דקה לאינסוף

דקה לאינסוף, ואולי זה מאוחר מאוד, ואולי זה מוקדם מאוד, ואולי זה לא משנה.
דקה לאינסוף והשולחן מעלה אדים של פיצה וקולה קפוא, יש מפיות כתומות וצלחות חרסינה עם עיטורי פרחים סגולים וצהובים.
למי אכפת, פיצה אוכלים עם היידים.
דקה לאינסוף וכולם שם. חמודים. עם כובעי ליצן, פאות צבעוניות ונצנצים. צוחקים. צוחקים. צוחקים.
דקה לאינסוף והוא אוהב את כולם עד הגג (של הבית של up, שזה המון!),
הוא מסתכל.
'אל תבכה, אל תבכה, אל תבכה' הוא לוחש, אבל דמעה חורצת פס באיפור לבן של פנטומימאי. הוא יודע שאין לו זכות לכך, הוא בחר את זה,
הוא נמלא רוך ונמלט מאור ודן ששואלים אותו אם הוא רוצה חתיכה. 'אני עסוק' הוא מסביר, וכמעט מנשק אותם, אבל מתחרט ברגע האחרון.
דקה לאינסוף. הוא פוסע לפינה, ושולף את המתג. צינור שחור, כמעט פנס.
הוא מרים אגודל וחושב: אז ככה מרגיש אלוהים.
והוא מסתכל על כל האנשים, שרים טיפה. שיכורים טיפה. רוקדים טיפה. אוכלים המון. וצוחקים, צוחקים, צוחקים.
הוא אוהב אותם לאינסוף, כמשפחה, כחברים, כאנשים אנושיים שחיים, כ-הם עצמם.
הוא בוכה. ממש. אבל ככה הוא יוכל ללכת עכשיו, ואף אחד לא יסבול או יבכה. ללא אשמים,
דקה לאינסוף, הוא בוכה וצוחק ואוהב,
והוא לוחץ.