הגולשת- פרק 12

אף אחד לא הכיר אותו באמת, כולם שפטו אותו על האופי שבכלל לא שלו. הכירו את הצד הלא טוב שלא, הצד שלא קיים.
חוץ ממנה. כבר בפעם הראשונה שפגשה אותו, היא לא ברחה כמו שהשאר היו עושים, היא פשוט הייתה שם בשבילו. היא למדה להכיר אותו באמת, והוא אפשר לה.
הוא הפך לשומר שלה, הוא הגן אליה כאילו חייו תלויים בכך. והיא הפכה למלאך שלו, התקווה שלו להראות שהוא כן טוב.
התקווה שהוא שונה ממה שאומרים, מאיך שמחשבים אותו.
את האמת, שגם אני האמנתי לשמועות ששפטו אותו. אולי בגלל שהוא לא הכחיש אותם, או שבגלל המראה. אבל אני לא מכחישה, אני הייתי בטוחה שהוא הילד האלים.
פחדתי לרוב שהיא הייתה איתו, ולא משנה כמה ניסתי למנוע זאת ממנה זה לא עבד.
היא הייתה כמוהו, סגורה. הם נפתחו אחד לשני, הם היו המפתח לדלת הנעולה שלהם, הדלת שהפכה לחומה שאי אפשר לשבור, אבל הם שברו אותה.
אולי עשיתי טעות, שניסתי להרחיק אותו ממנה בהתחלה, אבל לא האמנתי שהוא אוהב אותה, לא האמנתי שהוא מסוגל לאוהב. הפכתי לאותם הילדים שמאמינים לשמועות, וכשהבנתי את זה הייתי מתוסכלת.
היכולת שלה, לא לשפוט אף אחד, הייתה התכונה הדהימה ביותר שלה, תכונה נדירה.
היא הייתה תמימה אבל חכמה, היא ידעה מתי אנשים משקרים ומתי לא.
לא משנה כמה אמרו לה נערים ונערות שהוא משקר לה, היא לא עזבה אותו.
היא לא הסכימה לעזוב.
והוא להסכים לעזוב אותה.
אני תמיד אהיה חייבת לו תודה על איך שהוא היה איתה, על זה שרק הוא יכול להבין אותה, על זה שרק איתו היא הייתה מוכנה לדבר.

המסדרון הצר של בית הספר התיכון, הפך ליותר ויותר צפוף. כרגיל היא הסתבכה בגללו.
לא יכולתי לראות אותה, כי מלפניי נעמדו נערים ונערות שהביטו המומים, היו כאלה מרותקים, ואחרים שמפוחדים, והכי גרועים.. אלה צחקו.
"תפסיק," קולה הצרוד נשמע בהתחננות.
באותו הרגע, לא חשבתי על האנשים, חשבתי אליה. התחלתי להידחף מבניהם, דוחפת כל ילד שמפריע, עד שהגעתי לא נחתי.
הבטתי בהם לרגע, כשהיא מניחה את ידה על גבו, בעוד הוא מטיח עוד ועוד אגרוף לפניו של הנער ששוכב על הרצפה.
הייתי בטוחה, כמו האחרים, שהוא יתעלם ממנה וימשיך להתעלל בנער המדמם. אבל במקום זה, הוא נעמד והשפיל את הראש. לפני שהספקתי למשוך אותה, היא כרכה את ידיה סביב גופו.
הנערים שהיו מסביבם התחילו להעלם כשהוא הפסיק להילחם בבחור.
הם רק רצו בידור.
והוא אהב לתת את זה.
משכתי את ידה, "אל תיגע בה יותר!"
האומץ להרים עליו את הכל שיתק אותי ואותה, ולא ידעתי אם אני מתחרטת על כך.
ושוב, הוא עשה את הבלתי יואמן, הוא הנהן לעברי, "סליחה."
"מה?" גבותיי התרוממו בהפתעה.
אפילו לא שמתי לב ששיחרתי את אחיזת ידי מידיה, היא כמובן נצלה את ההזדמנות והניחה את ראשה על החזה שלו.
"הוא ביקש סליחה, קים. למרות שהסיבה היחידה שהוא הרביץ לבחור הזה, היא כי הוא דיבר אליי בצורה מינית ולא מכבדת."
היא אמרה מינית?
אם יש דברים שאני לא רוצה לשמוע את האחות הקטנה שלי אומרת, זה מינית.
לא התייחסה לדבריה ושללתי אותם בגיחוך, "הוא בסך הכל רוצה למשוך אותך למיטה, ואז הוא יזרוק אותך!"
ענייה האפורות נצנצו, שטיפה זעירה וקטנה זלגה מעניה, היא הלכה לאחור וברחה מהמקום.
שיט, לא התכוונתי לזה. רק רציתי לפקוח את העניים שלה.
אני לא רוצה שהיא תפגע.
"היי, תשמרי על הפה שלך, איך את מעיזה לדבר ככה לאחותך." מבטו חדר לגופי באימה, "את משפחה שלה, השפחה היחידה שיש לה. אל תפגעי בה יותר ממה שהיא פגוע. אם זה בגללי, אני אעזוב את הבית ספר, רק אל תגרמי לה לבכות."
פי נפתח בפליאה, הוא לא יכול להיות רציני עכשיו. נכון?
הרי הוא בכלל ילד אלים, שמרביץ, ולא מכבד בנות. הוא לא באמת אוהבת אותה, את קיילי, אחותי. לא הגיוני שאכפת לו ממנה.
זה לא יכול להיות.
כולם מכירים את דמיאן קרוס. הוא היה הילד הבעייתי, לא רק בבית ספר, אלא גם בשפחתו. זה תמיד רדף אותו. לא היה לו הרבה חבריו, רוב האנשים פחדו ממנו, אפילו האחים שלו לא היו מדברים איתו יותר מדי. קלייטון, או 'קליי' כמו שהחברים קראו לו, תמיד ניסה להתקרב לאח הקטן שלו דמיאן, אבל ככול שדמיאן גדל כך הוא נאטם יותר. הוא פשוט היה אטום. היא הייתה היחידה שהצליחה לפרוץ את החומה שלו.
הם היו כל כך דומים וכל כך שונים, הם לא דיברו הרבה, הם הבינו אחד את השני במבט, בחיוך, במגע. הם לא היו צריכים יותר מי זה.
היא הייתה תלמידה חרוצה, שלעולם לא איחרה לשיעור, ותמיד הכינה את שיעורי הבית שלה עד השאלה האחרונה. הפחד בער בתוכי, הפחד שהוא יהפוך אותה למשהו אחר.
והוא שינה אותה.
הוא שינה אותה לבחורה בעלת ביטחון עצמי, ולא בגלל שהיא הקרינה אותו, הוא הקרין בשבילה. הוא עשה את זה בשבילה בזה שהוא חיכה לה אחרי כל שיעור, בזה שהוא לא נתן לחזור לבד הביתה.
הוא היה השומר שלה.
אחד הדברים שניסיתי למחוק מזיכרוני, זה הרצון שלי להרחיק בניהם.
אף פעם לא הייתי בטוחה באהבה שלו אליה, עד אותו היום.
לא האמנתי כשהרמתי את ראשי, להביט בצל הענקי שכיסה אותי, ידעתי שלוק לא יתקשר לקרוא לו, ובטח שלא אני.
חולצת הטריקו שלבש, הייתה סחוטה מטיפות הגשם שזלגו, לחייו היו אדומות. שערו הפרוע כמעט הסתיר את עיניו הירוקות שהיו מודאגות, בנוסף לזה הוא לא התגלח כבר כמה ימים.
"למה אתה פה?" מצאתי את עצמי שואלת בסקרנות.
הוא התנשם בכבדות, מגרד בשערו ונוהם ברוגז. בסוף השומר ייקח אותו למוסד משוגעים עם השאגות האלה. "קיילי, אני מרגיש שקרה לה משהו. אני יודע שקרה לה משהו."
לוק סרק את דמיאן שהביט בו בחזרה עם מבט דואג. יכולתי להרגיש את התקווה בעניו, את הפחד כשהוא גירד בשערו, וטחב את ידיו בכיסיו.
לא מצאתי את המילים הנכונות להגיד לו, שהיא לא…
שהיא לא כאן, שהיא לא פה יותר.
הוא הרגיש אותה, הוא הגיע לבית חולים רק בגלל פחד שקרה משהו, רק בגלל שהוא הרגיש, והוא הרגיש נכון. הוא היה קשור אליה, והיא אליו.
ברגע שרציתי לענות, הוא יישר את מבטו לעבר חלון הראווה של החדר שבה היא נמצאת.
"דמיאן הי.." לוק התחיל לומר, אבל דמיאן נכנס לחדר.
לא יכולתי לעשות כלום, חוץ מלהביט בו שוקע על הרצפה ומתרסק לרסיסים. הוא ליטף את פנייה, ויכולתי לראות את פיו זז, כאילו הוא מדבר איתה. מנשק אותה, מחבק אותה.
הוא הרים את ידה, ושילב אותה עם ידו, אחרי שנייה הוא שחרר את האחיזה בבהלה. הוא נעמד במקומו ויצא מהחדר במהרה.
לא הבנתי מה קרה, לא ידעתי מה קרה, עד שנכנסתי לחדר והבטתי ביד שלה.
My Guardian Angel D – האותיות הופיעו בכתב מסולסל שהאות D , היא היחידה שלא מסולסלת, היא שונה.
שונה כי דמיאן היה שונה מבחינתה, דמיאן היה אחר, והוא גרם לה להרגיש בטוחה.
אבל למה זה גרם לו לברוח? אין לי תשובה לזה, אולי רק היא יודעת למה.

אולי זה מאחור, ואולי זה לא הזמן להודות בזה, אבל זאת הייתה אהבת אמת. מהסוג שרואים בסרטים. אהבה שלא צריכים מילים.
אהבה שהשאירה חותם לנצח. היא מקועקעת לנצח. הם תמיד היו ביחד לנצח. הם נעדו אחד לשני, אבל אני, הים, לוק… אנחנו, הרסנו להם את זה.

"קפה?"
הוא נד בראשו, "תה."
לאחר שסיימתי להכין את השתייה שלו, התיישבנו על הספה.
דמיאן גר בצד השני של מיאמי, אז הצעתי לו לישון אצלנו. הוא כמובן הסכים, לא שיש לו ברירה אחרת.
ברוב הפעמיים שהייתי פוגשת אותו, הייתי יכולה לשמוע אותה, וכל פעם ששמעתי פעימות ליבי התחזקו, ונשימותיי מתחילות להתחלש.
מתח נוצר בינינו,והדממה התפשטה. תמיד שנאתי את השקט הדומם הזה, אז ניסתי לשבור אותו, "אז, יש לך מישהי?"
שיט. זה הכי טוב שלי.
כשדמיאן קלט את מבטי, הוא ניסה לחייך. איך זה שהוא מנחם אותי?
"אין לי מישהי,"
"דמיאן?" שאלתי לפתע, השאלה שרציתי לשאול כבר תקופה, בערה בתוכי.
"כן?"
"למה ברחת כשגילית שהיא עשתה קעקוע?"
גופו התקשח באופן מיידי, והוא הניח את הכוס מים על השולחן, במבט כועס טיפה. "אני לעולם לא ברחתי ממנה, רציתי שנהיה שווים."
"שווים, מה זאת אומרת שוו…" נעצרתי כשנפל לי האסימון, "אוהו, אתה לא?"
"אוהו, אני כן. עשיתי קעקוע." הוא חשף את ידו המקועקעת, והראה לי את הקעקוע.
ALWAYS stay my angel K you
"עכשיו את מבינה למה אין לי מישהי, היא תמיד תהיה בעדיפות ראשונה." הוא גיחך בזלזול ונשען על הספה.
הנהנתי בראשי לשלילה, "היא אהבה ישנה, את צריכה למצוא אחת חדשה. אחת שתהייה אמא לילדים שלך."
"מה אם אני לא רוצה אחרת?" עיניו לכדו את שלי, ומצאתי את עצמי שותקת בתור תשובה.
הוא גרם גם לי ללכת לאיבוד.