הגולשת- פרק 2

כמו תמיד המזל לא שיחק לטובתי וברגע שרק הנחתי לעצמי, לעצום את העיניים, הם נפקחו מה הרעש הבלתי פוסק של תקתוקי הדלת. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת ותחבטי את ראשי עמוק יותר אל תוך הכרית, אבל זה בסך הכל היה ניסיון קלוש לדמיין שזה לא אמיתי. לרעתי זה לא היה אמיתי. השעה הייתה בערך שמונה וחצי בבוקר, אבל העובדה שאני מסיימת לעבוד בחמש, כמובן המקלחת הארוכה של מיה עד שש וחצי, וכמובן שלי עד שבע וחצי אמור לשנות הכל. רק שחבל שאף פעם המזל לא משחק לטובתי.

פלטתי נחירת בוז, מעיפה את השמיכה הרכה מגופי לצד, תוך כדי שאני מרימה חולצת טריקו ארוכה ורחבה, הכנסתי את רגלי אל תוך חורי המכנס באיטיות שאני משתדלת לא להירדם, ולבשתי אותה על גופי. בדקתי שאני לובשת חזייה, ליתר ביטחון והתקדמתי לעבר הדלת. "רגע!"

פתחתי את הדלת, לא היה לי אפילו את הכוח לבדוק מי נמצא מבחוץ. בלעתי את רוקי כשבחנתי את הדמות שנעמדה מולי, הוא נראה כל כך דומה לו, שזה לא היה מציאותי בכלל. מרוב הלחץ סגרתי את הדלת, והתפללתי כשאני אפתח אותה שוב, אני אראה במקומו שוטר שיעצור אותי על דמיון פרוע, זה לא קרה.

עמדנו אחד מול השני, היה מין שקט כזה, שקט שאני רציתי לשבור בצעקות. רציתי לומר לו כמה הוא פגע בי שהוא עזב, שהוא השאיר אותי לבד, בלי אף אחד. שהוא לא נלחם גם שהוא היה צריך, אבל איכשהו לא מצאתי את הכוח לומר לו את זה. לא מצאתי שום דבר לומר.

הוא גדל מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני חמש שנים בערך, אפילו יותר. תווי פניו הפכו דומים לשלו, לצד הזיפים השחורים שלו, העניים האפורות שלו נראו כמעט ללבנות, לצד העור הכהה שלו. הוא לא גבהה מאז, אבל הוא התרחב, ראו על פניו הקשוחות שהוא התחיל להתאמן אפילו יותר, ועל כתפיו הרחבות, שפעם היו שמוטות. הוא היה כל כך שונה מרוב שהוא הפך להיות דומה לו.

"לוק?" אני לא בטוחה אם שאלתי, או אמרתי שהצלחתי לדבר לידו, בזמן שגרגרתי את גרוני, משתדלת לא להראות לו חולשה.

הוא לא ענה, הוא פשוט עשה צעד קטן לכיווני וכרך את ידיו סביב מותניי. כל הכעס שלי התפוגג לרגע, גם אם רציתי לצעוק לא יכולתי. פשוט התגעגעתי לאח שלי. הנחתי את ידי מסביב לכתפיו בזמן שהוא העביר ליטוף קל על גביי גבי. כשהוא הניח אותי על הרצפה הוא בחן כל חלק בגופי, "את דומה לה.."

הדבר שהבדיל ביני לבין משפחתי, היה הצבעים, לא היה בי שום זכר לשורשיו של אבא שלי. לעומתו השיער שלי היה בצבע זהב, שמדי פעם שלא סידרתי אותו נראה חום, הרגליים הארוכות שלי היו עוד הבדל לצד העיניים השחורות הטובעניות שלי. הייתי דומה לאמא שלנו, את האמת ששנאתי את זה. אני לא אשקר היא בין הנשים הכי יפות שפגשתי, אבל אני לא רוצה שום זכר שלה, לא רציתי ואני לא ארצה. פלטתי גיחוך וניסיתי לשכוח את המחשבה הזאת שנכנסה אל תוך ראשי, "ואתה דומה לו."

"אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי אותו, בזמן שהוא התיישב על הספה בסלון, ובחן את הדירה הקטנה והמבולגנת שלי.

"לא," הוא ענה לי אחרי כמה שניות.

התיישבתי לידו בספה ולגמתי לגימה קטנה מהקפה, בזמן שאני משתדלת להתחמק מהמבט המוכר שנמרח על פניו. אני לא יודעת למה, אבל לא התגעגעתי אליו. לא באמת, לא ראיתי בו את אותו האח שהיה לי לפני. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא החליף את את אבא כשהייתי צריכה, ובסוף שהיה קשה הוא וויתר.

"אני יודע מה את חושבת," הקול שלו נשמע כמעט ולוחש, שהוא הניח את ידו על הירך שלי בניסיון לנחם אותי, "אני עשיתי טעות שעזבתי אותך… שעזבתי אותך כשהיה לך הכי קשה."

כמו פעם, ללוק היה יכולת בולטת לקרוא את המחשבות שלי, גם את השחקן הכי טוב הוא ידע לקרוא, זאת הייתה היכולת הכי מדהימה שהייתה לו, "כל עוד השגת משהו, אני מאושרת."

"אני השגתי הרבה, ואת יכולה לומר שאת מאושרת, כשאת לא נותנת לרגשות להשתלט על המראה החציוני שלך וככה את נראית אמינה. רק תזכירי שאני מכיר את המבט האמיתי שאת מאושרת, וזה לא אותו אחד."

הנהנתי , שאני יודעת שאם אני אמשיך להילחם שאני מאושרת אני אשבר, כי אני לא. "מה השגת?"

אחרי שיחה ארוכה, הוא סיפר לי הכל. הוא לא סיפר למה הוא ברח ולא היה לי את האומץ לשאול למה גם, אז העדפתי שלא לדעת. לעומת זאת הוא סיפר לי שהוא פגש בחורה, שדומה בתווי פנייה לקיילי שלנו מעט. הוא ראה אותה בפעם הראשונה בסמטה חשוכה אחרי שהוא שמע את הצעקות שלה. כמה בנים תפסו אותה, אבל למזלה לוק עזר לברוח מהם. הוא סיפר שהוא לא עצר אפילו לחשוב מה קורה שהוא שמע את הקול שלה, הוא הרגיש כל כך קרוב היא השאירה לו את המספר שלה, פשוט המראה שלה גרם לו לא להתקשר. כנראה הגורל הפגיש בניהם שוב, שהוא הלך לראיון עבודה, במשרד של אבא שלה. אם היא לא הייתה ממליצה עליו, הוא בטח היה מרושש כבר. תמיד המזל שיחק לטובתו של לוק, לא משנה מה הוא היה עושה, תמיד הדברים הטובים הגיעו אליו בסופו של דבר. יכולתי לראות שהוא אהב אותה, שלחיו האדימו מעט שהוא דיבר על היופי הקסום שלה, על זה שהוא לא יכול לשלוט במשיכה שהוא הרגיש, בכל פעם שרק פגש בענייה. שמחתי בשבילו כל כך, אני לא משקרת. החיוך שנמרח על פני שראיתי את האושר בעיניו, זה מה שגרם לי להתגעגע לאח שלי, זה גרם לי לראות את הניצוץ שפעם היה חי בו בכל שנייה שנשם.

סיפרתי לו על העבודה שלי בתור ברמנית, במועדון. כמוני הוא לא שאל יותר מדי שאלות, הוא הבין שזה לא הזמן לפתוח את כל הקלפים, כי לפעמיים עדיף לפתוח אחד אחרי השני.

"מה לעזאזל?" קול עייף ועדין נשמע מאחורינו לצד הפיהוק הגדול והמוכר.
לוק ואני סובבנו את מבטו לכיוונה, בזמן שענייה נפערו בפליאה. בדרך כלל מיה היא רעשנית, אבל היא התנהגה כמוני כאשר היא ממצמצת כדי לבדוק שלוק באמת יושב לידי. כמו שאני סגרתי ופתחתי את הדלת כדי לדעת בוודאות שהוא באמת פה, שזה לא סתם חלום או יותר נכון סיוט שהופך חלום.
לא דיברנו לא דיברנו על לוק, מדי פעם היא שאלה שאלות והייתי עונה לו באופן חלקי. בסוף היא הייתה מבינה שאני מעדיפה לשכוח מהכל ולהתעלם, גרמי לעצמי להאמין ששום דבר לא קרה, האמנתי בזה.

"מימי?" לוק נעמד במקומו, ואני נשארתי על הספה מביטה בהם כאילו הם מסך קולנוע של סרט, מסוג קומדיה רומנטית וכמובן שגם דרמטית.
היא הרימה את גבותיה והניפה לעברו אצבע מאשימה, "אתה לא תבוא אלי הביתה, ותקרא לי מימי!"
"כל הזמן מימי, מימי ומימי." היא אמרה בקול גרוני וטיפה תינוקי, עצרתי את הצחקוק שעמד להיפלט מפי, ברגע שראיתי את הדמעות הקטנות בענייה, שהיא שוב מרימה את היד שלה לעברו. "עזבת אותנו, למה?"

הוא לא ענה, מאותה סיבה שאני לא שאלתי אותו את זה. לא היה לנו את האומץ, או את התשובה הנכונה לומר. לא היה לנו שום דבר לומר. הוא רק חיבק אותה כאילו זה הדבר היחיד שנשאר לו לעשות.
זה נראה מהצד די מוזר, שמיה בוכה ואני לא. מיה היא משפחה שלנו, אבל אני אחותו. האחות היחידה שנותרה לו, והוא האח האחרון שנותר לי. האח האחרון שיכול להזכיר לי את האדם שהכיר אותי, שאהב אותי, את אבא שלי. שמחתי לראות שמיה אומרת ללוק את מה שאני רציתי לומר, ולא יכולתי. רציתי להיות אמיצה כמוה, להשתחרר לתת לעצמי להתפרק, ובכל פעם שהבטתי אל תוך עיניו משהו עצר אותי.

שלוק הלך, הראש שלי השתגע. לא התכסיתי מתחת לשמיכה וקברתי את פניי אל תוך הכרית בדמעות, כי לא הרגשתי עצב. לא הרגשתי כלום. הרגשתי ריקנות. הרגשתי שאני מתגעגעת, אבל זה לא היה געגוע רגיל, זה היה געגוע שונה, אני אפילו לא יודעת להסביר, אז פשוט נתתי לראש שלי לטבוע אל תוך הזיכרונות שאולי ינחמו אותי.

הוואי, מסעדת מנרו, שנת 2003?"
בזמן שאני הנחתי את ראשי על כתפיו של אבא שלי, משתדלת לא להירדם בזמן הארוחה המשפחתית ליום ההולדת של לוק, שחגג ארבע- עשרה.

מדי פעם הרמתי את מבטי ללוק. הוא רק שיחק עם המזלג והצלחת הריקה שלו. יכולתי מתחת לריסיו הארוכים את הגעגוע שלו לאישה שאמורה להיות לצידו בגיל הזה, לצדי, ולצד קיילי. הוא התגעגע אליה כל כך, שהוא לא דיבר עם הרבה אנשים, הוא היה אבוד, מדי פעם הוא היה קורא לי לשבת ליידו כי הזכרתי לו אותה. למרות שלא אהבתי את זה, הנחתי לו לומר כי חשבתי שאולי זה ינחם אותו. רק שבכל פעם שהוא הניח את ידיו על כתפיי, מניח את ראשי על החזה שלו. הרגשתי את הדמעות הקטנות שלו מהגעגוע אליה. רציתי לומר לו שהיא רעה ושזה לא מגיע לה, אבל שתקתי.
המבט של לוק התרומם לפתע, היה נראה כאילו משהו קרא לו להרים את המבט, המבט שבמשך כל הארוחה היה מופנה על כלפייי הצלחת. בחנתי אותו מסתכל על חלון הראווה, כאשר דמעות זולגות מלחייו.

לא הייתי הראשונה שראתה את זה. לא רק אני שמתי לב לדמעה שזלגה מלחייו, אחרי שהוא זרק את הצלחת לעבר הרצפה ורץ אל היציאה.
כולם הביטו לצלחת השבורה שהשמיעה צליל מצמרר, חוץ מאבא, שכמוני ראה הכל מהשנייה שזה התחיל, ולא חיכה רגע אחד, כדי לרוץ לעבר הבן שלו. שראה את האישה שהרסה לו הכל. לאימא שלנו.
מבעד לחלון ראיתי את אימא מרחיקה את לוק מגופה הארוך. כולם ידעו שזאת היא, הוא לא טעה. לא היה אפשר לראות הרבה עם מראה כמו שלה, אך עדיין זה לא שינה את העובדה ששנייה לאחר מכן הופיעה ידו של גבר שנראה מבוגר ממנה בכמה שנים משכה את זורעה וקירב אותו אליה.
למרות המבט השבור של אבא שלי. לוק לא וויתר עדיין, והוא צעק כל כך חזק שאפילו דרך חלון הראווה הקשיח שמעתי אותו אומר- 'פעם אהבתי אותך, היום כבר לא.' המילים החזקות שלו גרמו לה לעצור במקומה, היא הביטה בו מבעד לכתפייה הצרות, ודמעה קטנה נשלחה מבעד לחייה. כשהיא השתחררה מזרועו של הגבר הלא מוכר, היא התקדמה לוק, שנעמד לצידו של אבא שלי, היא נשקה את קצה ראשה, והעבירה מבט קל לעבר אבא שלי, שהיא מפנה את פיה לאוזנו ולוחשת לעברו משהו.
שאבא התיישב ליידי כשהוא חזר למסעדה, מבטים בוחנים הופנו לעברנו. שנאתי את זה כל כך, שאף לא יודע כלום, ולמרות הכל יודע הכל. משכתי בחולצתו של אבא שלי, ונעמדתי במקומי כדי להגיע לאוזנו, בזמן שאף אחד לא שם לב."מה היא אמרה לך?"
"שהיא מצטערת."

פקחתי את עיניי והרגשתי את ליבי מתכווץ לצד הנשימות איטיות שסירבו לתת לאוויר לחדור לגופי. נאחזתי בפלג המיטה שלי, כאשר תפסתי את הסדין בחוזקה, כשאני מפעילה עליו את אותו הכאב שהכאיב לגופי. ידעתי, ידעתי שלא הייתי צריכה לתת לראש שלי לצלול אל תוך המחשבות, הם כולם אבדניות אחרי הכל. הן מושכות אותי איתן, עד שאני אטבע והנשימה האחרונה תעצור.