הוא והיא…

היא לא האמינה שזה קורה לה. היא שנאה אותו.
איך הוא מעז להיות עם ילדה משכבה ז'?? ועוד עם הפרחה המגעילה הזו?!
היא רצתה למות.
היא התחילה לחשוב על שנה שעברה, ועל כמה שהיה להם טוב וכיף ביחד. אמנם אלה היו תקופות קצרות, ורובן לא נגמרו טוב, בכלל לא. אבל היא לא תשכח ממנו לעולם. היא כבר התייאשה. כל פעם שהוא מחייך אליה… אפילו לא, כל מבט קטן שלו לכיוון שלה והיא נמסה.
אבל הוא לא שם עליה, חשבה. עובדה, הוא עם הפרחולה משכבה ז'. היא צחקה על עצמה. היום בבוקר הוא בא אליה עם סוכרייה על מקל, ובגלל שכל פעם שיש לה סוכרייה על מקל היא מדביקה לו אותה על הלחי, הוא אמר לה שעכשיו הוא בעל הנשק. היא חשבה שזה אומר משהו. כן, בטח. היא חשבה שהיא כלכך מטומטמת. היא תהתה מה הם עושים עכשיו. היא ראתה אותם יורדים מהאוטובוס ביחד. הם בטח יושבים בפארק בשקיעה המדהימה הזו, הוא מלא קסם אישי כמו שהוא יודע להיות, והיא פרחה שמנה שנמסה ממנו.
כמוה.
טוב, די, מספיק, היא חשבה לעצמה, הוא בטח לא חושב עלי בכלל, עם הפרחולה משכבה ז'.
המחשבה רק גרמה לה להרגיש יותר גרוע.
כי היא בעצם זו שלא מפסיקה לחשוב עליו כבר יותר משנה.
***
הוא ישב שם. פשוט ישב שם ובהה. הוא חשב לעצמו כמה שעמית חופרת. לא מפסיקה לדבר. היא בטח מתלהבת שבכיתה ז' יש לה חבר שגדול ממנה בשנה.
הוא ידע שמה שהוא עושה לא בסדר. אבל הוא לא יכל להפסיק. הוא פשוט לא יכול להפסיק לחשוב ~עליה~. להגניב אליה מבטים אסורים בשיעור, ואז לבוא אליה בהפסקה עם סוכרייה-על-מקל מטופשת. הוא כלכך כעס על עצמו שלא יכל לעצור בעצמו, ונהיה חבר של עמית. איך זה קרה באמת? לא היה לו כוח להתעמק בזה.
הוא רצה להישאר שם לבד. רצה שעמית תלך. בעצם, לא רצה להישאר לבד. רצה ש~היא~ תהיה פה. רצה אותה יותר מכל דבר אחר. הוא לא יכל להוציא אותה מהראש.
עמית קראה לו. הוא ענה לה. לפחות ככה הוא חשב. היא התעצבנה עליו, והוא שמע משהו על השם שלה.
שיט, הוא קרא לה בשם הלא נכון. הוא קרא לה בשם ~שלה~.
לא היה לו כוח, הוא רצה שתלך.
זה מה שקרה.
***
לא להסתכל. לא לחשוב. לא להסתכל. להעיף אותו מהראש. זה כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו באוטובוס, בדרך לבית הספר, שזמן שהוא ועמית ישבו להם ביחד. היא כלכך כועסת על עצמה. ועליו. איך הוא מסוגל?! היא לא יכלה לשאת את המחשבה יותר. רצתה להרוג מישהו. הם בטח צוחקים עליה. הם בטח שמים לב אליה, איך היא מסתכלת עליהם, וצוחקים עליה כלכך עד שכואבת להם הבטן. ובכל זאת, היא לא יכלה להפסיק.
היא ניסתה להקשיב לאלה וגל, אבל לא יכלה. היא כלכך שנאה אותו. איכסה. פויה. גועל נפש. היא כלכך שונאת אותו!
היא כלכך אוהבת אותו…
***
הוא לא יכל לשבת ככה בחיבוק ידיים. הוא לא יכל להתעלם, הוא לא יכל להמשיך להעמיד פנים שהוא לא שם לב למבטי הקנאה שלה, לעיני העגל הגדולות והלחות שנפערות עליו ועל עמית וממהרות לשנות כיוון ברגע שהוא מרים קצת את מבטו. הוא לא יכל עם זה יותר, אז הוא פשוט קם כשהאוטובוס התקרב לבית הספר ומיהר לרדת.
הוא לא האמין כמה מטומטם הוא יכול להיות, חשב לעצמו בעודו מתהלך בבית הספר, כמעט בטוח שהיה בדרך לקפיטריה. איך הוא יכל להרוס את מה שהיה בניהם. ועוד חמש פעמים! הוא היה כלכך טיפש, לא היה בטוח שהיא רוצה אותו במאה אחוז. הוא פחד. כלכך פחד. אז עד שאזר מספיק אומץ והם נהיו לחברים, הוא לא היה מסוגל, והרס את זה.
אבל אם יש משהו שהוא למד עם השנים, זה איך לקרוא אנשים, ומצד שני להסתיר את מה שאתה מרגיש. והוא ידע שהיא רוצה אותו. הוא לא יכל להתעלם מהמבטים שלה, מהחיוך שזרח בכל פעם כשפנה אליה. הוא כבר לא היה יכול להתעלם מזה. הוא לא היה מסוגל לשבת יותר בלי לעשות כלום.
הוא ידע שהיא רוצה אותו, והוא רוצה אותה. כלכך רוצה אותה, יותר מכל דבר אחר. שום דבר לא יכול לעצור אותו עכשיו, חשב לעצמו כששינה כיוון ופנה לעבר כיתות ז'.