האומץ לאהוב- פרק 11+12

נקודת מבט מאי:
קמתי בבוקר, עבר שבוע מהפרידה שלנו… סליחה שבוע מאז שאלירן זרק אותי, כולם מדברים על זה. כל הלילה אור ואושר רבו, צחקו צעקו אחד על השנייה, שרו וניסו להוציא אותי מהדיכאון.
קמתי בבוקר אושר ישן ליד אור וחיבק אותה. איזה חמודים הם ביחד.. אם הוא יחשוב עלייה בתור משהו אחר מידידה תודיע לאבא שרצחו את הבן שלו. הוא יפגע בה. אור לא חזקה כמו שהיא נראת היא שבירה. היא נפגעת במהירות שהיא מתאהבת. אור לעמותי מנסה להתאהב כדי לראות את הקסם שבדבר הזה. הנה התאהבתי באלירן חוץ מכאב ולב שבור לא ראיתי שום קסם. יצאתי מהחדר בפיגמה של מיקי מאוס לא רציתי להעיר אותם עד שהם נרדמו לקח להם טונה של זמן אז להעיר אותם?! חס וחלילה שיהיה שקט. שטפתי פנים ואספתי את השיער לקוקו גבוה מרושל מעט.
יצאתי לכיוון הכיתה שלי.. החלטתי על לבוש חדש בכיתה פיגמה הכי מהיר.. לקחתי כמה ספרים מהלוקר של אור והתקדמתי לכיתה. אני יגיד שאור חולה בשפעת של אושר אהרון או משהו כזה…
"כן מאי למה הגעת עכשיו ולמה את בפיגמה?" שושנה המורה לאנגלית שאלה כשנכנסתי לכיתה. העיינים שלי היו אדומות מעט למרות ששטפתי את פניי. אפילו לחייך לא הצלחתי או להתחכם איתה.
"סליחה" מלמלתי והתיישבתי בכיסא שלי. הנחתי את הראש על השולחן ועצמתי עיינים. כואב לי בכל הגוף. רע לי.
"מאי" עדיאל אמר והתיישב לידי. הסתכלתי עליו הרגשתי שוב את הדמעות. לא להאמין שאני הפכתי לרגישה. אמור להיות לי לב של אבן או שלא יהיה לי לב!! למה חזרת אלירן?! כדי להכאיב לי עוד?!
"בואי החוצה" עדיאל אמר ונעמד.
"עדיאל שב במקומך מידי" שושנה צעקה.
"למה זה טוב?! מה אנחנו נטוס לאמריקה ונהיה אמריקקות? לא אני נשאר פה" עדיאל אמר תפס בידי ויצא מהכיתה.
"ואו עדיאל בעייתי לא חשבתי עלייך ככה" אמרתי בגיחוך.
"אני שמח לפחות שחשבת" עדיאל אמר והתיישב על הספסל.
קלטוו איזה מזל טוב יש לי!! נחשו מי ישב מולנו?? אלירן ואיזה מחומצנת בלונדינית שכולה ניתוחים פלסטיים. מכשפה נראת יותר טוב ממנה. עזבו מכשפה אפילו האדם הכי מכוער בעולם נראה מושלם לידה! ואני לא אומרת כי היא יושבת צמוד לאלירן ונוגעת בו! אוקי אולי אני כן.. אבל לפחות תעיף את הידיים שלה ממך כשאני מולך!!
"מאי.. תפסיקי זה מכאיב לך יותר" עדיאל אמר וכשהבין לאן הסתכלתי.
"איך הוא יכל לעשות לי את זה? חשבתי שהוא אוהב אותי" אמרתי בשקט.
-אור הקופה מתקשרת-
"מה קופה?" שאלתי כשעניתי. הפלאפון שלי על רטט.
"אושר.. הוא נפל מהמיטה והוא בדרך להרוג אותיי איפה את?" היא שאלה וצחקה.
"חצר קדמית בואי" אמרתי וניתקתי.
"הצילוו מכוער רודף אחריי" אור צעקה והתיישבה לידי.
"הו היי עדיאל ממצב?" אור אמרה וניסתה להישאר רגועה. אושר נעמד בכניסה של בית ספר והסתכל על אור בעצבים.
"למה את בלי חולצה? ולמה החולצה שלך על אור? ועוד משהו למה בכלל ישנת ליד אור אולי אתה אוהב אותה?" שאלתי ואושר הסמיק מעט אבל חוץ ממני אף אחד לא קלט.
"שתקי.. ואת לפחות תגידי לפני שאת זורקת מישהו מהמיטה ואז שופכת עליו מים קרים" אושר אמר בעצבים.
"בגלל זה אתה רטוב" אמרתי בהתחכמות.
"מאי אני הורגת אותך את מחממת אותו יותר" אור אמרה וחייכה חיוך מתנצל לעברו של אושר.
"אני שונא אותכן לפעמים" אושר מלמל בא ללכת ונעצר.
"ואין לי בגדים! שכחתי את המזוודה בבית כמו מפגר כי רצתי לפה כי בכית" אושר אמר והלך בעצבים.
"אבל אתה כבר שבוע פה" אור צעקה וצחקה.
"אני מאומצת" אמרתי בניסיון לשכוח ממה שקרה פה.
"אני בטוח" עדיאל אמר וחיבק אותי מהצד.
פניו היו קרובות לשלי. הרגשתי את הנשימות שלו על שפתיי. יש לו עיינים מיוחדות.
"אז את באה?" הוא שאל ומצמצם עוד טיפה את המרחק הקטן בינינו.
"לאן?" שאלתי בחיוך.
"ליום כיף שאני מארגן לי ולך לשכוח ממהוא" עדיאל אמר בחיוך, הנהנתי בראשי.
"את תהני" עדיאל אמר והלך לדבר בפלאפון בצד.
אלירן נישק את הבלונדה ההיא מולי. הרגשתי את הלב שלי נשבר.
קמתי והתקדמתי לכיוונו.
"מזל טוב" אמרתי בקול אדיש וחיוך מזוייף, רציתי שהוא יתרחק ממנה.
"תודה מאי" אלירן אמר, אם כל כך קשה ל כמו שהעיינים שלו אומרות לי למה הוא עושה לנו דווקא?!!
"את יכולה ללכת שנייה" שאלתי אמרתי ביקשתי מהמחומצנת, היא לא התייחסה אליי בכלל אז אלירן אמר לה משהו באוזן והיא הלכה. התיישבתי די רחוק ממנו.
"חשבתי שאתה אוהב אותי, גרמת לי להתחיל להתאהב בך. ואז פתאום אחרי הריב שלך עם דין נפרדת ממני… אחרי הריב שלך עם דין" חזרתי על המשפט האחרון.
"נפרדת ממני בגללו נכון? הוא אמר לך" אמרתי וראיתי את הניצוץ בעיינים שלו זה קורה רק כשהוא רוצה לומר את האמת אבל לא יכול.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי ואלירן בלע את הרוק.
"לא" הוא אמר בלחש.
"אז למה אתה לוחש? מי זאת הייתה?" שאלתי בפחד.
"קורל.. היא בהריון ממני" אלירן אמר בשקט.
"כן אני מאוהב בך עדיין, כן נפרדתי ממך בגלל דין כי הוא איים לפגוע בך, אבל עכשיו המצב שונה היא בהריון ממני אני לא יכול לנטוש אותה ככה" אלירן אמר. המילים שלו פגעו בי כמו חץ.
"אתה מעדיף אותה על פניי כשהיא יכולה לעשות הפלה?" שאלתי. בבקשה תגיד שלא.
"כן" אלירן אמר, קם והלך לכיוונה של הקורל הזאת.
שאר היום עבר די בסדר.. עדיאל היה חמוד ונסיך.. הוא דאג לי מלא. הוא לא השאיר אותי שנייה לבד כדי להכנס לדיכאון ולבכות.

-בוקר למחרת-
"מאי קומי עדיאל מחכה לך כבר" אור העירה אותי ב10 . בול בהפסקת האוכל. קמתי להתארגן. נכנסתי למקלחת, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התאפרתי בקטנה עדין. לבשתי גופייה לבנה עם גקט לבן ומכנס שחור גבוה קצר. נעלתי נעלי אוסלטאר שחורות ועשיתי מחליק בשיער.
יצאתי מהמקלחת והלכתי לכיוון הדלת.
"עצרי.. לאן את חושבת שאת הולכת ככה?" אושר עצר אותי שנייה לפני שיצאתי, אור אמרה לו משהו באוזן הוא חייך.
"תהני" אושר אמר, חייכתי אליו בחזרה ויצאתי החוצה.
"ואוו.. את מהממת" עדיאל אמר וסובב אותי.
"גם אתה" אמרתי בחיוך.
"גם אני מהממת איזה כיף לי" עדיאל אמר וחיכה קול של פאקצה.
"חחחחח הכי מהממת בעולם" אמרתי ונתתי לו נשיקה בלחי.
"יאללה בואי נסיכה" עדיאל אמר בא ללכת ועצר אותי.
"שאני לא אשכח לכל נסיכה יש כתר" עדיאל אמר ושם לי על הראש כתר קטן מפלסטיק.
"אני חייב להצטלם עם נסיכה" הוא אמר וצילם אותנו ביחד. הוא פשוט מושלם!
"לאן הולכים?" שאלתי כשנכנסתי למכונית של המוסד. אלוהים יודע איך עדיאל קיבל אישור לצאת יחד איתי ליום שלם.
"למקום שלא היית מלא זמן… חוזרים לעבר" עדיאל אמר וחייך. נסענו לתל אביב.
"אוומייגדד!! לונה פארק" צעקתי כמו ילדה קטנה כשעומדת בכניסה למחכה להיכנס לבפנים, עדיאל צחק ולקח את הכרטיסים מהקופה.
"בואי" עדיאל אמר ושם על ידי את הצמיד.
עלינו על הרכבת הרים, אנקונדה, בלרינה, מכוניות מתנגשות, ספינת הפיראטים… בקיצור על הכל. השעה הייתה כבר 5 בערב.
"אנחנו פה מ10 אתה קולט?" שאלתי את עדיאל כשאני מחזיקה בידו.
"הזמן טס כשנהנים לא?" הוא אמר שאל בחיוך.
"בואי" עדיאל אמר ומשך אותי לכיוון הקופה. הוא קנה לי צמר גפן ענק!
ישבנו על הדשר ודיברנו. לא חשבתי על כלום חוץ מעל כמה כיף לי איתו. לרגע שכחתי מהכל. מאור, אושר, בן, דין, אלירן והחברה המחומצנת שלו. מהכל. רק על עדיאל ועליי חשבתי.
עדיאל עזר לי לקום מהדשא כשסיימנו את הצמר גפן.
פשוט עמדנו שם, בדשא בלי לדבר. כאילו המבטים דיברו בעד עצמם.
"אני אוהב אותך מאי. עבר שבוע מאז שהכרנו ואני התאהבתי בך" עדיאל אמר אחרי כמה דקות של שקט. הוא רכן לנשק אותי אבל הזזתי את הראש.
"תבקשי שאמלא את עולמך באהבה אמיתית, אבל לעולם אל תבקשי ממני שאעזוב אותך,
שאפסיק לאהוב אותך או להתרחק ממני" עדיאל אמר ונישק אותי.
אהבתי את הנשיקה. כאילו שבשבוע שלם היו לי רגשות אליו אבל העדפתי להתכחש אליהם.
אחרי כמה דקות התנתקתי ממנו וחייכתי. חיוך אמיתי. חיוך שממזמן לא חייכתי.
"אני אוהב אותך ואני לא מצפה שתגידי שגם את אותי. אבל תני לזה צאנס" עדיאל אמר והחזיק בידי.
"תני לנו צאנס" עדיאל אמר הנהנתי ונישקתי אותו נשיקה קטנה.
עכשיו זה לא מצחיק. אולי עדיאל ישכיח ממני את הכאב שאלירן השאיר לי בלב אבל מה עם גם הוא יפגע בי?