הדרך שבה אהבתי אותך חלק 9

שכבתי על המיטה שלי ואותן שתי השאלות רצות לי בראש בשידורים חוזרים, אני מנסה להוציא אותם מהמחשבה שלי אבל זה פשוט לא מצליח. השאלות האלה התחננו לתשובות, אז אני סוף סוף החלטתי להרהר בהן.

מה ההורים שלי רוצים או מה אני רוצה?

מה אני צריכה לעשות או מה אני רוצה לעשות?

הם ממשיכות לרוץ לי בראש כמו במרתון. הרגשתי כאילו הייתי על טיל כשהתחלתי להתארגן לפגישה במועדון עם אמי. לבשתי שימלה עם בד נעים, הבד התאים לי על העור כמו כפפה.

כשסידרתי את השיער, המחשבו שלי המשיכו להריץ את שתי המחשבות האלה. אני מנסה למצוא תשובות אבל הן נעלמות כל פעם שאני מנסה. זה כאילו שמישהו משחק לי במחשבות כמו איזה משחק חולני. הייתי יותר ממבולבלת ושה הפחיד אותי. זתומרת הדבר הכי קל זה לעשות את מה שאני רוצה ומה ישמח אותי.

אבל שום דבר בחיים לא כזה פשוט. במיוחד עכשיו.

בגלל שבמציאות אני צריכה לעשות מה שההורים שלי רוצים, בגלל שזה מה שאני אמורה לעשות ומה שיהיה נכון. אני מתכוונת…. אני אוהבת את קיידן, ואני מתווכנת ממש אוהבת אותו. אני אוהבת את איך שהעיינים שלו מכות בי בניצוץ כמו יהלומים. איך שהוא מכיר אותי יותר טוב מכולם, יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי, איך שהטעם של השפתיים ממכר אני מרגישה כאילו הן ממגנטות אותי אליו. כל מה שאני רוצה לעשות זה לזכור כל רגע ורגע איתי. כל מה שאני רוצה זה אותו, כל מה שאני רוצה זה את הגוף שלו, את החיוך שלו, ואת הדרך שבה הוא אומר את השם שלי.

אבל ההורים שלי רוצים את מה שהכי טוב בשבילי, והם רוצים שיהיה לי עתיד טוב .. טוב לפחות כמו שהם רואים אותו. וזה למה הם תמיד אהבו את ג׳ון. ג׳ון חכם ומקסים כשהוא רוצה להיות והוא יכול להביא לי עתיד חכם, בטוח ומבטיח. וקיידן תמיד היה אמיץ יותר ולוקח סיכונים, תמיד עשה מה שהרגיש נכון.

הוא תמיד פעל על דחף פתאומי ולא על שיקול דעת, ואני מעריצה אותו על זה. אבל עכשיו הוא אמור להיות בקולאג׳…. אבל מבקופ לבלות את הקיץ בקולאג׳ עם חברים שלו ולעשות אקסטרה לימודים, או לעבוד על חשיבה לעבודה אמיתית. הוא כאן בצפון קרולינה מנשקת אותי וגורם לי להתאהב בו שוב מחדש כאילו שאני שוב בת 14.

סיימתי להתארגן ואמי עוד לא הגיעה, אז שוב שכבת על המיטה שלי וחיכיתי. המחשבות שלי עדיין תוהות.

ואז עוד מחשבה פתאום קפצה לי בראש כמו איזה ליצן שקופץ בקופסאת ההפתעות המלחיצה הזאת. הפרשי הגילאים? שאף פעם לא היה לי בעיה עם זה, הוא רק ארבע שנים מעלי. -ארבע שנים!- זה אפילו לא קרוב להרבה, למרות שלהורים שלי זה מפריע…

אני רוצה להיות עם קיידן, הגוף שלי, המחשבות שלי, והנשמה שלי מתחננת לו. אבל העתיד שלי יהיה בטוח איתו? אני יודעת שעם ג׳ון הוא יהיה וזה ישמח את ההורים שלי. ואני יודעת שאני אמורה לנסות לשמח את עצמי, אבל אני רוצה גם לשמח את ההורים שלי. תמיד רציתי לגרום להם להיות מאושרים, הם עשו בשבילי כל כך הרבה ותמיד רציתי לרצות אותם.

אבל לראשונה אני לא יודעת אם אני יכולה

קמתי מהמיטה כששמעתי דפיקות בדלת של החדר שלי. אמי פתחה את הדלת ונכנסה לחדר שלי, היה לה חיוך ענקי על הפרצוף. השיער הארוך והחום שלה היה יפייפה ומלא ברק. העיינים הגדולות החומות שלה הראו מלא התרגשות. היא נעמדה בפוזה באמצע החדר ועשתה סיבוב ואמרה ״אהבת את התלבושת החדשה שלי, אני חושבת שזה הולך מושלם עם כל עיניין המועדון וזה… את לא חושבת?״ היא ציחקקה. היא לבדה שימלה קצרה כחולה כהה עם שרוולים ארוכים שנצצה על כולה. זה נראה כמו שמיים בליל חצות, וזה אמור להיות מדהים בתוך מועדון.

״את נראת פשוט שווה! כל הבנים פשוט ימרחו עלייך״ אמרתי לה, דחקתי את הרגשות שלי הצידה.

״אז איפה קיידן וג׳ון?״ היא שאלה תול כדי שבאה לשבת ליידי על המיטה.

״הם החליטו לצאת הלילה, לקבל קצת זמן איכות של אחים״ אמרתי והעיניים של הביטו על הריצפה. בגלל שפחדתי, פחדתי שאולי קיידן יספר לג׳ון מה שבאמת קרה בלילה של היומולדת שלו.

״טוב זה נשמע כיף, אבל אנחנו נכייף יותר!״ היא אמרה ונעמדה ואני לא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך.

נעמדתי וחייכתי אליה. אפילו שהיה לי יום של סחרחורות נוראיות בראש היא הצליחה להביא לי חיוך על הפנים.

קמתי מהמיטה ונעמדתי כמו דוגמנית מולה, ״מה את חושבת?״ שאלתי עם מבטא בריטי מזוייף. הייתה לי שמלה אדומה כהה, עם שרוולים קצרים והיא נופלת וצמודה בבטן, קצרה מקדימה ומתארחת מאחורה. שתינו לבשנו נעלי עקב שחורות שממש הגביהו אותנו.

״ילדההה אני חייבת להודות, את כל כך שווה שאם הייתי בחור הייתי עושה אותך עכשיו״ היא אמרה והרימה גבה אחת אלי. גילגלתי את העיניים וצחקנו; היא תמיד אומרת דברים כאלה. אני יודעת שאני חייבת לספר למישהו על הבעיות שלי. אני לא יכולה להמשיך להחזיק את זה בתוכי; המחשבות משתלבות עם כל כך הרבה רגשות.

העיניים של נפלו לכייון הריצפה כשהתחלתי לדבר בשקט ולאט ״אני צריכה לדבר איתך לשנייה״ אמרתי והתיישבתי על הסוף של המיטה שלי, האצבעות שלי רעדו כשדפקתי איתן על המיטה בעדינות מלחץ.

״מה קורה ילדונת?״ היא שאלה והתיישבה ליידי

״אני…אממ…את לא יכולה לספר…״ אמרתי והקול שלי נישבר. אני יודעת שהיא יכלה לראות שאני רצינית לגבי משהו עכשיו וכל הגישה שלה השתנתה מיד.

״אני לעולם לא אספר אם את לא רוצה את זה ממני״ היא אמרה בשקט. היא הניחה את היד של על הכתף שלי, הנחמה שלה גרמה לי לחייך. היא תמיד יודעת לגרום לי להרגיש טוב יותר; היא תמיד יודעת להיות עדינה עם אנשים אפילו מאז שאמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בת 13.

אחרי שזה קרה היא דואגת לאחיה הקטן ולאביה. אפילו אחרי הטרגדיה היא נשארה בן אדם חזק ומרוכז בגלל שהיא תמיד הייתה ילדה אופטימית.

התחלתי לספר לה על היום בו חזרתי מפריז ועל מה שקרה במזווה ושקיידם ניסה לנשק אותי אבל לא נתתי לו. אבל כמה שרציתי לנשק אותו בחזרה, אני מתכוונת באמת ממש רציתי, אבל אני עם ג׳ון אז לא יכולתי. ואז איך נגענו אחד בשני בחדר ההלבה ושכמעט התנשקנו.

ואז התכוונתי לספר לה על מה שקרה במסיבה של ג׳ון ואיך שהוא עזב אותי כאילו הייתה כלום. ואז מצאתי את קיידן ואת עצמי מתנשקים…״ואהבתי את זה״. אלה היו המילים האחרונות שעזבו לי את השפתיים, ואז בדיוק דמעה ירדה לי מהעין והחליקה לאט לאט לגרון.

אמי הסתכלה למטה, היא נראתה כאילו היא לא ידעה מה להגיד.. או ידעה ולא רצתה. ״מה את באמת רוצה?״ היא שאלה עם קול נמוך. יכולתי לראות שהיא מתווכחת עם עצמה אם היא אוהבת או נפגעת או כל דבר עם הסיטואציה הזאת.

״אני לא יודעת״ עניתי בכינות

היא נעמדה ״תעשי מה שמרגיש נכון, ומה שאת רוצה לעשות. אל תנסי לרצות אחרים. אבל תקבלי החלטה, את לא יכולה להוביל סתם ככה אנשים.״ היא אמרה מכה את השפתיים. וידעתי מאיפה התשובה הזאת מגיעה; היא עדיין מאוהבת בג׳ון. היא התחילה לזוז קדימה ואחורה. היא אמרה לי שהיא לא מאוהבת בו אבל היא כן….

הלכתי לכיוונה ואמרתי ״בואי נלך למסיבה״ זה הולך להיות לילה משוגע ומדהים, ולא עצוב! הבאתי חיוך קטן על השפתיים וגרמתי לה לחייך גם. אבל לפני שעזבנו את הבית נעצרתי והסתובבתי אליה ואמרתי ״את צריכה לעקוב אחרי העצה של עצמך. או לפחות לעקוב אחרי הלב שלך״ אמרתי ונכנסנו למכונית שלי.

היא נכנסה למכונית ויכולתי לראות שהיא הייתה בשוק, היא לא ציפתה ממני להגיד את זה. ואם להיות כנה גם אני לא ציפיתי מעצמי להגיד את זה. אבל ידעתי שהיא רוצה אותו, ואני ידעתי שאני לא. אז למה לא לשמח את שתינו?

כשהיינו במועדון עזבנו את כל הבעיות שלנו ורק כייפנו. במועדון היה מוזיקה רועשת ומהנה שגרמה לגופות שלנו לרקוד לפי הקצב בדיוק ברגע שבו נכנסנו למועדון. לא היינו מספיק גדולות כדי להיכנס (זה היה מגיל 21 ומעלה) אבל ידיד שלי עובד שם אז הוא הגניב אותנו לבפנים מאחור. והייתי אסירת תודה לו על זה, ולא היו יותר שאלות שנשאלו לי בראש. זה היה רק אני מבלה עם החברה הכי טובה שלי וזה היה פשוט וקל.

פשוט. אהבתי את המושג הזה, מעכשיו אני אתחיל לחשוב פשוט. למה כל הדאגות כשאפשר לחיות פשוט עם שאלות פשוטות וחיים פשוטים. למרות שהטרגדיה היא שזה לא הולך להיות כל כך פשוט. אבל הדחקתי את כל המחשבות על ג׳ון וקיידן וחשבתי רק על המועדון.

איך הקצב והמוזיקה זרמה בנו וגרמה לנו לרקוד וכל המועדון היו בסטלה והיה פשוט כיף ואפחד לא חשב על שום דבר. רקדתי עם גברים שונים בלי קשר מחייב או משהו מחייב בכלל.. רק נהננו. אבל הייתי בשליטה מלאה לא הייתי מבולבלת, יכולתי לשלוט על החיים שלי. וכך אעשה.

אמי ואני רקדנו עם כמעט כל בחור שהיה פה. הם כולם נמרחו עלינו אבל נאלצנו להגיד להם לא לפעמים. אבל קיבלנו הרבה משקאות בחינם פה, אבל אני הייתי הנהגת שלנו לאחר כך אז לא שתיתי כל כך הרבה.

הלילה נגמר מוקדם מדי ואמי צחקה על כל דבר קטן. אני מתווכנת עצרנו ברמזור אדום, ובשבילה זה היה כאילו מישהו סיפר בדיחה שהייתה הבדיחה של השנה. לא יכולתי לעמוד מלצחוק עליה על כמה שהיא נראת טיפשה.

סוף סוף הגענו אליה הביתה והיא צחקה והתנדנדה כל הדרך שליוויתי אותה הביתה. ושהיא הייתה בטוחה בתוך הבית נהגתי חזרה לשלי. הייתי כמעט בבית של ג׳ון; הכבישים היו עדיין חיים והיו הרבה אורות שנצצו דרך החלונות שלי. הייתי כמעט שם ואז הפלאפון שלי התחיל לצלצל.

לחצתי על המקש לענות על הרמקול ״הלו?״ שאלתי

״היי, יש מצב את באה לאסוף אותי, אני קצת לא במצב טוב עכשיו״ שמעתי את הקול של קיידן אומר בשקט.

״איפה ג׳ון? הוא לא יכול הוא להחזיר אותך הביתה?״ שאלתי אותו, לא הייתי ממש במצב רוח לאסוף אותו עכשיו.

״לא הוא עזב לפניי. החלטתי לחגוג קצת עוד… אז בבקשה״ הוא שאל, אני יודעת שאני לא יכולה פשוט להשאיר אותו שם, למרות שלא הייתי ממש מרוכזת במה אני צריכה לעשות או לא.

אבל נסעתי לכיוונו, לאיזה מועדון שנקרא ׳קצב׳, שמעתי שזה מועדון נחמד, אבל זה היה מוקצב בגילאים, אני דיי תוהה איך קיידן הכניס את ג׳ון לשם כי הוא רק בן 18. מצאתי את המועדון, למרות שזה לא ממש נראה כמו מועדון. זה היה חשוך שם, אין אורות לפחות עד לא לחמש קילומטר. המועדון היה סגור, וכל הקטע שזה מפחיד וחשוב דיי הלחיץ אותי.

מצאתי את הדרך שלי לשם, ואז ראיתי אותו, אפילו שהיה שיכור, הוא עדיין גנב לי את הלב. הדמות שלו הייתה כהה בהתחלה ואז מהפנסים של המכונית שלי במיידי יכולתי לראות אותו והוא זהר. הוא התקרב למכונית ונכנס למשב שליד הנהג. ״תודה״ הוא אמר תוך כדי שלקח את החגורה והעביר מעליו.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה, עד שהתקרבנו לבית. ״לא! אל תקחי אותי הביתה, אמא שלי בבית ואני לא רוצה שהיא תראה אותי ככה, רק תקחי אותי לבית של חבר, או לשלך בבקשה״ הוא אמר, ידעתי שיש עוד משמעות מאחורי זה, אבל עדיין הכחשתי. אני שונאת להתווכח עם אנשים שיכורים…לא נשמע ממש כמו כיף בשבילי.

נסעתי עוד כמה קילומטרים וחניתי בחניה של הביתה שלי. לא הייתי פה כמעט שנה וחצי. התגעגעתי לזה. אמרתי לו לעקוב אחרי לבפנים, וזה מה שהוא עשה. הרגשתי כאילו אני מובילה איזה ילד, או יותר טוב איזה כלב. מצאתי את המפתח ספייר מתחת לשטיח הכניסה, למזלי זה היה עדיין פה!

פתחתי את הדלת וכנסנע לבית. הבית שלי היה יפייפה וזוהר, אבל הוא לא בייתי כמו של ג׳ון וקיידן. דיי התרגשתי מהמחשבה שההורים שלי חוזרים בעוד יומיים.

הוא עקב אחרי ללמעלה במדרגות וליוויצי אותו לחדר האורחים. ״תתפכח״ אמרתי לו, לפני שסגרתי את הדלת והלכתי לחדר שלי. הריח של הבית שלי גרם לי לחייך. החדר שלי היה הבית שלי.

הורדתי את העקבים וישר נכנסתי למיטה ונשענתי על הכרית, לא היה לי אכפת שהייתי עדיין בשמלה שלי או שעדיין היה לי עלי איפור. הייתי בבית ולא הרגשתי כל כך טוב ככה כבר הרבה זמן.

כמעט נירדמתי ואז פתאום היו דפיקות בדלת החדר.