" הבלוג הלא מפורסם שלי " :)

" הבלוג הלא מפורסם שלי " :)

" MY LIFE AS ME "

אז כן, עד כמה שזה מביך ודרמתי, לדף הזה קראו בעבר "שירים ומילים המבטאים רגש".
אבל כרגע העצלנות משתלטת עלי ואני מתעצלת להוציא את היומן המקורי והמלאה שלי מן המגירה השלישית ולהתחיל לכתוב את כל אשר הרגשות אומרים לי…
אז חשבתי לעצמי עד כמה קשה זה לכתוב בלוג לא מפורסם במחשב, כמובן שיכתבו בו מילים רק בעת עצלנות קשה.
הדבר המביך הוא: אני היחידה שאקרא אותו.
"אז מה הטעם?", זו שאלה עמוקה והתשובה לה: "אין טעם".
אז מה בכל זאת יוצא לי מכל העסק הזה?
התשובה: התחמקות, התבודדות, התכנסות בעצמי ובמחשבות שלי ופריקת כל עוול.
כשחושבים על זה באמת זה בהחלט משתלם ומעסיק (בעיקר את הידיים).
אילו היו קוראים אותו בוודאי היו חושבים שהוא משעמם, (התעטשתי הרגע, זה סימן לאמת) ואולי ה"משועממים" היו מבינים את דרכי הנסתרות.
זו פעם ראשונה שחשבתי לכתוב בלוג על החיים שלי, כנראה שהוא יישאר בגבולות המורחבים של המחשב שלי, אלא אם כן אימי תחטט בו בטענה שאני מסתירה מפניה סודות… אני לעולם לא אבין את המניעים שלה, או את המחשבות שלה… תשכחו מזה, אני אפילו לא מנסה- רק מתמודדת.
כשאומרים שחפצים בשלום זו לא סתירה למשפט העידוד "הילחם על מה שיקר לך" או "החיים קשים ותמיד צריך להילחם ולא לוותר עליהם"?
אולי אלו סתם משפטים לאלו שחסרי ביטחון או לאלו המאמינים בזיבולי שכל או לאלו שטוב, לא רוצים להישאר "פראיירים" מאחור.
אז מה המשמעות של שלום? ומה היה קורה אם אכן היה קיים שלום?
שלום מדינה, שלום עולם, שלום בית… כל אלו מתקבלים כתוצאה ממלחמות ועקשנות על הדברים החשובים לנו.
אני לא מנסה לרמוז על "אל תאמינו" או לגרום לכולם להיות חסרי אמונה, הרי אמונה היא הדבר היחיד שמחזיק אותנו בחיים… ואולי היא מולידה מאיתנו את התקווה לעתיד טוב יותר, לשיפור במצב הנוכחי שלנו או לעולם טוב יותר.
אני לא אשקר, אני בהחלט מושפעת ממשפטי אמונה שנאמרים בסרטים.
אמונה זה כל מה שיש לי, אם זה בנושא של הצלחה או דאגה או תקווה ל…
""אל תיתן לפחד מהפסילה להפריע לך לשחק במשחק" זה היה המשפט שהחזיק אותי בחיים במשך הרבה שנים.
אני מניחה שהוא מוכר והרבה השתמשו בו כמוטו לחיים ושאר השטויות שצריך למלא כשנרשמים לבלוג… כן הוא מהסרט "סיפור סינדרלה" עם הילארי דאף.
אני לא אשקר, אני ממש אוהבת אותה, אני לא יכולה לומר שאני אוהבת את האדם שבה מפני שתטענו שאיני מכירה אותה וזו האמת.
אני פשוט אוהבת את הדרך שבה היא מבטאת רגשות בשירים שלה, בסרטים שלה ובקליפים שלה.
זה יישמע משוה אך לפי התדמית שלה והקול העדין והשברירי שלה שכל כך ערב לאוזניים- היא כמעט כמו מלאך.
ואני יודעת שיש המון תגובות לטענה הזו- בין אם מעריצים אותה ובין אם לא.
וכן מגיעים לעוד נושא חשוב- התדמית.
מה אנחנו משדרים לסביבה בעזרת הלבוש, ההתנהגות, ההתנהלות, שפת הגוף, הדרך בה אנחנו מתבטאים והמשפטים שיוצאים מפינו גם אם בלא כוונתנו.
התדמית יכולה להיות הדבר החשוב ביותר לאדם, מפני שבלעדיה כמעט ואין לו זהות וכמובן שכולם ישפטו אותו.
כולם צריכים להגדיר את עצמם- את מעמדם, רמת השכלתם, גילם וכדומה.
אבל לא כל אחד שבונה לו תדמית נעשה מקובל בשל עשייתו.
הדעה השיפוטית תגיע בכל מצב, תמיד יהיו כאלה שינסו לשפוט ולרמוס אותך…
וזה מחזיר אותנו לדמות "הנלחמת" ולדמות "הפראייר".
להילחם על הכבוד שלך, על הזהות שלך, על הדעה שלך, על הדרך ביטוי שלך או עצם קיומך אינו דבר רע.
לומר את המילה האחרונה גם זה אינו דבר רע וזה לא הופך אף אחד ל"פראייר".
להפך, זה ששותק למראה הנפגע הוא ה"פראייר" בכל הסיפור.
וכל המניעים האלו… קשורים בתדמית שכל אחד יוצר לעצמו.
מה היופי בזה שנהיה כולנו דומים, אותו מין, אותו זן, צבע זהה של עיניים ושיער, מחשבות זהות, התנהגות זהה, מבנה גוף זהה…
החיים לא היו מעניינים אם היינו כך… וכולנו יודעים מה אירע לאלו שחשבו כך…
רמז: זה לא נגמר טוב :(.
מהי המהות של החיים? של החוויות שהם צופנים? של האנשים שאנו מכירים? של היעוד שלנו?
אל תשאלו אותי, גם אני שואלת את אותם שאלות… והתשובה היא לא 42.
היה לי פעם ידיד, אם אפשר להחשיב אותו לידיד…
הוא היה כל כך שקוע בתדמית שלנו, הוא התבייש בי, פחד להיראות עימי וחשש שהתדמית שלו תיסדק.
ואני לא הייתי הבעיה אלא תפיסת העולם שהתמיד שלו קבעה קיבעה את המחשבות שלו.
יש את תמית החנון, יש את תדמית הכלבה, יש את תדמית הפופולארי, תדמית החכם, תדמית הזונה, תדמית חתיך השכבה\ כיתה, התדמית של המתבודד, התדמית של הערס…
לא חסר בתכלס :\
הבעיה היא הדרך שכל אחד מקבל את התדמית של האחר ומכאן מתחיל הסיפור שלי.
אני יכולה להתחיל בצורה נואשת עד כאב ולבטא את עצמי כך:
"איפה אתה כשאני זקוקה לך?
להיכן נעלמת כשאני בוכה?
אתה לא רואה שאני מנסה?
למצוא אותך…
הוא הולך ובא…
שובר ומבקש סליחה…
אל תצפה למחילה ולמשמע קולי הצועק בשמך…
אין לך דבר לומר?
אין לך דרך פעולה?
לא פלא שאיני רוצה לראות את פרצופך…
כי אתה…הולך ובא…
שובר ומבקש סליחה…
להיכן נעלמה אותה תקופה?"
אבל אני אהיה יצירתית יותר ופחות בעלת רחמים עצמיים.
הדבר השנוא עלי מכל הוא: לעבוד דירה.
אולי מכיוון שעברתי 7 דירות במהלך 16 שנות חיי ואולי מכיוון שאני שונאת שינויים.
זו טענה שנתונה במחלוקת.
נולדתי בעיר מסוימת, עברתי לעיר קטנה ונידחת מלאה בדרכי שיפוט, חוסר תשומת לב והרבה ערסים… וכעת אני חוזרת לעיר הולדתי.
פלא שבכלל הצלחתי למצוא אנשים נורמאלים ומשכילים בבית הספר ופלא שהם בכלל היו קיימים במקום הזה.
דבר המעיד על היכולת שלי להתחבר כמעט עם כל אחד, גם אם הוא לא בהכרח הטיפוס שלי… במקרים כאלה אני פשוט מכוונת את השיחה הרחק ממני.
אפשר לומר שהמאכל השנוא עלי הוא עוף, אך הטענה הזו כלל לא משפיעה על האהבה שלי לבשר אחר כגון: סטייקים, כנפיים, שניצלים וחזה עוף… אולי פשוט נפלתי על יום שבו אמא שלי התעצלה לבשל.
המונח של חופש בעיני הוא לא רק חופשי השנה או החופש משיעורי בית ומטלות…
החופש שלי מתבטא גם ביכולת שלי לבחור מה אני רוצה לאכול, מה אני רוצה ללבוש, מה דעתי על נושא כלשהו או היכולת שלי לסרב או להיענות להצעה או להזמנה.
מבחינת אנשים רושם ראשוני הוא החשוב ביותר כי הרושם הראשוני קובע את דעת השיפוט עלייך ובזה הסתיים הסיפור- כאילו שעיני הצופים קראו את תולדותייך כמו ספר פתוח והם חושבים שהם יודעים עלייך הכל… כלומר? WTF? מי אמר שאדם שנושא משקפיים על אפו הוא אכן חכם, או חנון או גאון מתמטי?.
שיפוט ראשוני יכול להיות מוטעה ולפעמים מפספסים חברים אמיתיים בגללו או נופלים במלכודת של זיוף.
אל תחשבו שאתם מכירים את כולם לפי רושם ראשוני- לכולנו יש סודות.
זו אחת החששות שלי… באמת שאני נטולת כוח נפשי להתמודד עם עוד מעבר לבית ספר חדש… במיוחד בגילי…
אם היינו קטנים הסיפור היה מתחיל ומסתיים ב: "היי אתה משחק בגולות?"
"כן!", "יופי גם אני! רוצה לשחק ביחד?"- וסוף הסיפור.
בכל אחד ואחת מאיתנו מסתתרים היכולות שלנו להיות כלבה, חכם או חנון.
אך האישיות שלנו מרוכזת באחד מהיכולות ומרחיבה אותה.
היכולת שלנו לאהוב משהו, להעריץ משהו ולקבוע דעה היא גם סוג של חופש והיא אחת מהמאפיינים של אישיותנו.
אז כן, לחיות זה לא קל- אז למה לא להפיק את הדברים הטובים?
מי אמר שצריך לפרוש בשיא?
הטבע המוזר שלנו "בני האדם" הוא חוסר הסיפוק שלנו…
גם אם כולנו היינו בעלי עור נטול שערות היינו מוצאים פגם אחר בגופנו ומתלוננים עליו.
והדבר המצחיק הוא: כשאנו צעירים אנחנו כמהים להתבגר, להבין את היעוד שלנו, להבין את מהות החיים, לדעת עם מי נתחתן וכמה ילדים יהיו לנו ומה יהיה המקצוע העתידני שלנו, בעוד הזקנים רק מתענגים על כל שנייה שהם בחיים ומנצלים אותה עד לתומה.
האמרה הזו שנאמרת בהחלטיות כזו : "אני יכול\ה להשיג את כל מה שאני רוצה", לפעמים היא בלתי אפשרית.
וכן, השמיים הם הגבול.
האמרה הזו מתבטאת בכל מיני נושאים: יש כאלו שפשוט מנסים להשיג אהבה חדשה שכבשה אותם, יש כאלה שמנסים להחזיר את הכבוד שלהם ויש כאלה, כמוני שפשוט כמהים לשטוף את החדר שלהם מבלי לשבור את המגב (אבל נראה לי שזו רק אני, בכל מקרה).
אני לא חושבת שאנשים שונאים אותך פרט לכך שפגעת בהם- יכול להיות שכל זה נובע להדרך שבה כל אחד מסתכל על עצמו ואם הוא שונא את עצמו, לא פלא שישנא אחרים.
החיים בתיכון הם דוגמא נפלאה לזה.
יש רגעים מביכים, יש רגעי אושר, רגעי סיפוק, רגעים איומים, רגעים שאתה פשוט משתוקק להיעלם, רגעים שאתה משתוקק לסיים את התקופה הזו ורגעים שאתה פשוט מתמלא גאווה בעצמך או אהבה וגעגוע לאחרים.
בסופו של דבר, כשמסיימים הכל ומסתכלים לאחור אומרים "זה לא היה כל כך נורא, דווקא נסבל, אולי נחמד במידה מסוימת, אבל בכל זאת היה כיף ונהניתי".
התמודדות עם בעיות היא הדרך היחידה לעבור אותן, הבריחה לא מובילה לשום מקום רק למבוי סתום ולרגשות אשם עמוקים ומעיקים.
בכל אחד יש את הכוח להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר שבתוכו, פשוט צריך למצוא את הכוח הזה ולהשתמש בו.
אומץ הוא לא תכונה שנולדים עימה אלא רוכשים אותה, "מה שלא הורג מחשל".
אומץ יכול להתבטא באופנים רבים: את יכולה להיות אמיצה ולומר "אני אוהבת אותך" לפניו- זה לא צריך לגרום לך להרגיש נבוכה אלא זה הופך אותך לאמיצה יותר ובאמת שאין מה להתבייש במילים האלה, העובדה שאמרת אותם ראשונה מראה שאת מעריכה אותן ואת האדם שאת אוהבת והוא בהחלט יראה בך אמיצה, גם אם הוא יגיד את זה עמוק בתוך ליבו.
אומץ הוא לא רק לצאת למסע ולהתמודד עם איזו מפלצת מחרידה שמאיימת להרוס את העולם והאנושות כולה- דבר שמתרחש בסרטים בלבד, המפלצת היחידה שיכולה להיות קיימת בעולמנו היא האויב הכי מושבע שלנו או הפחד מהצללים בלילות.
גם אהבה היא עסק מסובך… התחושה היא הכי קרובה לקסם והכל נפלא עד שמגלים שהיא אינה הדדית.
אף פעם לא יודעים למה לצפות, החוויות מרהיבות ומלאות בתחושות משונות והיא אכן יכולה לשפר את המצב רוח לפעמים ולספק את המניעים של הגוף לפעמים…
אך היא כמובן ויכולה להיות כואבת והרסנית.
האמת כואבת ויפה- צריך להתמודד עימה.
נפש תאומה, האם קיים אדם שמותאם לך מיום היוולדותך?
והאמרה שאומרת ששונים נמשכים זה לזה?
אני לא יודעת מה אמיתי ואני לא יודעת אם אנחנו קובעים את הגורל שלנו או שהוא נגזר כבר מהיום שבו נולדנו.
אולי בנושא הזה אין לנו חופש אבל לפחות אנחנו אלה שקובעים את המסלול ואת הפניות.

– THIS IS A SMALL PART OF ME –