דם האהבה – פרק 9 !

מהפרק הקודם:
עומר התקרב למיטל והלך לידה בשתיקה. לא היה לו מה לומר וגם לה לא. הליכתם הייתה איטית, צעד אחר צעד.
מדי פעם גנב עומר מבטים לעברה, אך היא הסתכלה קדימה ואף לא פזלה לכיוונו.
אחר מבט נוסף, שילב עומר את ידו בידה ואחז בה בעדינות. הוא ציפה לתגובה חדה ומהירה, לכעס מצידה, אבל נראה כי נגמרו לה הכוחות להילחם, או שהיא פשוט לא רצתה להילחם, כי היד שלה אחזה בידו והאחיזה של שניהם התחזקה מרגע לרגע.

———————————————————————————————————
' איך הוא עושה זאת כל פעם מחדש? מספיק מבט אחד ממנו, ואני שבויה בקסמו, בעיניו המהפנטות.
אני לא רוצה.
אני לא רוצה לחשוב עליו.
זה כואב יותר מדי.
הערב הזה אומנם היה קסום, אבל אני לא יכולה לשכוח את מה שקרה בשנה שעברה. ברגע שהייתי זקוקה לו יותר מכל הוא נטש אותי. בדיוק כמוה..'
הדמעות עלו בעיניה. הכאב קשה מנשוא.
היא נזכרה בסיבה שבגללה התחילה את כל הסיפור הזה. הסיבה שבגללה ניתקה את עצמה מכולם, מכל דבר מוכר.
השעה הייתה אחת אחרי חצות, היא ישבה על הכיסא בפיג'מה ורדרדה, שמלת הערב כבר הייתה מונחת בארון.
היא לא זכרה מתי היא ישבה ככה בפעם האחרונה, מול המחשב, עם המקלדת, חושבת היטב איך להתנסח ואיך להביע את שיושב על ליבה.
כל הזמן הזה היא האשימה את עצמה, הרי אף אחד לא רוצה ילדה כמוה.
אין לה מה לתת לאחרים, לכן היא גם לא יכולה לצפות לקבל משהו מאחרים, משהו כמו… אהבה.
והיא שנאה את עצמה עוד יותר על ההרגשה הזו שפרפרה בבטנה ועל חוסר האונים שלא אפשר לה להתנגד להרגשה הזו.
היא ידעה שהיא תיפגע שוב אבל בכל זאת משהו בו משך אותה כל כך. עד כדי כך שהיא לא יכלה להינתק ממנו.
היא לא יכולה לברוח מהרגשות שלה. לא שוב.
'ההתחלה החדשה' לדברי אביה, המעבר למקום רחוק, לדירה חדשה היה אמור לעזור, לכאורה.
אבל במקום, היא עשתה כל שביכולתה כדי ש'ההתחלה החדשה' הזו כביכול, רק תכאיב לה. היא רצתה להכאיב לעצמה.
היא התרחקה בכוונה תחילה מכל המוכר והאהוב- היא לא נתנה ללב שלה להרפות מרגשות האשם ולהתרפות, לשכוח.
אם היא שכחה, ולו רק לרגע, היא הייתה מכאיבה לעצמה עד כמה שרק אפשר.
אביה לא ידע. ואף אחד מכיתתה החדשה גם לא היה מעוניין לדעת מה עובר עליה. היא סילקה את כולם מעליה. היא לא נתנה לאף אחד להתקרב יותר מדי.
היא לא נתנה להם להרגיש כמה אומללה היא ובודדה. היא לא נתנה להם לדעת שהיא זועקת לעזרה.
היא פשוט שתקה והתרחקה.
אבל זה היה פשוט חזק ממנה הערב. ההרגשה הזו שמילאה אותה. זמן רב שלא הרגישה כך.
היא ידעה שאסור לה. אבל היא הייתה כל כך עייפה ומותשת מהערב, עד שלא היה לה כוח לקחת את הסכין מהמגירה…
——————————————————————————————————————-
בדרך חזרה לביתו, היה עומר מהורהר יותר מבדרך כלל.
הוא לא ידע עד כמה הוא צדק כשהוא אמר לה שהיא פוחדת להרגיש, לאו דווקא את ההרגשה הזו, אלא כל הרגשה שהיא לא אשמה וכאב.
כל הדרך חזרה למסעדה היא פשוט שתקה. פניה הראו אדישות, הייתה הרגשה שהיא התנתקה מהמציאות.
אפילו כשנפרדה ממנו לשלום מבע פניה היה אדיש. לא חיוך, לא שמחה וגם לא עצב או שנאה.
היה נדמה כי היא שומרת על סוד אפל, שהיא פוחדת כ.כ. שמישהו יגלה ולו מעט מתוכו.
כשנכנס לביתו, עומר פשט את בגדיו, ועם תחתוני הבוקסר שלו הוא נכנס למיטה ולא חלף זמן רב עד כי נרדם לבסוף.
——————————————————————————————————————-