" הבלוג הלא מפורסם שלי " – פרק 2

" הבלוג הלא מפורסם שלי "- פרק 2

אתם בוודאי תוהים מדוע החלטתי לקרוא לעצמי "הילדה ההיא".
טוב, כך הייתי…
זה התחיל מהמעבר לעיר החדשה- היחס שמקבלים לא בהכרח מזויף אך גם לא בהכרח אמיתי…
במקום שבו כולם מאוחדים קשה מאוד להתאחד עימם, במקום שכולם מכירים אחד את השני החדשים הופכים ל"ילד\ה החדש\ה" או "את מתכוונת לילד\ה ההיא?".
אבל זו לא הבעיה…
הבעיה היא הטיפשות שבגיל "טיפש-עשרה" ולצערי אני עדיין תקועה בו.
פעם, כששאלו אותי "אם היית יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן את מה שעשית, היית עושה את זה?", הייתי משיבה בחיוב.
אך כעת, אין לי ממש טעם… אני לא מרגישה שטעיתי, אני לא מרגישה תחושת החמצה… אולי קצת מבוכה וביישנות, אבל בושה לא.
לא חשבתי שאני צריכה לחוש בושה אם אהבתי משהוא בעבר, גם אם האהבה לא הייתה הדדית.
והנה, הזמן חלף לו ואני מתכוננת לעזוב את אותה עיר ולעבור לעיר הולדתי, שם ממתינים לי בציפייה חיים אחרים, מוכרים, עצמיים ובית ספר חדש ויוקרתי- הרווחתי את זה ביושר.
בסתר ליבי, על אף הפרדות (שאני שונאת!) חפצתי להגיע לשם, לעבור, להתחיל בשינוי חדש, להתרחק מעט ממנו, מהחיים שם… מהאווירה עצמה- שכנראה לעולם לא תשתנה.
כי מבחינתם, תמיד הייתי "הילדה ההיא שהוא דחה אותה".
והשם הזה ניתן ללא רצון להכיר ולהתחבר עם מי שאני באמת, אז המראה העיד על חכמה, בסדר, לא תבחנו עוד?
מה עם גזרת הגוף? הבגדים והשיער? אולי כמה מילות ביטוי? התנהגות? מחשבות ושיתופן?- כלום.
אבל לא הייתי "הילדה ההיא שהוא דחה אותה", מבחינתי הייתי "הילדה ההיא שפחד לענות לה תשובה בארבע עיניים".
אז אל תשאלו אותי על אהבה, כמובן שחוויתי רגשות מדהימים ואווירה משמחת, אך גם סבלתי ממנה בצורה מייסרת…
גם אני כתבתי סיפורים על אהבה מושלמת שהייתי חפצה בה ובכל אחד היה חפץ בה- אבל לא משיגים דברים בקלות והחיים גם לא מאפשרים את זה.
חבל שהכל נשאר תמיד בגדר סיפורים, והמילים? הן הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הכל.
לפעמים המילים הן הדבר היחידי שנותר לנו.
את ה"חפירה" המיוסרת הזו כתבתי בעבר, היא בהחלט מעיקה אך בהחלט הפקתי ממנה את כל תחושת השחרור:
"הייתי שבורה מטפורית…
ליבי היה שבור ליתר דיוק.
הוא היה שבור, קרוע, חצוי…
הוא נשבר ונלקח באכזריות, נחטף ולא הוחזר…
מאז אותו יום גורלי ליבי גסס בייסורים מעיקים.
לראות אותו בכל יום, בכל שעה, בכל דקה ובכל שנייה רק הכביד על הכאב ותחושת המועקה.
להתעורר בכל יום עם אותו מבט נואש, להירדם בכל לילה בשעת חצות כשמוחי מעלה ומקרין לעיני רגעים מאותו יום וליבי נושא עימו כל כך הרבה כאב שלא ניתן לפריקה או לחיסול רק גורם לגופי להיחלש ולנפשי להתייאש.
לעבור בכל יום בשער בית הספר כשמבטי מושפל אל הרצפה המטונפת ולהבליג על המבטים העוקצניים והמשפילים של אותם אנשים קרים שליבם מאובן ולהתמודד ולהפנים עם העובדה שהם יודעים…יודעים הכל.
להיכנס אל הכיתה בין ההמון הסואן של אנשים מזויפים ולהשתדל לא להסתמן בעיניהם.
לעמוד בשתיקה כשהקפוצ'ון על ראשי ומטיל צל על פני ולהאזין למוסיקה הצורמת באוזני בתקווה שלא אוכל לשמוע את מחשבותיהם דווקא עוזרת אך לא מקלה על התחושה המעיקה.
אני עומדת בחברת חברותיי המודעות לרגשותיי ולמאורעות ש"חוויתי" ונועצת את מבטי בדלת הכיתה.
אני יודעת שבכל רגע הוא עשוי להיכנס, עטוף בחבריו ובתחושת שחצנות, גאוותנות וסמכות מסוימת הגורמת לחלק להסתייג ממנו ולחלק להעריץ אותו.
אני משפילה את מבטי כשהוא נכנס באותו חיוך שובב ועליז עטוף במספר בנות המעוניינות בחברתו על אף שהן יודעות מה הוא רוצה בדיוק…אף פעם לא הבנתי באמת מדוע הן מאפשרות לו לשחק בהן? מדוע הן לא מסתייגות? מדוע הוא העדיף אותן על פני? מה רע בי? מה לא בסדר בי? מה חסר בי כדי שירצה אותי? ידעתי שלתשובות אלו לא יהיה מענה…אולם עברו שנתיים מאותו יום גורלי של התוודעות אך אני עדיין, בכל בוקר עומדת ועיני המפוחדות נסוגות מעיניו העמוקות הנעוצות בי ואני רק מתמלאת בכעס.
לא נותרו לי עוד דמעות לתאר את הסבל ואת הכאב…אולי נותרו מעטות אך אותן אני שומרת למזכרת בכדי לרמוז שנותרו לי עוד דמעות למאורעות נוספים ושלא כולן הוקדשו לו.
מעולם לא התייפחתי כפי שהתייפחתי באותו לילה שחור, אני עוד מתפלאת שנותרו לי דמעות…הרגשתי כאילו הכוס שלי ריקה ולא ניתן למלא אותה על אף הריקנות ואילו הכוס שלו מלאה ולא ניתן למלא אותה עוד…לא ניתן להכיל גם אותי בה…לא ניתן לקבל אותי…הפחד לאבד אותו היה נוקשה ואף כפייתי באותה תקופה…אך עכשיו, לאבד אותו היה הדבר היחיד שחפצתי בו.
שנים מאותו יום שנותרתי לבדי ללא תשובה ברורה ניסיתי להבין או למצוא בי בפגמים, תמיד חשבתי "מה לא בסדר בי?" ו"למה אני לא מספיק טובה בשבילו?".
הייתי כותבת ביומני על האהבה שלי כלפיו, על ההרגשה העצומה והעמוקה עטופת התשוקה שחשתי כלפיו.
תמיד ניסיתי למצוא סיבות לטענותיו אך כנראה שאני לא אחת מהעדים שנודע להם מה אירע באותו לילה…במשך שנתיים שלמות חייתי בייסורים: מתחמקת ממבטים, משאלות על רגשותיי כלפיו, מההערות המטופשות שלו, מהקרבה הפתאומית שלו אלי, מהקרבה שלו אל בנות אחרות, מהעובדה שהוא מעדיף משהיא אחרת וירודה על פני, מהעובדה שהוא לא אוהב אותי…
כנראה שמעולם לא אהב…תמיד ציפיתי וקיוויתי, אפילו ייחלתי לכך שיאהב אותי, שיחזור בו, שיהיה מספיק אמיץ לעמוד בפני ולומר לי את כל אשר על ליבו כפי שאני עצמי עשיתי באומץ ובתעוזה…אך במקום לעשות זאת הוא משתפן, בורח למעורה שלו…רק אז הבנתי שהוא אף פעם לא אהב, לא באמת היה לו אכפת מרגשותיי וממחשבותיי עליו, הבנתי שהוא ריחם עלי, דאג לי והגן עלי רק בכדי ששנינו נוכל לשכוח מהמעשה המטופש שלי ורק בכדי להשקיט את המצפון הקטן והמטופש שלו.
באותו רגע הפנמתי שבי אין אף פגם אלא בו…הוא הפגום, הוא הפחדן, הוא הנסוג…
הוא זה שפגע וברח ללא כל הסבר…הוא זה שלא מוכן לקבל ולהתפשר, הוא זה שברח מהאחריות…
אני נזכרת באותם ימים שהתענגתי על התחושה כשדיברנו, כשצחקנו, כשבכינו…
התענגתי על האפשרות שלי לבהות בו ללא מילים ולצפות בחיוכו השובב שהמיס את ליבי בכל פעם שהבטתי בו וגרם לדגדוגים בחלקה התחתון של בטני.
אני נזכרת באותם ימים שכל חסרונותיו פגעו בי…אני נזכרת שפגע בי מבלי שידע, שירק לעברי מילה שגרמה לפרץ דמעות חדש, שניצל אותי, ששיחק ברגשותיי.
אני זוכרת שהייתי כל כך נואשת עד שהייתי מוכנה לעשות הכל בכדי לשכוח אותו…
כמו כל הבנות גם אני הייתי בטוחה שהחבר הראשון שלי יהיה מושלם, נאה, חכם, שיכבד ויאהב אותי… אך לא כך היה…עברתי תלאות איומות כדי שיעסיקו את ראשי בנושאים אחרים שלא קשורים בו: באהבה הראשונה שלי…
אני נאנחת כשמוחי מעלה את התמונה משחתינו האחרונה: כיצד שנינו בוכים…הוא על מעשיו ואני על מעשיי…"אני רוצה לשכוח אותך" אמרתי לו בגמגום.
יכולתי לחוש במתח והלחץ שעטף אותו כמו בפעם הראשונה שהגשתי לו את המפתח לליבי על מגש כסף נוצץ…"למה?" הוא שאל ועיניו נעוצות בי…הוא מניח את ידו על רגלי כשהבחין ברעד גופי ומלטף באיטיות, מרגיע ומשכך את כל מכאוביי…"כי אתה גורם לי להרגיש…רע" מלמלתי רועדת, ציפיתי לסגור את המעגל בנינו ולא לגרום לי לסבל נוסף.
"למה?" שאל שוב שאלה רטורית בתקווה שאוכל להיפתח בפניו שנית ובכדי שיוכל
לגרום לי לכאב נוסף.
עד היום לא שכחתי את שחתינו…ליבי נפעם ונשימתי נעתקת כאשר אני נזכרת כיצד הבנתי שאנו לעולם לא נסגור את המעגל הרחב והמסובך שלנו.
לכן קמתי ממקומי, מותירה אותו חסר מילים ומותירה אותי עם כל המילים והנאומים שחשבתי לומר לו במשך כל השנתיים האחרונים בהם פגע בי, השפיל וניצל והלכתי לדרכי מותירה אותו עם חומר למחשבה ואותי עם סיפוק מצער.
קיוויתי לקבל בחזרה את החלק הגנוב מליבי אך הבנתי שאני לעולם לא אהיה שלמה…לא בלעדיו…גם כשאני הולכת אני חשה בתחושת הריקנות ואני יודעת שהוא נושא את חלקי החצוי…לצערי הוא יישא אותו לצידו לנצח…מפני שאליו ליבי הולך…לא משנה כמה ינסה לפגוע בי שנית או להרחיק אותי מאהבות אחרות אני מודעת לעובדה שתמיד אוהב אותו על אף כל המכאובים, אני מודעת לעובדה שחשב עלי, שהיו רגעים שחפץ בי, שלא וויתר עלי, שלא נתן למחשבותיי מנוח ושלא הרפה ממני כדי שאשכח אותו לתמיד.
אני לא מצטערת על מה שעשינו או על מי שהיינו, אני לא מצטערת על מה שדיברנו או על מה שהרגשנו…אני רק מצטערת ששנינו לא היינו מספיק חכמים כדי לעצור זאת לפני הפגיעה הראשונה.
חשבתי שתמיד יישאר ילד תינוקי ולא יוצלח אך הוא גדל והבין…הבין שפגע מבלי לדעת וביקש סליחה…אך מילותיו כבר לא יכולות להשפיע או לרפא לב שבור ונואש.
שנים חשבתי כיצד המעגל ייסגר ומה אומר לו וכיצד יגיב…האם יהיה בעדי או נגדי…האם ישיב בחיוב או בשלילה…האם יענה…אך כשאני חושבת שנית אני מגלה שאין בכך תועלת…כל אחד חש וחושב בצורה שונה…אני חיובית ואתה שלילי…ניגודים לא נמשכים…לפחות לא אנחנו…לכן כמו שמעגל חשמלי לא יוכל להיסגר ללא שני הצדדים…
כך גם אנחנו. "
אך כעת, כשאני קוראת אותה בפעם השנייה אני מבינה את הרובד הסמוי והגלוי שמעידים על טיפשותי.
המעגל נסגר כבר באותו יום שחור, אני זו שפשוט רצתה שהכל יימשך בעוד הצד השני עשה ממני צחוק ומניעיו היו תחושת הסקרנות והרעב לתשומת לב.
אז מה עושים עכשיו? כיצד ממשיכים?
ממשיכים.
ראש מורם, גב זקוף, מבט ישר וחיוך- עוד מעט אהיה הרחק משם ויהיה לי שם אחר ואני אהיה בעיני אנשים: אני.