הורמון האהבה – פרק 4 (16+)

שארלוט פקחה את עיניה באיטיות למשמע צליל פכפוך רועש.
בחוץ, הגשם תופף במקצב מרגיע על החלון הגדול שהיה מעל ראשה, אך מקור הפכפוך היה חדר המקלחת הצמוד. סוללת הנייד שלה הספיקה להתרוקן במשך הליל, לכן היא נאלצה לנוע לצד השני של המיטה כדי להעיף מבט בשעון המעורר על השידה. היא התקדמה לשם בתנועות זחילה מתחת לשמיכה העבה, לא כי החימום לא עבד, אלא משום שהיא הרגישה יותר מדי חשופה ללא בגדיה.

השעון הדיגיטלי הכחול שלא התאים כלל לסגנון החדר והדירה, הורה כי השעה הייתה 12:48.

היא נאנחה. היא החמיצה את ההרצאה הראשונה של יום חמישי, וגם לא תספיק להתארגן להרצאה השנייה. רעש פכפוך המים מהמקלחת פסק. מדוע לא יכול היה להעיר אותה ברגע שחלומותיו חדלו?

"באק?!" היא קראה מהמיטה.

הוא לא ענה, אלא התייצב מולה במהירות, כאשר פלג גופו התחתון עטוף במגבת. הוא הביט בה וחייך, "בוקר טוב", אמר.

"למה לא הערת אותי?" היא הידקה את כיסוי השמיכה על גופה.

"קמתי לפני עשר דקות, היום הלך גם ככה", הוא אמר תוך כדי שליפת בגדים מקופלים היטב מהארון.

שארלוט יכלה לפצוח במריבה, אך ידעה שאין טעם לכך. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא תתעורר במיטת הענק שלו, לכן היא שתקה וחזרה לשכב על גבה תוך נעיצת מבטה בתקרה כדי לא לבהות בו מתלבש.

"להכין לך קפה?" הוא שאל.

"רק אם יש לך חלב", היא לא העזה להשיב את מבטה חזרה מטה.

לפתע היא חשה בקפיצות צמיגי המיטה מתחתיה. עיניה נטשו את התקרה.
באק זחל לעברה, וטרם הספיקה להתרחק, הוא נישק את לחיה בחטף.
"פשוט יָפָה", אמר ומיד אחר-כך קם ויצא מן החדר. עיניה התגלגלו לאחור בלגלוג. היא ידעה שעם איפור מרוח, מבט עייף, ושיער לא מסורק, היא הייתה מאוד רחוקה מ"פשוט יפה".

"כמה סוכר?" הוא קרא מן המטבח.

"כפית וחצי", היא ענתה בקול.

עוד ברגע שיצא, היא מיהרה לזנק מן המיטה כדי שלא ישוב ברגע מביך בו היא עדיין לא לבושה. היא חיפשה את בגדיה על הרצפה, כאשר לבסוף הבחינה שהיו מונחים על משענת כיסא העץ הישן שהיה בפינת החדר. מתחת לכיסא היו גם מגפי העור השחורות שלה. בתנועה מהירה, היא אספה את בגדיה ומיהרה להתלבש, היא לא רצתה להישאר בדירתו אפילו לא עוד דקה מיותרת, אבל היא הייתה זקוקה לטעמו המחבק של הקפה כדי להתעורר באמת. כאשר סיימה להתלבש, חטפה את הנייד המרוקן שלה כאילו הועיל לה והלכה לכיוון המטבח.

הקפה שלה חיכה לה בתוך ספל שחור בעיצוב מודרני שהיה מונח על שולחן העץ העגול והמבריק. באק ישב ממול וקרא הודעות בנייד שלו תוך כדי שתיית הקפה שלו מתוך ספל זכוכית. הוא הרים את מבטו לרגע כאשר שארלוט התיישבה והשיב אותו חזרה לכיוון הנייד רק כדי לסגור את ההודעות.

שארלוט לא אמרה דבר, רק לגמה מן הקפה שלה.

"איך הקפה?" הוא שאל.

"נחמד", היא חייכה.

"רק נחמד?"

"נחמד מאוד", היא המשיכה ללגום.

"ציפיתי ליותר מקפה בייבוא מיוחד מערב הסעודית", באק אמר.

"קפה זה קפה", היא סיכמה את הנושא.

"ואיך היה אתמול בלילה?" הוא השעין את פניו על ידו בקשב.

היא משכה זמן-מה את הלגימה, הניחה באיטיות את הספל חזרה על השולחן, ולבסוף הביטה בו במבט ציני וקבעה, "נחמד מאוד".

"לפחות זה יותר מ'נחמד'", הוא משך בכתפיו.

"איך היה לְךָ?"

"נהניתי מאוד", הוא חייך. היא הסיתה את מבטה ממנו.

שארלוט חשה עוד ברגעי הליל את קיום פער החוויות של שניהם אתמול בלילה, אך האמירה שלו, שהפכה את התחושה שלה לעובדה ברורה, העבירה רטט של כעס בכל גופה. אין זה מספיק שהיא רחוקה מביתה, לא מקולחת, בלי סוג הקפה האהוב עליה, הנייד שלה כבוי ונכפה עליה לפספס את יום הלימודים, הוא מעז לשאול אותה "איך היה?", ולנעוץ בפניה את העובדה שהוא אכן נהינה. האירוע אתמול בלילה היה כה קצר, כה חסר ריגושים והתחשבות בסיפוק שלה, שהיא כלל לא הבינה כיצד הם השכימו בשעה מאוחרת שכזו. בעצם היא כן הבינה; היה זה האלכוהול. למרות הדברים, היא מיהרה לסיים את הקפה שלה לפני שתפלוט משהו שתצטער עליו.

"סיימת?" הוא שאל לאחר שהיא קמה ממקום מושבה.

"כן", היא לבשה על עצמה את הז'קט שנח קודם לכן על כתפיה.

"אז בואי, אני אסיע אותך הביתה", הוא סיים את הקפה שלו בלגימה אחת מהירה וקם.

שארלוט הסכימה, לפחות שאנשים ברחוב לא יראו אותה כמו שהיא נראית; "פשוט יפה". המכונית של באק הייתה מרצדס משפחתית אדומה וחדשה שכמעט ולא הכירה את הכביש בזכות הדירה שהייתה במרחק דילוג מהאוניברסיטה. הנסיעה לדירתה של שארלוט נמשכה כמחצית מזמן נסיעת האוטובוס המייגעת, ולמרות זאת, הם כמעט ולא החליפו מילה משום שהיא העמידה פני ישנה. כשיצאה מן המכונית והחלה לפסוע במדרכה, היא הרגישה כמו עובדת בתעשיית המין, וכזו מהסוג שעומדות בתחנות הדלק בעיר התחתית ועוצרות נהגים בגילאי הבלות. למרות שהכל היה בהסכמה ואפילו בעקיפין, יוזמה שלה, כי הרי היא זו שהופיעה במגרשים מלכתחילה, היא הרגישה משומשת, תחושה שנטשה אותה במקצת לאחר טקס המקלחת הארוך במיוחד שהיא ערכה לאחר כניסתה לדירתה. היא הספיקה לחבר את הנייד שלה למטען לפני שהסתגרה שם במשך זמן שעלה על שלוש שעות.

הנחת הבגדים על הכיסא, המחמאה המזויפת, הקפה וההסעה הביתה. כולם נעשו מתוך ידיעה מוחלטת שהיא מרגישה כמו גוש רפש, מתוך רחמים. לאחר שסיימה את הטקס בחדר האמבטיה, היא גילתה שהנייד שלה היה מלא בשיחות שלא נענו מקיילה, ממנה גם הגיעו מרבית ההודעות שקיבלה. היא לא מיהרה להתקשר אליה חזרה, או לענות להודעות שלה. החופש מקיילה וממרדפי הגברים שלה היו נחוצים עבורה במיוחד באותו היום. אולם לא כל השיחות היו מקיילה, שתיים מהן היו מאמילי, שלמעשה מעולם לא טרחה להתקשר אליה. שארלוט טלפנה אליה במטרה לברר את פשר האירוע החריג.

"כן שארלי?" אמילי שאלה בקרירות מצדו השני של הקו.

"מה קרה שהתקשרת?" שארלוט העבירה אותה למצב "רמקול" בעודה עוטה על עצמה בגדי לינה.

"שאלו אותי פשוט איפה את כי מסתבר שלא אופייני לך להעדר", היא ענתה.

"תגידי לקיילה שפשוט הרגשתי רע", שארלוט ענתה.

"קיילה?"

"לא דיברה איתך סטודנטית נמוכה כזאת עם מלא נמשים? שיער קארה בצבע חום בהיר, כמעט ג'ינג'י?"

היא שתקה לכמה רגעים ואז נזכרה בפתאומיות, "אה כן, היא", ענתה.

"אז תגידי לה שאני מרגישה רע אם היא תציק לך שוב", שארלוט חזרה על עצמה.

"בסדר. אני צריכה ללכת שארלי, יש לי שיעור בעוד רבע שעה ואני רוצה לנוח בהפסקה שלי", היא אפילו לא טרחה להסתיר את חוסר הסבלנות וחוסר העניין שלה.

"טוב, ביי", שארלוט ענתה. אמילי ניתקה מבלי להוסיף עוד מילה.

שארלוט נדהמה לשמוע שלקיילה היה האומץ ללכת לדבר עם אמילי, היא אפילו התגאתה בה מעט, משום שלה עצמה היה בקושי האומץ לפנות אליה. אמילי הייתה אישה מאוד לא נעימה ושחצנית, מה שהיה תוצאה ישירה לכך שהייתה הבת האהובה ביותר על ידי אִמָּן. היא הפכה לדוקטורנטית להיסטוריה בשלהי גילאי העשרים וכנראה שבשנים הקרובות, בהגיעה לאמצע שנות ה30 בחייה, היא תהפוך גם לפרופסור. הקשר הרופף בין השתיים לא היה ייחודי. אמילי הייתה מרוחקת גם מאחותן גבריאל ואחיהן הצעיר ביותר, לוּקָּא. נחמתה של שארלוט הייתה שהבעיה ננעצה באמילי, ולא בה. היא אפילו לא טרחה לסייע לה להתאקלם בעיר לאחר מעבר די טראומתי, לא הסבירה לה את פרוצדורות ההרשמה לאוניברסיטה, ולא שלחה לה אפשרויות תעסוקה זמניות באוניברסיטה עבור רוֹבִּי כשעוד היו חיים יחד, למרות תחנוניה של שארלוט. אולם עם כל אלה, מה שבאמת הכעיס את שארלוט, הוא שאמילי והיא כמעט ולא נפגשו לאחר המעבר שלה לוושיגנטון בטענה של אמילי שהיא 'עמוסה', למרות, שכן היה לה מספיק זמן לארגן מחאות פמיניזם-רדיקאלי מול בתי המשפט מדי שבוע. שארלוט החליטה לא לתת למחשבותיה השליליות על אמילי להעסיק אותה לפני השינה, לכן, כאשר היא זרקה את עצמה על המיטה, למרות שלא הייתה עייפה במיוחד, היא פשוט נרדמה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך