הגולשת- פרק 6

"את יודעת מה, נגיד ומה שעברתי אמור להיות לקח או עצה לחיים. אבל אם מה שעברתי הרס לי את החיים עצמם, כך שגם לקח מסכן, או עצה חסרת משמעות לא יעזרו לי?" אמרתי בשאלה לרינה, שהרימה את גבותיה וצחקקה. מה שגרם לי טיפה להאדים, וגם להתעצבן יותר. לפעמיים אני לא מבינה למה אני באה.
"אני אתחיל לחשוב שהכעסים שלך, הם בעצם כלפיי." מלמלה ופתחה את המחברת שלה, שהיא מביטה בפניי בשקט.
"גם כלפייך, את האמת." אמרתי בחיוך חושף שיניים, שנמחק לאחר המבט המאוכזב והמזויף שלה.
"אבל משום מה, קשה לי. נמאס לי לראות לוק עם החברה שלו, היא חמודה והכול, אבל היא מזכירה לי אותה. הוא אהב אותה, אני לא." הוספתי בלחש טיפה, לא רציתי להיזכר בה, כמו שלא רציתי לשכוח. הראש התחיל להתבלבל לי בפתאומיות, שפשוט שתיתי את היין האדום שהיה על השולחן במהירות.
"הבנתי, אני חושבת שעדיף לא לדבר אליה. מה עם הבחור?"
"איזה בחור?" הרמתי את עיניי, שיש עוד בפי את כוס המים. אוי, נייט. לספר לה שישנתי אצלו?
"המנהל שלך?"
"אה, זה… הוא סתם," מלמלתי והנחתי את הכוס, בתקווה שהיא תאמין לי. אבל כשראיתי את מבטה הבנתי שזה לא הלך.
"ישנתי אצלו, בסדר? אבל אין לזה משמעות."
"שכבתם?" היא שאלה בחיוך, שאני לא בטוחה אם היה מסוקרן או מלא תקווה. נראה לי שניהם.
"לא! אני נראת לך אחת ששוכבת עם כל אחד." אמרתי, ואז כששמעתי מה אמרתי, השפלתי מבט.
"אני אתעלם מהשאלה הזאת. האם נייט רוצה אותך?"
"זוכרת מה אמרתי לך בפעם הקודמת?" שאלתי כשהיא הנהנה לשלילה. "אמרתי לך, 'תשאלי אותו' אז תעשי את זה."
"זוכרת שאני אמרתי לך, 'שהתגעגעתי?' אני חוזרת בי."
אוץ' מכה מתחת לחגורה, תרתי משמע.
אבל המחשבה שעברה לי בראש באותה השנייה, היא מה באמת נייט רוצה. סטוץ וסקס מזדמן או … מה לעזאזל עובר אלי? אני מתנהגת כמו ילדה בת שש עשרה, שלא יודעת אם היא תשכב עם חבר שלה ותאבד את הבתולים הוא יזרוק אותה. ורוב הסיכויים שהוא יזרוק אותה.
"את יודעת מה?" רינה התפרצה וגרמה לי לבלוע את השתייה בלבול. הרמתי את גבותיי ומשכתי את שפתיי ברמיזה שהיא תמשיך.
"את כמו יהלום, את כל כך יפה מבחוץ, אבל כל כך קשה. אי אפשר לשבור אותך. את לא אבן, את יהלום. את לא מגלה מה יש בפנים, את תעדיפי לסבול ולשבת פה בשקט. זה שהראש שלך מתלבט ולא סומך על אנשים, כמו לוק למשל… זה בגללך, לוק צריך לדעת מה את עוברת, הוא צריך לדעת את הנזק שהוא גרם. בנוגע למיה, היא דואגת לך, תרגיעי אותה."
"סיימת?" שאלתי לאחר ההתפרצות שלה. היא לא ענתה לי, ואני מבינה גם למה, שאלה חצופה. אבל שתחשוב אם עצמה למה אני לא מספרת ללוק, הוא מאשים את עצמו יותר מדי. מיה? היא דואגת יותר מדי, ואני מרגיעה אותה ואומרת שאין לי כלום. אני שומרת דברים לעצמי, כדי לא לפגוע באחרים.
הרבה לא מבינים את האנשים הסגורים האלה, שהם סוג של בודדים. אבל האם חשבתם למה הם כאלה? או לאן החיים הובילו אותם שהם גמרו ככה?
תחשבו על ילדה שאבא שלה נפטר, ואימא שנטשה אותה לטובת עשיר. זה אפילו לא רבע ממה שעברתי, רציתי כל כך הרבה בתים. גם את התקווה האחרונה שלי, גם את הים, הגלים. אני איבדתי. איבדתי אותם לנצח.

"לוק, אני לא חושבת שזה בטוח." קיילי אמרה, שהיא אוחזת בגלשן שלה, ומביטה לעבר הים. פחדנית, זה בסך הכל סערה קטנה, שום דבר מיוחד. לוק צחקק וטפח על שכמי, "אחות פחדנית יש לנו."
"אני לא פחדנית, אבל אמרו בחדשות.."
"אמרו מה, שהיה סערה? זה בסך הכל כמה טיפות." לוק אמר והתחיל לסדר את חליפת הגלישה שלו.
הרגשתי שקיילי מושכת בידי, סובבתי את מבטי לעבר קיילי כשהפחד בער מעיניה. "אני מפחדת קים."
"זה בסך הכל ים, זה הבית שלנו. חוץ מי זה אני אשמור אליך." אמרתי מביטה לעבר הבית שלי, "את יכולה להישאר פה אבל,"
"את תישארי לבד על החוף.. זה נשמע יותר מפחיד." לוק אמר והתחיל לרוץ לעבר הים.
קיילי נחרדה מהמחשבה הזאת וסידרה את החליפה, כשדמעות בענייה, רציתי להגיד לה לעצור. אך הים, הים קרא לי, הגלים התחילו להיות טיפה יותר גועשים. והרגשתי את האדרנלין פרוץ בלבי, רצתי לעבר לים.

טיפות הגשם התחזקו ויכולתי לשמוע את הרעש של העצים מתחזק באופן אפלולי , אבל כשהרגשתי את המים, שהיו כל כך חמים אבל כל כך קרים, לא היה אכפת לי. סיימתי את הצינור שאני מביטה לעבר לוק עם חיוך על הפנים, שלפתע נמחק.
רעם חזק נשמע, ואיתו צעקת בהלה של אחותי. מזווית העין ראיתי שקיילי לא יושבת על גלשנה והיא נמצאת עמוק מתחת לגלים. "קיילי!" צעקתי והתחלתי לחתור לעבר הכיוון שלה.
היא נלחמה בהתחלה עם הגלשן והגלים שסחפו אותה, והיה כל כך הרבה גלים, שהיא כבר הפסיקה להילחם. היא וויתרה אבל לא אני.
"לוק תעזור לי." קראתי לעזרה.
הוא לא זז, הבנתי שאני לבד בזה. הוא היה קרוב עליה, ויותר חזק ממני. הוא פשוט העדיף לשתוק, לשתוק ולא לזוז.
פניי היו רטובות מכל כך הרבה דמועות שלא יכולתי לסבול זאת. ידה הקטנה של קיילי הופיעה שמשכתי אותה לאחור. משכתי את אחותי הקטנה למעלה, לעבר הגלשן שלי. הזזתי את שערה מפנייה היפות, בעוד החרטה מתפשטת על גופי. זה אשמתי. התחלתי לחתור לעבר החוף, הגענו לשם והשכבתי אותה על החול. היא הייתה כל כך יפה, היא הייתה דומה לו. דומה לאבא.
"אמרת שתשמרי עליי," היא אמרה בפנים חיוורות כשדמעות זולגות מעניה. "אמרת שהים זה הבית, הוא ישמור אלינו. אבל תודה שניסית לשמור עלי, אני אוהבת אותך. "
"אני מצטערת קיילי, אני ממש מצטערת, אני…" עצרתי, עצרתי שראיתי את הפרצוף שלה, אפילו לא שמתי לב שהיא נחבלה בראשה. "קיילי." ניערתי את גופה כשראיתי שהיד שלה הונחה על החול באופן פתאומי, שראיתי איך היד שלה נשמטה.
"קיילי!" צעקתי וחיבקתי את גופה הקר, "אני כל כך מצטערת, אני הייתה צריכה לשמור עלייך, אני מצטערת."
ליטפתי את פנייה בעדינות "בבקשה, קומי." הדמעות שזלגו באופן כל כך מהיר היו
"תתקשרו לאמבולנס, מישהו? נו, בבקשה." הבטתי בנערים שהביטו מזועזעים. "נו, כבר. זאת אחותי אני לא רוצה לאבד אותה." חיבקתי את גופה הרטוב, "אני לא מוכנה לאבד אותה."

הנחתי את הזר פרחים, "הייתי אמורה למות קודם, הייתי אמורה להסביר לך על החבר שהיה לך, איך להתמודד איתו. לא הייתי אמורה לראות אותך ככה. באדמה." מחתי את דמעות המזורגגות האלה, היחידות שבאמת ידעו מה עובר בראש שלי.
"את יודעת מה הבנתי. תמיד הסתכלתי מה לאחר יש, קיילי. קנאתי באלה עם הכסף או אלה עם ההורים." גיחוך ציני נפלט מפי, "היום הבנתי משהו, כולנו גומרים אותו הדבר, בקבר, כולנו מתים. הדבר החשוב שצריך לעשות, זה למות עם חיוך על הפנים. את היית עם דמעות, לא ככה זה מגיע לך. קיילי אני לא אשכח אותך. אני אוהבת אותך."
האשמה זה הרגש היחיד שהרגשתי, לא הרגשתי צער, או אבל. אשמה, חרטה. זה שני דברים שהיו תמיד איתי. ונראה לי שאני אף פעם לא אצליח לברוח מהם.
"אני אתגעגע." הדמעות שהונחתו לעבר הקבר היו שלי, אך הטיפות שזלגו מהמרומים היו של אבא, ביום שכזה כל אחד יבכה. אני מצטערת אבא, אני מצטערת שלא שמרתי על קיילי כמו שרצית.

ניסתי לפקוח את עניי, שאני שומעת את שמעי מצלצל מבעד לאוזניי. אך הניסיון גרם לראשי כאב ראש.
"קים?"
ידיים טלטלו את גופי. מבלי שהשים לב, עניי נפקחו בשנייה. נשענתי לאחור, מביטה מסביבי. הייתי בתוך המשרד של נייט. איך הגעתי לפה ,לעזאזל ?
פרצופו הדואג של נייט התחלף בן רגע במבט כועס. "זה כבר פעם חמישית שאת מאחרת, אני יכול להבין את הסיבה?"
המומה זה מילה קטנה למה שהייתי, עברתי התעלפות. למי אכפת מאיחור מזורגג. "סליחה? אתה חשוב שזה מה שאמור לעניין אותי?"
"כן" הוא שילב את ידיו ומשך את שפתיו, כאילו התשובה אמורה להיות צפויה מראש.
"חבל שזה לא." אמרתי. הוא בלתי נסבל! לפעמיים, זה תלוי מתי. התקדמתי לעבר הדלת.
"קים."
הסתובבתי לאחור בשאלה, מצפה לסליחה או תרגישי טוב. מה כבר עוד הוא יכול לומר?
"פעם הבאה את מפוטרת."
אוקי, הוא יכול גם לומר את זה. לא ידעתי מה לחשוב, אבל הכעס שהיה בתוכי לא היה עליו, אלא על הזיכרון, בעיה של נייט שהוא לא יודע להיות בשקט ולעזוב.
"אני לוקחת הפסקה, המנהל." טרקתי את הדלת. ורק רציתי לצאת מכאן, ללכת למקום שאני צריכה להיות בו, ביום שאחותי נפטרה. היום.