דייטים זה דבר מצחיק וכיפי, אחר כך צוחקים על כל זה" ענתה בעוד הורידה את ידיי למפה הלבנה של השולחן.
"אתה לא נהנה?" שאלה שוב.
"טוב, כן, כן! אני מאוד נהנה"
"יופי," ענתה ושחררה את ידיי, "עכשיו תירגע! הדייט מצויין, האוכל טעים, ובשביל לחסוך לך את הגמגומים והמבוכה אני אבחר לאן נצא בפעם הבאה!" השיבה בחיוך מקסים.
"אוקיי…" עניתי בחיוך גם אני, "נשמע טוב…"
היה כמה דקות של שקט בזמן ששנינו שתינו מהיין האדום, אך זה לא היה שקט מביך, זה היה שקט מרגיע.

*****

היא שמה את משקפיי התלת מימד שהיו עשויים מנייר זול והתיישבה בכיסא שליידי, וחייכתי אליה בנימוס, למרות שזו הייתה הפגישה החמישית שלנו…
"נו," שאלה, "ביררת?"
"כן…" עניתי בעצלנות ולקחתי חפיסת פופקורן מהדלי שהיה על בירכיה, "אני לא יכול…"
"מייק!" ענתה בשפיכות מיואשת, "החברה יאהבו אותך נו באמת! למה אתה כזה עקשן?"
"אמיליה גרין!" עניתי לה בקול מורם והנפת אצבע בזמן שצחקה בקול, "אנחנו נשב!"
"אנחנו יושבים מייק"
"אנחנו יושבים!" תיקנתי מהר, "אנחנו נראה את הסרט שבחרת אחרי כל הפרסומות המגוחכות ונהנה שעתיים ושמונה דקות! נאכל כמו חזירים…"
"שעה וארבעים וחמש דקות," תיקנה שנית באותו צחוק.
מירוב מבוכה מצחיקה שעלתה בי העברתי מיד נושא,
"היי וויל סמית' בפרסומת!" צעקתי והצבעתי לעבר המסך הגדול, אמיליה הסתכלה בחקירה ובאותו הזמן דחפתי לה פופקורן לכיוון הפה.
"מייק נו באמת!" צחקה במעט כעס, אני לעומתה צחקתי ככל יכולתי.
"טוב טוב!" ניסיתי להיות רציני שוב, "תשמעי," התחלתי לנסח בנימוס בעוד הסתכלה עליי עם מבטה המתוחכם, "הם שרירנים! אני חלשלוש בן שמונה! הם מזיזים משאיות ונוטפים זעה באופן דוחה וסקסי בוזמנית, אני לעומתם, אנסה לדחוף את המשאית אך בחוסר הצלחתי אתמוטט על ריצפת הכביש ויאבד הכרה!" למרות ההסבר המוצלח שלי אמיליה צחקה בקול.
"זה מגוחך…" ענתה, "נראה לך שאני ארשה לך לדחוף את המשאית כמוהם בכלל?" צחקה עוד יותר ואני שיניתי את מבטי למבט ציני כקרח.
בזמן ששנינו העברנו מבטים שונים התחיל הסרט.
"טוב לעזאזל!" לחשתי בגלל הסרט, ואמיליה הסתכלה עליי עם חיוכה הרחב, "אבוא לבסיס שלך…" עניתי בחוסר חשק.
"באמת?" לחשה לי חזרה, והנהנתי בחיוב.

היום, אני מתחרט על כל מילת הסכמה אשר יצאה מפי.

*****
"למה אמרתי כן?!" צעקתי בעצבים וזרקתי את קופסת הפלאסטיק של האוכל לפח.
"תחשוב על זה, אנחנו פשוט עושים דייט של יומיים ביחד!" ענתה באופטימיות.
"דייט בבסיס צבאי זה… זה…"
"מה?"
"דייט בבסיס צבאי! כבר הצירוף מילים לא עושה משהו את לא חושבת?!" ואמיליה צחקה.
"מה עד עכשיו לא כיף לך? החבר'ה נחמדים מאוד לא?" שאלה.
כשהסתכלתי על מבטה הרח לא יכולתי לומר לה עוד אמירות רוטנות, היא הייתה כל כך מאושרת, לא אמרתי דבר נוסף של רוגז או אמירות טיפשיות.
"אני מאוד נהנה…" עניתי לה אחרי נשיפה קלה.
היא התקרבה אליי באיטיות אחרי שהניחה את מגש האוכל על השולחן הכחול מברזל עד שעמדה מולי.
"פעם ראשונה שאנחנו סוגרים שבת ביחד," אמרה בעוד חייכה אליי את חיוכה המהפנט.
"יש לך מזל שהם ראו שאני חייל והשאירו אותי פה" עניתי לה בעוד קירבתי את פי לשלה.
"אני מאוד מזליסטית, אבל אתה עוד יותר" התקרבה גם היא.
עמדנו אחד מול השני, מהופנטים, רק הבטנו בניצוצות שבעייני השני.
והתנשקנו.
"תפסו חדר!" צעק בקול צוחק חייל שהסתובב עם חברו.
התרחקתי מי פיה באיטיות בעוד צחקה לה.
"כן, כמו שאמרתי, מת על החבר'ה כאן…"
"אני לא זוכרת אמירה כזו…"
"גם אני לא," עניתי אחרי משיכת כתפיים, "עכשיו בואי נתמזמז!" עניתי עם חיוך.
התקרבנו שוב והייתי מוקסם, לא חשבתי על כלום.

*****

"חבורת טרוריסטים מזד…" התחלתי לומר ברוגז ממשיך.
"זה לא משנה עכשיו!" היא ענתה לי בזריזות ולקחה אחד מהרובים התלויים על קיר העץ וניגשה אל הדלת.
"היינו יכולים להתחמק מכל זה" הזכרתי לה שוב במעט עצבים כלפיה.
"הם בכל זאת היו קוראים לנו לבסיס!"
"לך! אמיליה לך!" הדגשתי עם שתי ידיי, "אני בכלל לא הייתי אמור להיות בכל החרא הזה,"
אחרי אותו משפט אמליה הסתובבה אליי עם פנים רתוחות.
"מה?" עניתי בגמגום.
"אז מה אתה אומר בעצם שאתה מעדיף שאני אצא לבד ללחימה נגד טרוריסטים?" ענתה בעוד העמידה את האקדח על קיר העץ ופינתה מעבר לשאר החיילים שיצאו.
"לא," עניתי בעייפות, "לא לזה התכוונתי"
"אז מה? למה התכוונת בדיוק?"
"אני פשוט אומר ששהייתה לך הזדמנות לשבת חופש והיינו יכולים להיות בבית שלי עכשיו ולראות סרט מחורבן!"
"אז מה אני חוזה את העתיד? זה מה שאתה אומר?!" ענתה ברתיחה.
"לא נוו!!" צעקתי, "לעזאזל אמליה הכוונה שלי היא מה היה כל כך דחוף לך שאני אבוא לבסיס צבאי מסריח?!"
"זה לא סתם בסיס צבא…"
"אמיליה כל זה עכשיו," הצבעתי מסביב בעוד השתקתי אותה, "היה צריך לקרות בלעדינו, יכולת לקחת שבת חופש!"
"מה אתה מאשים אותי אני לא חזיתי את כל זה!"
"בטוח אמרו לך משהו!"
"טוב מספיק! אני יוצאת וזהו! נמאס לי מכל ההאשמות האלה" ענתה בצווחה, חטפה את האקדח מהקיר, דפקה בדלת בחוזקה ויצאה החוצה.
"אמיליה רגע!" הלכתי הליכה מהירה לדלת והחזקתי בידית לפתוח אותה, אך משום מה היססתי, היא לא תרצה לראות את פניי.

*****
ושוב אני, באותה הסיטואציה, מפרפר סביב חיילים מזיעים ביער הפתוח, צועק בקולי קולות את שמה של אמיליה, ולא שמעתי זעקה חזרה.
הכדורים התנפצו בכל עבר, הרעש הלא נפסק של היריות החוזרות ונשנות שנשמעו בין עצי הברוש הגבוהים, והצעקות, הצעקות הבלתי נסבלות שנשמעות כצעקות כאב המתמוססות בחלל הרחב.
הפיצוצים והקללות לא הפסיקו, ואני, מתרוצץ לי חיוור כסיד ביער המטונף מדם קר אשר נשפך מגופות חיילים מתים ששכבו להם באפלה.
"מייק?!" שמעתי בקול חזק.
"אמיליה?!" התחלתי להתרוצץ במקום.
ונשמעה יריה.


תגובות (2)

שדה הקרב שבוא*- שבו (בלי א)
*גיחכה
*רצפת
*אאבד הכרה

העלילה מרגישה לי קצת מהירה (ומבולבלת אבל לא כל כך) יש לה בסיס טוב והכתיבה עצמה מאוד יפה אבל בכל זאת אני מרגישה שמשהו חסר… לא יודעת..
סך הכל אהבתי. מעניין אותי מי מת בסוף, הוא או היא (אבל אל תגלי לי! מעדיפה את זה פתוח)

15/08/2016 14:50

חחח אין בעיה לא אגלה, בהזדמנות אתפנה בכדאי לתקן את השגיעות,
כעיקרון זה אמור להיות טיפה לא מובן, כי יש קפיצות זמן כדאי להראות את השלבים הבסיסים,
בכל מקרה שמחה שאהבת סך הכל!
תודה על תגובתך :)

15/08/2016 18:07
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך