הגולשת- פרק 18

הנסיעה במונית הייתה שקטה, ומדי פעם החלפנו מבטים, בזמן שנייט התעלם מהעובדה שהנהג רואה אותנו, ונישק את צווארי בכל פעם שהרכב נעצר, עד לפעם האחרונה. חשבתי איך אני אסביר מה אני בשביל נייט, לחברי העסקים שאיתם הארוחה. את האמת, אף פעם לא הייתי בחברת אנשים מהסגנון של נייט, הם לא עניינו אותי בכלל. ראיתי בהם אנשים קרים שלא מספקים בשום דבר, ועל כל דבר נוסף שיש להם, הם ירצו יותר, הם לא יסופקו אף פעם. נייט היה שונה, הוא לא התנהג בצורה מזלזלת, לאנשים שאיתו הוא מעסיק, אבל הוא בלט בתכונת בזבזנות יתר על המידה. הוא קנה דברים שהוא לא היה צריך ואחר כך זרק אותו. אפילו לא לתרום.
הושטתי את ידי לנייט בחיוך כשפתח לי את הדלת, "תודה."
בחנתי את המסעדה בעיניים פעורות. מנורת יהלומים נפלה מהתקרה בצורה קלאסית ומרשימה, המלצרים לבשו חליפות בצע שחור לבן כאחד. הכל היה כל כך נקי ומסודר.
מרוב שהייתי עסוקה בבחינת המסעדה היפיפייה שמולנו, התעלמתי מהעבודה שנייט כבר הושיב אותי במקומנו.
"קימברלי, כמה טוב לראות אותך," קול נשי ומוכר נשמע מצדדי.
התחננתי בתוכי, שהקול אותו אוזני שמעו, הוא שגוי. לרעתי הוא לא. דילן. חייכתי חיוך רחב ומזויף בתור תשובה. לאחר שהושטתי את ידי לעברה, הנחתי את בצורת אגרוף לבין רגליו של נייט, בזמן שהוא פלט גניחת כאב, שבמקום לשמח אותי, העבירה בי צמרמורת.
השענתי את ראשי על כתפיו של נייט, "הבאת אותי לארוחה משפחתית?"
"זה תלוי, את תתני לי עוד חבטה, אם אני אומר את האמת?"
נענעתי בראשי, שאני משתדלת לא להביט בו, כדי שדילן לא תבין מה קרה לו.
הרגשתי את פיו לצד אוזני, "כן, אבל יש צד חיובי, הארוחה."
"נייט!"
דילן הניחה את ידיה על גביי אוזניה, "איזה גרון יש לך…"
שכחתי לרגע שאנחנו נמצאים במסעדה של אנשים, נשענתי על גביי הכיסא, שאני יונקת נשימה עמוקה בניסיון להירגע.
"זאת קים?" קול גברי וצרוד נשמע מאחורינו, ולמרות הכל החלטתי להתעלם.
כעסתי על נייט, זה ברור. פשוט יותר כעסתי על עצמי שהסכמתי להיפגש איתו, שסמכתי עליו. הוא אמר שזאת ארוחת עסקים, ואף אחד לא ישאל שאלות. הייתי צריכה לדעת שזה עוד תעלול שלו.
"סליחה," ראשו של נייט הורכן לעבר צווארי בזמן שקולו חדר לתוכי, לצד הנשימות הארוכות והנעימות שלו שהנחתו על גביי העור שלי.
הרמתי את כתפיי, מזיזה את הראש שלו מכתפיי, הפניתי את מבטי לעברו, "הסליחה המזורגגת שלך לא עוזרת נייט, אתה שיקרת."
"שקר לבן." הוא תירץ את עצמו בחיוך.
פלטתי גיחוך ציני, "זה מה ששקרן אמיתי יגיד, כי בחור אמין יודע שלשקר אין צבע."
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק, והתחלתי להתעסק איתו, או לפחות ניסתי. לצערי, אף אחד לא שלח לי הודעה או יתקשר. התפללתי בתוך תוכי, שלאלנה ירדו המים, למרות שידעתי שהיא בחודש הראשון, וזה אפילו לא הגיוני.
"אז את קים?" אותו הקול ששאל זאת מקודם נשמע, בזמן שהנהנתי אל תוך הטלפון.
הנחתי שאם אני אתעלם מהמשפחה של נייט, אני אראה לו כמה אני לא מעוניינת בו. כמה אני לא רוצה להתעניין בו. אני לא הייתי מסכימה לזה אם הוא היה שואל אותי את זה, נייט ידע את זה ולמרות הכל שיקר לי.
צחקוק גברי נשמע, "נייט מה עשיתי לה?"
אני יודעת שרציתי להתעלם מהמשפחה שלו, כדי להראות לו כמה הוא לא חשוב לי, אבל את האמת יותר רציתי לבייש אותו. "הוא שיקר לי שזה ארוחה עסקית, כי הוא ידע שאני לא אסכים לפגוש את המשפחה שלו."
רק אז, הרמתי את מבטי לעבר שני הבחורים הגבריים והנאים שהתיישבו ליד השני, שבצדדי השולחן זוג מבוגר התיישב בעניים פעורות. חייכתי לעבר נייט שכיווץ את גבותיו והחדיר את מבטו לתוך עורי. הבטן שלי התחילה להתהפך. הפניתי את עיניי במהירות לצד השני, בזמן שבחניתי את שני הגברים הנאים, הראשון מבניהם הכרתי קודם לכן, אדריאן. הוא תפס אותי ואת נייט פעם, למזלי הוא הזהיר אותי ממנו. לרעתי עשיתי מה שאני תמיד עושה והתעלמתי. אדריאן היה דומה לנייט מעט, היה לו את אותן העיניים, גם לאחותן דילן. ההבדל היחיד זה השיער הבלונדיני שזהר בצבע זהור, משערם של דילן ואדריאן. הבחור השני היה שונה לגמרי מאחיו, אבל הוא היה בעל תווי פנים קשוחים וחזקים שהזכירו את של נייט. הוא לא השקיע בבגדיו, ולבש טריקו לבנה שהדגישה את החזה הרחב וקשוח שלו, לצד ג'ינסים שחורים. ידו הייתה מקושטת מקעקועים מסוגננים, עיניו הירקות, נצצו בצבע יפהפה בזמן שהבחנו אותי. אם הוריו של נייט לא היו כאן, אני הייתי בטוחה שהוא מאומץ. אבא של נייט היה בעל עיניים ירוקות, שנראו מדי פעם זהובות, אבל שערו היה בצבע בלונדיני כהה, והוא לא היה כהה בעורו, כמו האח המקועקע של נייט, אבל ראיתי בניהם דמיון. שרפרפתי את עיניי שמאלה יותר, ראיתי אישה יפיפייה. שערה היה שחור כפחם, וענייה נצצו בצבעם המוכר של הכחול האפור שכישף אותי כל פעם מחדש, לצד גופה הכהה בצבע החום. כל ילד קיבל במראה שלו משהו אחד מאבא ומשהו אחד מהאם. זה היה מדהים.
"יש לה ביצים, " הקול הנשי והצרוד נשלף מפיה של אמו של נייט, בזמן שאבא שלו חייך חיוך מרוצה. ידה הושטה לעברי, "וולריה לורן."
לחצתי את ידה בחצי חיוך, "היי וולריה."
"תודה לאל שלא קראת לי, גברת לורן." היא הניפה את ידה בהנחה שלווה, כשהיא משעניה את ראשה לעבר בעלה, כשהוא מעביר את ידו בשערה.
"תומס לורן, אבא של נייט. הייתי לוחץ איתך ידיים, אבל האישה שלי מניחה את הראש שלה עליי, ואת האמת אני לא רוצה שהיא תוריד."
הייתי מופתעת מדבריו של אבא של נייט, הוא היה נראה כמו איש קר וחסר רגשות, אבל ברגע שהוא אמר את זה, הרגשתי שמבטו משתנה לרך יותר והוא נהפך לשברירי.
"אני היפה במשפחה." הקול שקרא לי קודם, ומצאתי את עצמי מסובבת את מבטי לעבר האח הכהה יותר של נייט. "קמרון לורן."
חייכתי חיוך קטן, "היי,"
"עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותך," אדריאן שאל בצחקוק, בזמן שפניי נהפכו לאדומות.
הפעם ההיא שהוא פתח את הדלת, הייתה בין הדברים הכי מביישים שקראו לי בחיים. בזמן שאדריאן צחק, נייט הניח את ידו על כתפי ומבלי להסתכל יכולתי להרגיש את המבט המצטער שלו נכנס אל תוך גופי. אחרי כמה דקות, מצאתי את עצמי מקשיבה לשיחות של האחים וההורים של נייט בזמן שאני מניחה את ראשי על גביי החזה של נייט שאני מנסה לא להירדם.
דילן סיפרה על הלימודים, והיא סיפרה הרבה, יחסית לנערה שרק התחילה אותם. אדריאן אמר שהוא מתעסק בנדל"ן , קמרון סיפר שאותו כל החברה המשפחתית לא מעניינת אותו אבל זה היה ברור מעליו. ההורים שלו לעומת זאת, ניסו לשאול אותי שאלות, ולרובם עניתי במשיכת כתף.
ברגע שהאוכל שלי הונח על השולחן, מבטה של וולריה הופנה עלי, הרמתי את ראשי וחיכיתי לדבריה.
"מאיפה את במקור?"
מרוב שמיהרתי לענות לה, לא חשבתי בכלל איך היא יודעת שאני לא ממיאמי. "עברנו לפה שהייתי בת שלוש עשרה, מהוואי."
"למה?" דילן הרימה את מבטה לעברי בזמן שהיא הכניסה את הפסטה לתוך פיה.
משכתי בכתפיי, "ככה המשפחה שלי רצתה."
דילן הנהנה בזמן שהיא מניחה את המזלג שלה על השולחן, "אם כבר מדברים, מה עם המשפחה שלך, ההורים שלך מה איתם?"
הרגשתי שאני מחווירה למשמע השאלה שלה. משפחה. וואו. אני לא ידעתי מה לענות, ובכלל איך לענות ולנסח את התשובה. נייט ידע רק על אחותי וגם זה חלק קטן שנאמר בלית ברירה. צלצול מרעיש נשמע מהתיק שלי.
-לוק-
"סליחה שנייה, זה אח שלי.."
הנחתי את הטלפון על האוזן, וחייכתי לעברם כשהם בוחנים אותי, ולאחר מכן ממשכים לזלול.
"קים, מייקל.. הוא מאושפז."
"מ.. מה אמרת?"
זה לא ששמעתי לא טוב, שמעתי מעולה, אבל הרצון שלי לקוות שהשמיעה שלי שגויה בער בתוכי. כל כך פחדתי להיות צודקת.
מיה.
ניתקתי את הטלפון, לא היה אכפת לי שלוק עוד לא הספיק לסיים. היה אכפת לי ממיה. היא שונה ממני, היא לא תוכל להשאר לבד. היא לא תוכל לשרוד בלי אבא שלה, מייקל.