האהבה כטאבו?!

מאז שאני זוכרת את עצמי אחי תמיד היה לידי.
מרגע ההיווצרותנו ברחם אימנו ולאורך כל חיינו היינו ביחד. לא הייתי אני אדם בפני עצמי, הייתי רק התאומה ישות חצוייה ,והוא היה התאום וביחד יצרנו בנאדם שלם. כשהיינו קטנים לא הפריע לי האדיקות שביחסנו ,הקירבה והאינטימיות, אך ככל שגדלתי והתחלתי לטפח את חלומותי את מעגל חבריי שגדל ושגשג ,התחלתי לראות את עצמי כישות נבדלת ,התחלתי להרגיש שאני סוחבת משקולת על צווארי ,נטל ענק גורר אותי מטה מטביע אותי בחול טובעני ,עכור רקוב ומדיף צחנה גורר אותי מטה מכל חלומותיי וחבריי ,עוטף אותי ברקבונו ומחלחל את תוך איבריי מציף אותם בריקבון. קושר את גופי,נשמתי ומהותי אליו .הייתי מבועתת. חשתי צורך לרוץ אל נפשי ,להתרחק ,לנתק קשר,לברוח ,להסתתר.
כל זה אינו היה מציאותי אז הפיתרון היחיד שמצאתי לעצמי היה להקשיח את ליבי ולעטות על עצמי מסיכה.
בגופי הייתי עדיין בסביבתו בעל כורחי אך בנפשי ובחלומותי הייתי במקום אחר,כשסגרתי את עיניי ראיתי את עצמי מוקפת במעגל חברים גדול, גדלה והופכת לאישה נאה ומטפחת את הקריירה הסיפרותית שלה ייחלתי כל ימי.
אני זוכרת שכשהתחלנו להתבגר והעיוורון הילדותי החל הושל מאיתנו ,התחלתי להרגיש אי נוחות מנוכחותו המתמדת. הוא תמיד נצמד אלי כמו זבוב טורדני שאיני מצליחה לנער מעלי.אני הייתי נורא מתעצבנת ואומרת לו דברים נוראיים כדי שיתרחק ,כדי שיפסיק לאהוב כ"כ חזק. אבל הוא עם ליבו הרך היה סופק את הכל לתוכו בשתיקה ומקשיב לגידופיי בדממה ואז שוב היה חוזר אלי בשקט , סופג את כולי אל תוכו,את מילותיי הרעות,את נשימתי,משנן את הבעות פניי ,את הרע ואת הטוב לוקח אל זרועותיו ומערסלם בתוכו ,כמו מרגיע ילד חסר מנוח.

זו הייתה השנה הראשונה שלנו בחטיבה עליונה, ואני זוכרת שהרגשתי מין דגדוג מעקצץ כזה בחזה, זאת הייתה הרגשה חדשה, הרגשה של הבטחה, שינוי והתרגשות לבאות.
סוף סוף הרגשתי שחיי מתחילים לעלות על המסלול הנכון .עשיתי זו ,סיימתי את חטיבת הביניים בהצלחה ועכשיו אני בדרכי לשנתי הראשונה בתיכון, בשנתי הראשונה לבגרות !
לבושתי באותם ימים הייתי מאוד מושפעת מחבריי לכיתה כך שהעובדה שאחי התאום עקב אחרי לכל מקום לאורך שטח ביה"ס רק עורר תמיהה אצל אחרים וחשדות וכך זמן קצר לאחר תחילת הלימודים כבר הפכנו למוקד חם לרכילות והשמצה.
כל זה רק גרם לי לשנוא אותו יותר ויותר ,כדור הטינה שגדל בתוכי זמן כו רב בשקט ובהדרגה, גדל בבת אחת לגודל מפלצתי והשתלט על גופי .הטינה חילחלה אל תוך וורידי ,היא פעמה בקצב אחיד עם פעימות ליבי, היא השתלטה על מוחי ותיפעלה את גופי,. לא היה לי אכפת ממנו יותר ,מרגשותיו או מהסיבה שהוא מבטא את רגשותיו כ"כ אינטנסיבית כלפי חוץ,שכל העולם הרקוב ,המרושע,הרעב לרכילות יראה ילהיט את האש שבערה בתוכי וישבע על חשבון אומללתנו.
שנאתי אותו כ"כ ,שנאתי אותו בכל נשימה שנשמתי,פסיעה שפסעתי,כל מבט ,כל הברה ,שנאתי עד שלא נשאר בי כוח.שנאתי עד שהתרוקנתי ונישארתי חלולה ,הנחש מלא הערס והשינאה השיל את עורו ונישארתי רק אני קליפה חלולה ,דהוייה ובלויה.

כל פעם שפתחתי את הפה יצא לי שקר.רק להתרחק ,לאטום את עצמי מפניו,לחזור לשפיות ולנטיב החיים העליז שעליו חלמתי והוא ניפץ בתמימותו ,באהבתו וברשעותו?!,עם השפתיים המחייכות שלו,הידיים המחבקות ,הרגליים התזזיתיות שלו שעוקבות אחריי לכל מקום.
הגעתי לשלב שבו התחלתי לתעב אותו .כל חבריי הטילו עלי חרם ,בביה"ס כינו אותנו זוג " גילוי העריות" ,הרגשתי שאני עומדת על סף תהום והגעתי לשלב שבו הייתי מוכנה לקפוץ ברצון אם זה אומר שהידיים הנצמדות ,התלותיות שלו לא יבואו אחריי.

שקעתי במרה שחורה. לא הלכתי יותר לביה"ס ,כל חבריי הפנו לי גב,לשיעורים לא הלכתי אז גם ציונים לא היו לי ,וכל חבר פוטנציאלי התנער ממני בסלידה מופגנת. הפכתי לתת אדם . כל היום שכבתי במיטה אפופה בתרופות . הרגעים הטובים ביותר ביום בשבילי היו כשישנתי מכיוון שברגע שהתעוררתי נזכרתי בעכירות חיי ופרצתי בדמעות עד שאימי הייתה מגיעה ומנסה להרגיעי בחיבוקה ה חזק ומילותיה המלטפות היו מרגיעות את גופי הרועד והשבור, גופי חסר החיים והרצון. גם בזמן שהתייפתחתי יכולתי לראות את קצה צילו מעבר לדלת הפתוחה למחצה ולשמוע את נשימתו המיוסרת מעבר למשקוף. אך הוא ידע שאם יתקרב אלי בימים אלו אני אסתער עליו כנמרה על טרפה.
למה כ"כ נרתעתי מכל איזכור לאהבה בינינו ? כמובן זהו אבסורד אך האם לא הייתי אמורה פשוט לנער אימרות אלו כהלצה ולסיים זאת בגיחוך עליז,למה למה איזכור הלו הקל ביותר ליחסים אינטימים ביני לבין אחי הביאו אותי לידי היסטרייה וזעם בלתי נשלט?!

הימים עברו ,ויום אחד לא מיוחד בימינו, אימי נכנסה אל חדרי בחיוך זהיר.התיישבה מולי עם מבטה המלטף והביאה אלי בשורה . מסתבר שדודה אסתר הרווקה מהצד של אבא,כבר זקנה וקשה לה להסתדר לבד בביתה ובכוונתה היה לקחת מטפלת שתטפל בה ובענייניה אך ברגע שדודה אסתר הנדיבה שמעה על מצבנו היא הציעה ברוחב ליבה לקחת אליה את ליעד . לקחת אליה את ליעד?!?! מילותיה של אימא הידהדו באוזני כמו היכו בתוף מרים אל מול פני.פניה של אימא קרנו משמחה, ציפיתי שעוד רגע יתעופפו סביבה פיות ויתחילו לקלוע את שערה בפרחי בר.
אימא כמוני הייתה תמיד נגד הקשר החולני של אחי כלפי ולכל הדעות אני הייתי ילדתה האהובה, ועתה שנפטרנו ממטרדנו המשותף פניה צהלו והוארו לכבודי ובציפייה לאושר הצפוי לי עתה.
"רגע"!!! אמרתי חסרת נשימה ,הרגשתי שמוחי התפרק למיליון חתיכות קטנות וחמקמקות ואיני מצליחה בשום אופן לאסוף אותו לשלם כמו שהיה.
אימי הבחינה במצוקה הנשקפת מפני "מה ,מתוקה?"
"אימא תסבירי,אני לא מבינה כלום!, הכרחתם אותו " וברגע שמחשבה זו הבזיקה בראשי עיניי החלו לדמוע בחוסר שליטה.
"לא מתוקה, האמת היא שהוא יצר קשר עם הדודה והציע את עצמו".
להסברים נוספים לא נזקקתי הבנתי כבר הכל ,הוא בחוסר אנוכיותו כרגיל הקריב את עצמו בשבילי. הוא מוכן לעזוב את ביתו ,את עירו ,ולעבור לעיירת פיתוח מדברית ,במגורים משותפים עם זקנה טרחנית שבה הוא יצטרך לטפל יומם וליל,כדי לתת לי את החופש שלו אני ייחלתי.
הרגשתי את הכיעור והרוע מתפשט בקירבי בניסיון לנער מעצמי את ההרגשה חיבקתי את אימא בחוזקה ,שאבתי אל תוכי את ריחה המתוק ונתתי לה להיות מאושרת בשבילי ומי יודע אולי אושרה ייתפשט ויידבוק גם בי כי כרגע בקבלי את מושא תשוקותי וחלומותי כל השנים הללו הרגש היחיד שהצלחתי להפיק היה אומללות.

עברו מ"ס ימים מאז אותה שיחה עם אימא ,כל אותן הימים בזמן ששכנתי "במבצר הבדידות שלי" שמעתי מעבר לדלת ,מזיזים רהיטים, ומדברים על רשימות וסידורים שעודנם צריכים להיערך.
הבנתי שזה קורה,חצי ממני התנתק מגופי וצועד הרחק ממני ,הרגשתי חצוייה ,מנותקת,מרוקנת.
ערב אחד בזמן שהתכרבלתי במיטתי אפופת מחשבות זועפות ורגשות סותרים. הבנתי שרק עוד ימים ספורים אחי יצא מחיי,החלטתי שהיום זהו יום מתאים לבירור כל המוטל בספק.
קמתי ממיטתי בעצלתיים.הבית היה חשוך ועובדה זו התמיהה אותי לרגע עד שנזכרתי כי בחודשים האחרונים עם העדרות שלי מביה"ס כל השינה של התהפכה,ויום הפך ליל וליל ליום.
המשכתי לצעוד בזעף לעבר חדרו של אחי,הדלת הייתה פתוחה לכדי סדק צר וממנה יצא פס צר של אור עמום, הממ זוהי בטח נורת השולחן שלו.
הנחתי את ידי על גב הדלת ותהיתי מתי אחי הפך למפלצת אימתנית כ"כ בעיניי.
ברגע שהדלת נפתחה וחשפה אותי עומדת בספה, עיניו של ליעד התרחבו בהפתעה גלוייה וכל גופו נדרך .בפחד?
"היי" הצלחתי להפיק לפני שגופי איים לקרוס ונאלצתי להיעזר במשקוף הדלת. ליעד ראה זאת ומיהר אלי אם כי בזהירות מופגנת ובהיסוס הוא תמך בי והושיבני על מיטתו.
ברגע שהיתיישבתי הוא זינק מצידי במהירות כזו כי חשבתי שמשהו עקץ אותו ועיני החלו לשוטט בחדר בחיפוש אחר חרק טורדני עד שחילחלה אל מוחי התודעה שזהו היה רק הפחד,הפחד ממני?הפחד לפגוע בי?!
"ליעד,התחלתי לומר…"עד שעיניי נתקלו במבטו המיוסר ,בעיניו העייפות ,בשפתיו הקמוצות,בשערו הפרוע. הרגשתי איך ליבי נחמץ בקירבי. הידיים הגדולות וחמות שלו היו קמוצות לאגרופים כ"כ בחוזקה עד שראיתי איך הלבינו, והצלחתי לראות על מיטר של עצמותיו תחת עורו השקוף.
הוא השפיל את ראשו והתרחק עוד צעד ,ראיתי איך הוא השתנה עורו לבן ,שקוף,פחד משתקף בעיניו, גבו שפוף, הוא נראה כ""כ ריק ושונה מליעד שאני מכירה.

התודעה פרצה אל מוחי כמו הר געש מתפרץ ומפזר את הלבה מסביבו בנטזים אדירים. מה עשיתי לאחי? לא ,לא לא אחי.הרגשתי צורך להושיט יד ולאמצו אלי ,להדקו בחוזקה עד שפעימות ליבנו ייהפכו לפעימה יחידה. הרגשתי כי מישהו הסיר קרום לבן מעיניי וחשף אותי לאור מסנוור ולקח לי זמן להתרגל לאור ועתה הבנתי,ההבנה חילחלה אל תוכי. למה הרכילויות והלשונות הרעו השפיעו עלי בצורה כ"כ גדולה ואינטנסיבית ,התנהגתי כמו שהומופוב מתנהג להומו. התנהגתי ברשעות לאחי והתנערתי ממנו כמו ממחלה כי בעצם הייתי ועודני מאוהבת בו. לא רציתי להיתוודע לרגשות אלו , לא רציתי להאמין שאני מסוגלת למעשה תועבה כזה כלפי אלוהים, למעשה כמו גילוי עריות. אך לא יכולתי לשלוט ברגשותי יותר משיכולתי לצוות על הירח להסתתר בלילה ומהשמש לצאת. אהבתי אותו בכל נימי נשמתי. והוא….עתה ידעתי שהוא אהב אותי .