הגולשת- פרק 19

כולם ישבו בשקט, חוץ ממנה. חוץ מהבכי הבלתי נפסק שלה. ידעתי איך היא מרגישה, ידעתי מה עובר לה בראש. על מה היא חושבת. אבל זה רק הפחיד אותי יותר, הידיעה שזה באמת נכון, שאני יודעת מה עובר אליה. אף אחד לא מכיר אותה באמת, אפילו לא אני, כמו שהוא הכיר אותה. היא הייתה שלו, היצירה שלו. הוא וויתר על הכל בשבילה, על הבחורות, המכוניות, התהילה, על הכל בשביל ילדה קטנה.
הוא לא ציפה שמפעם אחת קטנה, תיווצר טעות כל כך גדולה. בהתחלה הוא לא רצה אותו, את האמת שעד הרגע שבו היא יצאה על העולם, הוא אפילו לא רצה להסתכל עליה. אבל הוא נשבר, הוא נפל לתוכה. הוא רצה לשמור עליה, להגן עליה, להיות איתה. הוא רצה להיות אבא שלה. ברגע שהוא רק הרים אותה בין ידיו הגדולות, הוא הבין מהו האושר האמיתי, היצירה האמיתית שלו. השם שלה, בספרדית מתורגם ל-'שלי' , ובכן היא הייתה שלו. הוא סיפר לנו על החלומות שלו, ועל הסיוטים שלו, הוא גילה לנו שבעצם הסיוט הכי גדול שלו, היה החלום הכי טוב שלו.
מיה פחדה לאבד אותו, היא פחדה שהוא יחזור להיות האדם של פעם, היא השקיעה כל יום בחייה במוסך. כולם הביטו בילדה הקטנה, עם העיניים הירוקות הגדולות, והשיער המרושל שהתפזר על גביי פנייה. לפעמיים ניסתי לשכנע אותה לבלות איתי, אבל היא לא רצתה. היא רצתה להיות עם אבא שלה. יכולתי לראות את הפחד שלה, הפחד שהוא יעזוב אותה כמו שהוא רצה. זה לעולם לא קרה. מיה נראית חלשה, אולי בגלל שהיא בוכה הרבה, או בגלל שהיא רגישה, אבל אני רואה בזה חוזקה. היא לא פחדה להראות את הרגשות שלה, בזמן שאחרים שומרים הכל בלב, בזמן שאני שומרת בלב. זה מה שמפחיד אותי, שהיא תשמור בלב. שאם משהו יקרה, היא תיסגר, ולא תפתח כי לתקווה האחרונה שלה יש סוף.
רציתי לנחם אותה ולומר שהכול יהיה בסדר, שהוא חזק. גיבור. לעומת זאת, נזכרתי בי. לא רציתי לשמוע את המשפטים המנחמים שינסו להרגיע אותי, רק שבמקום, הם העירו אותי למציאות. בכל פעם ששמעתי את המשפט, 'הכל יהיה בסדר'. האוזניים שלי נאטמו והמילים היחידות שהדהדו לתוך אוזני היו, 'הכל היה בסדר אחרי.' הכל היה עניין של זמן. עכשיו הוא נושם, מחר הוא זאת תהיה הנשימה האחרונה שלו.
כולם ידעו את זה, אבל לאף אחד לא היה את האומץ לומר את זה. אף אחד לא העיז להסתכל לעברי, אל תוך העניים שלי ולומר את האמת. הם חשבו שאני צריכה את השקר המנחם, בעוד אני רציתי לשמוע את מה שעוד לקרות.
רציתי לומר לה את האמת, מצד שני גם לי לא היה את האומץ לומר את זה.

אחרי כמה שעות בבית חולים, החלטתי ללכת עם מרקו הביתה. שסגרתי את הדלת מהמכונית שלו, רציתי לומר משפט כלשהו, אבל הראש שלי טבע לתוך ים של מחשבות אובדניות שפשוט לא ידעתי מה להגיד, ואם בכלל אני צריכה. מדי פעם שהסתכלתי על מרקו, יכולתי לראות דרך המבט שלו שהוא חיפש את התקווה, אבל כמו כולם הוא הלך לאיבוד.
גם שיצאתי מהמכונית, שתקתי. הרגשתי שהשקט אוכל אותי מבפנים, איבדתי את הכל. פחדתי בשבילה, לא בשבילי. לא רציתי שהיא תהיה כמוני. שהיא תאבד את הכל כמוני.

הוא קבר את ראשו אל תוך זרועותיו, "איפה היית?" הקול הנעים והמצמרר שלו נשמע לעברי בזמן שהרגשתי שאותה השתיקה שעברה בגופי מתפוגגת.
"אצל אבא של מיה." עניתי, כשאני פותחת את הדלת לביתי.
לא העזתי להסתכל אל תוך עיניו שוב, לטבוע לתוכו, ידעתי מה יקרה. זה היה לי ברור, העיניים שלו היו שוברות אותי. אני לא צריכה להישבר עכשיו. לא אני.
גופי הוצמד לעבר הדלת, ברגע שנייט נכנס פנימה. הוא העביר את ידו בין פניי, שהופנו על הרצפה, בניסיון להעלים את הצער שבער מתוך עיניי.
"אני רוצה שתספרי לי עליך." הוא פלט לפתע, "את יכולה לספר לי, אני בסופו של דבר, כלום בשבילך."
אני לא בטוחה אם שמעתי צער בקול שלו, אבל אני בטוחה שהוא לא יודע כמה הוא טועה. כי כלום אחד גדול לא יכול לשבור אותי כל כך הרבה פעמים. לא יכול לחזק אותי, לגרום לי להרגיש יותר טוב.

הוא הניח את ספל הקפה שלו על גבי השולחן, בזמן שהוא מעביר את ידו על ירכיי. מבלי להסתכל יכולתי להרגיש את עיניו סורקות את גופי, הרגשתי חשופה. הרגשתי שהוא רואה אותי מבפנים, בצורה שרק הוא יכול. בצורה שפעם מישהו אחר יסתכל ככה עלי, אבא. זה הרגיש כל כך טוב, כל כך נעים.
נאנחתי אל תוך הספא, "הייתה לי משפחה טובה בסך הכל, אומנם בלי אמא. אבל טובה. היינו קושרים אחד אל השני. אהבתי את האחים שלי, מצד שני אהבתי מישהו אחר יותר מכל דבר, אהבתי את אבא שלי. הוא האמין בי." נעצרתי כשהרמתי מבט קטן לעבר נייט, "אני יודעת שכל אבא מאמין בילדים שלו בדרך כלל, פשוט אצלו זה היה שונה. הוא לא היה מראה לנו איך הוא מרגיש, או אם קשה. הוא היה מראה את זה לים, אף אחד לא ראה את זה, חוץ ממני."
נייט השעין את ראשי אל תוך החזה שלו, "איפה הוא?"
"בשמיים, שומר שלא יקרה לי כלום אני מניחה." מלמלתי אל תוך חזהו של נייט, "הוא לימד אותי שלכל דבר יש סוף, שהכל בסופו של דבר נעלם. אבל הוא לימד אותי, שזה כמו הים, בכל פעם שגל אחד נופל ותם, גל אחר קם. כמונו."
חשבתי שנייט יגיד משהו, ברגע שאני אעצור, אך הוא רק חיכה שאני אמשיך.
"לאבא שלי אין מחליף, זה ברור. ידעתי שחייבת להיות תקווה אחריו אחר כך, ומצאתי אותה בים. מצאתי בית חדש לפרק את כל הרגשות. בכל רגע ששברתי עוד גל, הרגשתי שאני חווה עוד זיכרון שלו. ושוב התקווה נעלמת, בסופו של דבר חרא קורה."
הוא הפנה את עיניו הרכות לעברי, "אחותך?"
"קיילי." חיוך התפרס על פניי ברגע שאמרתי את שמה, וברגע שאחריו הוא נמחק, שנזכרתי בכל מה שקרה, "היא הייתה מדהימה. היא ראתה טוב, כשאף אחד אחר לא ראה. היא מצאה תקווה אצלו, היא אהבה אותו. הוא אהב אותה, הוא כל כך אהב אותה, ואני לקחתי לו את זה.." הרגשתי חנק עולה במורד הגרון שלי, בזמן שקברתי את ראשי על תוך החזה של נייט.
הוא העביר את אצבעותיו הרכות והקושחות בין שערי, "למי לקחת קים?" הקול שלו גרם לי להרים את מבטי לעברו.
"דמיאן." עניתי, "הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, בחור רע. ממש רע ולמרות הכל היא אהבה אותו, והוא אותה."
הוא הניד בראשו לעברי, "זה לא אומר שלקחת לו אותה."
חייכתי קלושות, כשאני מחזירה את ראשי אל תוך הבטן הקשוחה שלו ומעבירה את ידי בין שריריו,"היא לא רצתה לגלוש, היא אמרה לי שהיא פוחדת, בזמן שאני נכנסתי למים. ידעתי שהיא תיכנס אחריי, ככה זה תמיד היה." גרגרתי בגרוני, מנסה למצוא את האומץ לומר את המילים הנכונות, "היא אמרה שיש סופה, אבל לא האמנו לה, ניסתי הכל, אני נלחמתי…."
"את לא חייבת להמשיך," הוא עצר אותי והרים את מבטי בעזרת הסנטר שלי, "הבנתי מה קרה, קים, זה לא אומר שזאת אשמתך."
"אתה לא מבין כלום," הרמתי את ידי כשאני שוללת את ידיו.
הוא משך בכתפיו ועטף אותי בין זרועותיו, "אולי אני לא מבין, מצד שני אני מכיר אותך ואני יודע שנלחמת עליה."
"אתה מכיר אותי?" פלטתי בגיחוך.
שוב הוא משך בכתפיו, כשהוא מביט לעבר הקיר, "את חושבת שאת מפחדת על אחרים, אבל בעצם את מפחדת על עצמך."
הרעד שהרגשתי בגופי, כאילו כל מילה ומילה שנפלטה מפיו הייתה נכונה, ידעתי שהיא נכונה. ברגע שרציתי להניח את רגלי מסביב למותניו, הוא עצר אותו בעזרת ידו. "אני יודע מה את חושבת, אני לא מתכוון לגרום לשיחה הזאת חסרת משמעות.."

שנאתי שהוא ידע לקרוא אותי כל כך טוב, שנאתי את הצמרמורת שזה גרם לי, ושנאתי את מה שהוא גרם לי להרגיש כי הבנתי משהו. הבנתי את מה שידעתי ממזמן. נייט הופך להתמכרות חדשה שנושמת בתוכי, הריח, המבט, הכל. הוא הסיוט הכי רע שלי, והוא הופך לחלום הכי גדול שלי. אני לא יכולה לתת לזה לקרות, אני לא יכולה לסחוב אותו איתי.