דניאל ומאיה -פרק 43-

=בוקר=
קמתי, כשאני רואה את דניאל פרוס על כל המיטה ואני נדחקת בצד, והשמיכה מכסה רק את פלג גופי התחתון ואת רגלו של דניאל.
קיצר בלאגן.
התמתחתי, ובלי ששמתי לב נפלתי לרצפה בגלל שהייתי על הקצה, השמיכה נפלה יחד איתי, לא היה לי כוח לקום שוב, אז התכסתי בשמיכה על השטיח ועצמתי את עיניי, כאב לי הראש בטירוף, כנראה מאתמול.

–נקודת מבט דניאל–
קמתי בבוקר, שוכב באלכסון, לא ראיתי את מאיה וגם השמיכה נעלמה, התיישבתי על מיטתי, מתאושש מהלילה, השעה הייתה אחת עשרה וחצי, באתי לקום לצחצח שיניים, וראיתי את השמיכה ובאתי להרים אותה, ראיתי את מאיה, איך נבהלתי!
"מה את פצועה בראש?! " הרמתי את קולי העייף.
"שתוק תן לישון. " מילמלה.
"אז קומי לפחות מהרצפה. " בעטתי בה בעדינות.
"טובב די להציקק" אמרה, קמה עם השמיכה, ונפלה חזרה על המיטה, החולצה שלי שהייתה עליה עלתה וראו לה את התחתונים, אחח התחת הזה.
מאיה הסתובבה והסתכלה עליי,
"מה? " שאלה.
"מה? כלום. " הערתי את עצמי ובאתי ללכת לצחצח שיניים.
"מה כלום, ראיתי שהסתכלת לי על התחת." אמרה וכיסתה את עצמה.
"למה מה אסור?" אמרתי והזזתי את השמיכה.
"דיי קר לי." אמרה ושוב התכסתה.
הלכתי לשירותים לצחצח שיניים, וראיתי שהמשחה לא שם, בטח למטה.
ירדתי ללמטה, ובדרך שעברתי ליד החדר של ההורים שמעתי צעקות.
'מה אתה רוצה שאני יעשה?!' שמעתי את אמא שלי צועקת, אבל על מי? אבא שלי בחו"ל. נשארתי ליד דלת כדי לשמוע את שאר השיחה.
'אני לא יכולה אבל מה אתה לא מבין?!' עוד צעקה, אולי היא מדברת עם אבא שלי בפלאפון.
'איך אתה רוצה שהילדים יסתדרו ככה?!' מה? איך ככה? מה קרה? לא הבנתי.
'אל תדבר ככה על הבן שלי! כאילו שאתה לא התנהגת ככה שהיית בגילו!' הם רבים בגללי? פאק למה. חבל שאני לא יכול לשמוע מה הוא אומר..
'תעשה לי טובה ואל תחרטט אותי, אתה התנהגת ככה ואפילו יותר גרוע.' היא כבר לא צעקה, אבל שמעו שהיא הייתה עצבנית.
'טוב בסדר, נדבר על זה פעם אחרת, ביי.' שמעתי אותה אומרת, ישר ירדתי למטה שלא תיראה שהקשבתי להם, לקחתי את המשחה וצחצחתי שיניים, אחר כך כשעליתי חזרה לחדר ראיתי את הדלת של שיר חצי פתוחה, היא בוכה.
"מה קרה?" אמרתי כשנכנסתי.
"לך מפה! בגללך הם רבים!" צעקה עליי וזרקה עליי כריות.
"נראה לך שאני רוצה שהם יריבו?!" צעקתי חזרה בעודי מתחמק מהכריות.
"מה אכפת לי! בגללך ורק בגללך הם רבים! שמעתי את כל השיחה!" צעקה, "ושלא תחשוב ששכחתי לך את הכאפה ההיא! אז אל תשחק אותה פתאום אח טוב!" צעקה כשהיא ממשיכה לבכות.
"טוב אז תאשימי אותי בהכל נכון?! והכאפה ההיא הגיעה לך! שתיזכרי עם מי את מדברת!" צעקתי, שלא תעצבן אותי.
"נכון, אני מדברת עם אח שלי המטומטם! שאני מצטערת שהוא אח שלי בכלל.." לחשה את המשפט האחרון.
"אחלה, גם אני אוהב אותך." סיננתי מפי, יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת, הייתי עצבני אש, כל הגוף שלי היה עצבים, הרגשתי את הגוף שלי בוער, עוד שנייה שברתי משהו.
"ססססאמק," מילמלתי, נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת.
"מה קרה?" מאיה שאלה אותי, התעלמתי, החזרתי את המשחה לשירותים שהיו אצלי בחדר, הורדתי את החולצה ונשכבתי במיטה ליד מאיה כשגבי מופנה אלייה, הרגשתי את ידה נוגעת בגב שלי ומלטפת, הייתי כלכך עצבני ומאוכזב מעצמי ביחד, הרגשתי את גרוני נחנק מהדמעות, אחותי.. פאקינג אחותי הקטנה, זאתי ששמרתי ואהבתי כל החיים שלי, שגדלה לי מול העיניים בלי לשים לב.. היא שונאת אותי, וההורים שלי רבים בגללי ובגלל מי יודע מה.
"יש מצב אני ישן אצלך כמה ימים?" לחשתי בקול חנוק אחרי כמה דקות.
"כן ברור, אני יגיד לאימא שלי." אמרה, הרגשתי את ידה מפסיקה ללטף, היא לקחה את הפלאפון שלה, כנראה שלחה לאימא שלה הודעה. "בסדר." היא אמרה, "אני יספר לך מה קרה אחר כך." אמרתי והרגשתי את הגוש בגרוני חונק אותי כלכך, הרגשתי דמעה יורדת מעיני ומרטיבה את הלחי שלי, ונוחתת על הסדין הלבן, בכיתי.
בכיתי, אבל בלי קול, לא רציתי שמאיה תשים לב, הרגשתי שוב את ידה מלטפת אותי, המגע הזה שהרגיע אותי..
אחרי בערך עשר דקות, כבר לא בכיתי והייתי רגוע יותר.
"את רעבה?" שאלתי כשאני מנגב את לחיי בעזרת גב כף ידי.
"האמת שכן." גיחכה.
"טוב אז תתארגני נלך לאכול באיזה בית קפה." הסתובבתי אלייה, כמה שהיא יפה.. היא חייכה, ישר עלה לי גם חיוך, גם אם הכל חרא היא היחידה שיכולה לגרום לי לחייך.
היא הסתכלה עליי וישר ירד לה החיוך, "בכית?" היא שאלה בדאגה.
"עזבי, בקטנה." גיחכתי ושוב ניגבתי את עיניי הלחות, "טוב יאללה תתחילי להתארגן, אני ישטוף פנים." אמרתי, קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים, סגרתי את הדלת, הסתכלתי על עצמי במראה, העיניים שלי היו אדומות והיה לי סימנים על הלחיים של דמעות, פתחתי את הברז, ושטפתי את הפנים, הרגשתי איך המים מעלימות את כל הסימנים, מרגיעות את עיניי, ומרעננות את פניי.
ניגבתי את הפנים, ופתחתי את הדלת. "אני מתלבשת!" מאיה צעקה, אויש חמודה שלי.
"נו אז מה?" באתי לצאת אבל היא דחפה את הדלת.
"אני בלי חולצה." אמרה.
"כאילו שלא ראיתי אותך כבר בלי חולצה, נו פתחי." אמרתי וניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא נשענה עלייה.
"נו חכה דקה אני ישים חזיה." אמרה, נווווו.
"נו בסדר יאללה." אמרתי בטון אדיש.
"אל תצא אבל." אמרה, וואיייי.
"בסדר לא יוצא יא היסטרית." אמרתי, אחרי דקה היא פתחה לי את הדלת כשהיא רק עם חזיה.
"תנגב תנגב את הריר." צחקה, הסטתי את מבטי אל פנייה.
"טוב זוזי מהארון אני גם צריך להתלבש." דחפתי אותה ופתחתי את הארון, לקחתי חולצה קצרה ומכנס ג'ינס קצר, לבשתי אותם, שמתי דאורדורנט ובושם, וסידרתי את השיער.
מאיה בדיוק התאפרה, גם כן האיפור הזה.
"למה את מתאפרת את הכי יפה בלי." אמרתי.
"בטח רק אני." אמרה כשהיא ממשיכה להתאפר.
"נכון רק את, איפור זה לפצועות." אמרתי.
"אז אני פצועה" אמרה, עלאק.
"אם היית פצועה לא היית פה איתי." צחקתי.
"טוב שתוק אני לא מגזימה כמו כל הפרחות שלך." אמרה, איזה פרחות בדיוק?
"איזה פרחות?" שאלתי.
"כל הזונות האלה שאתה מסתובב איתם." אמרה.
"את לא זונה!" הרמתי את קולי, היא התכוונה לכל הבנות שחולות עליי בבית ספר.
"וואו לא ידעתי שאתה גם מצחיק, נו אני מתכוונת לחן ולכל החברות שלה." אמרה.
היא סיימה להתאפר, תכלס היא באמת לא מגזימה, אם היא הייתה מגזימה עם האיפור הייתי תולש לה את הראש אחר כך לא יהיה לה מה לאפר.
"טוב יאללה בואי כבר אני רעב מת." באתי וחיבקתי אותה מאחורה.
"אני מוכנה, אתה זה שמתעכב." צחקה, חולה על הצחוק שלה. לקחתי כסף משקפיי שמש ואת הפלאפון שלי.
"טוב בסדר תפסיקי לזיין ת'שכל ובואי." משכתי אותה, היא תפסה מהר את התיק שלה והפלאפון, וירדנו, ראיתי את אימא שלי בסלון רואה טלוויזיה.
"היי מאיה." אמא שלי אמרה, יואו שלא תתחיל לחפור. "לא ידעתי שאת כאן." היא אמרה והסתכלה עליי.
"באתי באמצע הלילה בערך," מאיה אמרה, עשיתי לה מבט של 'בואי'.
"טוב ביי אמא אנחנו הולכים." אמרתי בקצרה ויצאנו.
"מה קרה רבת עם אימא שלך?" שאלה.
"בערך, עזבי אני יספר לך שנהיה אצלך." אמרתי, למה להרוס עכשיו.
"טוב נסיך שלי." אמרה ונתנה לי נשיקה בלחי, הלכנו מחובקים לכיוון הקניון, יש שם איזה בית קפה חמוד, אני רק מקווה שיש עדיין ארוחות בוקר.
"מתי מסיימים להגיש ארוחות בוקר?" שאלתי, מאיפה אני מבין בדברים האלה.
"באחד, עכשיו שתיים עשרה וחצי." היא אמרה.
"בואי שלא נפספס." והתחלנו להאץ את מהירות ההליכה שלנו.

–נקודת מבט מאיה–
בזמן שאני ודניאל רצים לכיוון הקניון, חשבתי קצת.
מעניין מה קרה לו, אם הוא בכה זה אמור להיות משהו רציני, דניאל לא מהטיפוסים שבוכים.
טוב הוא אמר לי שהוא יספר לי אחר כך, אני לא יציק לו, למה להרוס את האווירה, נהנה קצת.
הגענו לקניון, השעה הייתה רבע לאחד, רצנו לעבר הבית קפה, הגענו וישב התיישבנו, והספקנו להזמין ארוחת בוקר.
כשהארוחת בוקר הגיעה, טרפנו הכל, היינו רעבים מוות.
אחר כך טיילנו קצת בקניון וקנינו כל מיני דברים.
אחרי שכבר כאבו לנו הרגליים, השעה הייתה שתיים וחצי, הלכנו לדניאל הביתה כדי שיארגן תיק, כשנכנסנו הביתה ועלינו בדיוק גם שיר ירדה עם מישהו, שיר עברה ליד דניאל כאילו הוא אוויר, דניאל נעצר והסתכל עליהם, במיוחד על מי שהיה איתה, כנראה מישהו מהכיתה שלה, ראיתי אותו פעם בבית ספר.
דניאל נעצר לשנייה ואחר כך המשיך, כשהגענו לחדר הוא בעט בכיסא.
"מי זה כוסעמק ערס?!" צעק.
"לך תדבר איתה." אמרתי.
"אני לא מדבר איתה, גם היא לא תדבר איתי." הוא ישב על המיטה והחזיק בראשו, ישבתי לידו ושמתי את ידי על הברך שלו.
"אני לא יכול אני חייב לדבר איתה!" אמר, "אבל היא לא תדבר איתי.. היא שונאת אותי." לקח כרית וזרק אותה. "מבטיח לך שהיא עושה לי דווקא."
"אתה רוצה לספר לי עכשיו מה קרה?" אמרתי. הוא התחיל לשפוך הכל, הייתי בשוק, שיר בדרך כלל כלכך מעריצה את דניאל ואוהבת אותו, וההורים שלו.. בגלל זה היה לו כלכך דחוף להפסיק את השיחה עם אמא שלו.
"אוי.. מצטערת." עשיתי פרצוף עצוב.
"זה בסדר אין לך על מה.." אמר, בטח הוא מרגיש נורא.. "טוב יאללה מה הדיכאון הזה, זה יעבור." אמר אחרי כמה רגעים של שתיקה, הוא קם, לקח תיק והתחיל להכניס בגדים, וכל מה שהוא צריך.
אחרי שהוא סיים לארגן את התיק, הלכנו אליי, כשירדנו שיר הייתה בסלון וראתה טלוויזיה, היא הסתכלה על דניאל עם התיק הגדול הזה שהוא לקח, הפרצוף שלה לא הביע שום רגש, היא הייתה שמחה? עצובה? לא ידוע.
יצאנו במהירות והתקדמנו לכיוון הבית שלי.
"ראית איך היא הסתכלה עליי?" הוא אמר. "כאילו אני איזה זר, לא אכפת לה בכלל שאני הולך."
"בסדר יעבור לה, מתערבת איתך שבכל זאת איפשהו היא עצובה, היא אחותך הקטנה, היא שרופה עלייך." אמרתי.
"איזהה, היא שונאת אותי.." אמר, וואי להרביץ לו פשוט.
"למה שהיא תשנא אותך, היא רק כועסת עלייך, אתה אח שלה הגדול, היא בחיים לא תפסיק לאהוב אותך." ניסיתי בכל זאת לשמח אותו קצת, שידע שהיא רק כועסת, וזה יעבור.
הגענו אליי הביתה, מזלי אף אחד לא היה בסלון, כולם היו בחדרים שלהם, עלינו אליי לחדר, הוא שם את התיק על הרצפה וחייך, חייכתי גם.