החבר הכי טוב שלי- פרק 1

מאז שאני זוכרת את עצמי היינו החברים הכי טובים. הספקנו לעשות הכל ביחד- לראות את אחד והשני עירומים, לישון יחדיו, להתנשק, לדבר על חתונה ביחד. רק חבל שאת כל אלה עשינו בגיל שש.
עכשיו, בגיל חמש עשרה נהיה בינינו מתח משונה.
זה לא שכבר לא היה לנו מתח מהסוג הזה. כלומר, אני זוכרת שעד כיתה ג' צחקו עלינו ואמרו שנהיה זוג.
אבל הפעם זה היה שונה. פעם היינו מדברים בערך 24 שעות בכל אמצעי שהיה קיים, אבל עכשיו הוא התחיל לבלות עם מישהי.
אני לא אומרת שאני מקנאה, זה לא שאנחנו מאוהבים.. כן? אבל פשוט מוזר לי לא לדבר איתו, זה מרגיש כאילו משהו חסר לי.
כשאני מתקשרת אליו הוא עונה לי קצרות.
כשאני נפגשת איתו הוא לא מפסיק לדבר על החברה החדשה שלו.
כאנחנו אוכלים הוא שותק (זה לא מתאים לו לאכול בלי לדבר ולנסות להגעיל את הסובבים).
והחברה הזאת שלו.. זה לא שזאת מישהי סבבה, היא מישהי ממש מעצבנת.
לא שאני מכירה אותה הרבה אבל היא… נמרחת על בנים. פשוט כתוב לה על המצח שהיא נואשת. רק אתמול ראיתי אותה מבלה עם איזה בן אחר, והיום בבוקר הולכת לבית ספר עם עוד אחד.
ואני בטוחה, במאה אחוז, שהיא לא מכירה אותו כמו שאני מכירה אותו.
אם היא הייתה מכירה אותו היא הייתה יודעת שהוא לא משהו שניתן להחלפה. הוא מישהו שאם אתה בקשר איתו אתה בקשר. אין חילופים, אין התפשרויות.
אני יודעת, שאם היא הייתה מכירה אותו כמו שאני מכירה, היא הייתה בורחת. אבל אני מקבלת אותו כמו שהוא, והוא מקבל גם אותי.
היום קיבלנו עבודה לזוגות מהבית ספר. אני עושה אותה עם החברה הכי טובה שלי. בעוד אנחנו יושבות בחדרי על שולחן הכתיבה להכין את העבודה, המחשבות שלי עפו למקומות אחרים. בגופי הרגשתי אש מתלקחת בתוך גופי וחוסר שקט עטף את ראשי.
"אוקיי, מה קרה?" היא שאלה כשלא הגבתי לשאלה שלה כבר כמה שניות
ואז סיפרתי לה הכל.
"היית רוצה להיות איתו?" שאלה
"לא!!" קפצתי והיא נבהלה מעוצמת הקול שלי
"אוקיי, אז מה אכפת לך מחברה שלו? שיהנה. תפרגני לו" אמרה
"את צודקת." אמרתי, וויתרתי. אין מה לעשות, מה שנכון נכון.
"את באה למסיבה מחר?" שאלה לאחר כמה דקות
"מה?" לרגע לא הבנתי על מה היא מדברת
"מסיבת זוגות. אבל לא חייב להיות לך זוג כדי לבוא" אמרה והמשיכה "אני ותומר באים"
אוי. בטח גם החבר הכי טוב שלי.. סליחה, החבר הכי טוב שלי לשעבר וחברה שלו יבואו.
"אני אוותר" אמרתי "יש לי.. אה.. לסדר את החדר"
"החדר שלך ממש סבבה" אמרה
"לא, התכוונתי לחדר של הסלון. כן, הסלון ממש יתבלגן מחר, כי יש לנו אורחים" אמרתי
פתאום נשמע צלצול בדלת. לא היה לי כוח ללכת לפתוח.
"אמיר! תפתח!" צעקתי
"אני בחדר!" צעק אמיר
"אני יושבת על עבודה בבית ספר! אני לא יכולה!" צעקתי חזרה, וקצת שיקרתי. כבר מזמן שתינו התייאשנו מהעבודה הזאת וסיכמנו שנמשיך אותה ביום אחר.
"טוב!" צעק ברוגז. אמיר היה אח שלי שהיה בן 12.
לאחר כמה שניות הוא הופיע בפתח החדר. החבר הכי טוב שלי לשעבר, לאחר ששלוש חודשים לא דיברנו שיחה נורמלית. הוא עמד עם זיעה על פניו ואמר "אני צריך עזרה, דחוף."