החופשה הכי לא חופשתית שהייתי בה ~פרק 31~

17/04/2013 280 צפיות 4 תגובות
:'(

הגענו אל המסיבה.
המוזיקה הרועשת בקעה מתוך האולם הגדול שניצב מטרים ספורים מהחוף.
הלכנו על החול בדרכינו אל האולם הגדול. על החוף היו מדרגות רחבות שהובילו אל פתח האולם.
עלינו למעלה. אוסטין ואשלי היו ממש מקדימה, ואני ורון התעכבנו מעט, כי נפל לי הפלאפון.
אוסטין ואשלי כבר נכנסו פנימה.
רון ואני עלינו במדרגות, וכשהגענו למעלה, מישהי נתקלה ברון. "בטעות".
היא הייתה גבוהה ממני. בערך בגובה של רון. היו לה עיניים כחולות ויפות, שיער בלונדיני מדהים, עור שזוף והיא הייתה רזה. היא לבשה שמלת מיני קצרצרה בצבע אדום מושך, ועל שפתיה היה מרוחה כמות עשירה של לפסטיק מסטיק בצבע ורוד. מאחוריה עמדו שתי בנות עם שמלות דומות לשלה.
"שלום לך." היא אמרה בקול מתקתק וחנפני.
"אה… אני- מכיר אותך?" הוא התבלבל.
"עוד לא." היא צחקקה וכרכה את ידיה סביב צווארו. "קוראים לי מיטשי."
"אה…" הוא מלמל והוריד את ידיה ממנו. "תראי, מיטשי… אני צריך ללכת."
הוא אמר, אחז בידי ונכנס איתי פנימה.
"חכה!" מיטשי קראה. "אולי אתה לא מכיר אותי, שזה נורא מוזר כי כולם מכירים אותי- אבל אני מכירה אותך. שמעתי עלייך, והאמת? אתה הפתעת אותי."
"אני?" הוא אמר. הרגשתי שאני לא מחבבת את מיטשי הזאת.
"כן, אתה." היא שוב צחקקה במתיקות ונגעה בכתפו. "אתה הרבה יותר חתיך מאיך שדמיינתי אותך."
"מאיך שדמיינת אותי?" ראיתי שהוא לא נהנה במיוחד.
"כן," היא אמרה. "כול הבנות פה מדברות עליך! מה, לא ידעת?"
"מרגש." הוא אמר ביובש ולחש לי: "בואי נתחפף." הוא הסתובב ושנינו התחלנו להתרחק ממנה, אך היא תפסה את ידו.
"רון," היא אמרה. "לאן אתה ממהר? מה, אתה מפחד ממני? אני לא נושכת."
"תראי, מיטשי. היה נחמד להכיר אותך, אבל אם לא שמת לב אני פה עם מישהי." הוא אמר.
"אתה מתכוון אלי?" היא אמרה בהתרגשות.
"לא… אני מתכוון אליה." הוא אמר וכרך את ידו סביב כתפי.
"היא?" מיטשי אמרה בסלידה.
"אם יש לך בעיות את יכולה ללכת." רון אמר. שתי הבנות שעמדו מאחורי מיטשי חיבקו אותה בזמן שמיטשי מלמלה שהוא צריך להיות עם מישהי ברמה שלו ועוד כול מיני דברים כאלה.
"אני מצטער…" רון אמר. "לא היה לי מושג ש…"
"זה בסדר." אמרתי. "זו לא אשמתך."
"אולי דווקא כן." הוא אמר ושנינו התיישבנו על ספה קטנה שהייתה ממש קרובה לכניסה.
הבטתי מסביב. היו שם כול כך הרבה נערים ונערות, ולא הכרתי אף אחד. גם רון לא הכיר.
אחרי מספר דקות קלטתי שהוא בהה בי.
"מה?" אמרתי בגיחוך.
"כלום." הוא 'התעורר'. "את פשוט יפה."
"אוי, נו…" הסמקתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עכשיו כבר ידעתי שאני מאוהבת.
"רוצה לרקוד?" שאלתי. הוא חייך.
"אני רוקד מזעזע." אמר.
"נו!" אמרתי. "מה זה משנה בכלל!" וגררתי אותו לרחבה.
התחלנו לרקוד. הקצב היה מסחרר ולאט לאט נהיה לי חם יותר ויותר.
כולם התחלקו לזוגות והריקטדים האיטיים החלו.
רון צדק, הוא באמת לא ידע לרקוד.
"חם לי." אמרתי. "בוא נצא."
חיפשנו את היציאה, ואז ראינו שיש יציאה למרפסת שממנה רואים את הים.
"וואי בוא נצא לשם! תקשיב, הים בלילה זה הדבר הכי יפה שיש בעולם!!" התלהבתי.
"אוקיי, אוקיי." הוא צחק ואני ומשכתי אותו החוצה.
המרפסת הזו היתה גדולה, ומעליה היתה שרשרת של מנורות לבנות שזרחו כמו כוכבים.
"וואו." לחשתי. בחוץ היה שקט לעומת הרעש שהיה בפנים. הרוח נישבה והגלים היו שקטים.
נשענתיי על המעקה של המרפסת והבטתי בים. רון עשה כמוני.
"באמת וואו." הוא אמר.
שתיקה.
התיישבנו על נדנדת-ספסל שהייתה שם.
"את רוקדת ממש טוב." הוא אמר. "למדת פעם?"
שתקתי. הבטתי על הים.
"נוגה?"
"כן?"
"שאלתי אם למדת לרקוד." הוא אמר והביט בי.
"אה…" הקול שלי הצטרד. "לא בדיוק…"
"מה זאת אומרת? למדת או לא?" הוא התבלבל.
"כשהייתי קטנה, בת חמש, אבא שלי הראה לי את סרט החתונה שלו ושל אמא שלי. ואז ראיתי איך הם רקדו. הם היו נראים כ"כ מאושרים ביחד. רציתי גם, לרקוד ככה. אז ביקשתי מאבא שלי שילמד אותי. ומאז אותו ערב, כול ערב שישי אבא שלי היה מלמד אותי איך רוקדים ואלס. עד אותו הערב הנורא… זה היה ביום הולדת האחת עשרה שלי. גילו אצלו סרטן אכזרי בלב. אישפזו אותו, ובמשך שנה שלמה חיכיתי שיחזור הביתה ושוב נרקוד ביחד. חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי… אבל לשווא. ואבא שלי מעולם לא חזר חי הביתה. כשהייתי בת שתים עשרה הוא נפטר מהמחלה, מהסרטן. אני עד היום צופה בסירטונים שאמא שלי צילמה את שנינו רוקדים. ואני שוב נזכרת בהכול… בריקודים שלנו, בחיוך היפה שלו… הייתי נזכרת איך באנו לבקר אותו בבית החולים, וכול מה שרציתי זה שאבא שלי לא יסבול כך. והוא סבל, הו כן, הוא סבל. זה לא הגיע לו. הוא היה הבן אדם הכי מדהים שהכרתי…"
הדמעות החלו לשטוף את פניי. רון חיבק אותי בחום.
"סליחה, לא ידעתי…" הוא לחש לתוך אוזני.
"אני מתגעגעת אליו…" בכיתי. רון אימץ אותי לחיקו, ונישק את ראשי.
"אני יודע." הוא מלמל. "יהיה בסדר, נוגה. אני איתך בהכול."


תגובות (4)

ישששששששששששש

17/04/2013 04:18

מהממממממם!
תמשיכייי דחווף !!!
אשמח עם תקראי ותגיבי על הסיפור שלי ׳גורל לא צפוי׳ ❤

17/04/2013 04:39

מה?
תמשיכיייייי איזה פרק עצוב זה =(
תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
אוהבת שרית

17/04/2013 05:42

מושייי מושלם תמשייכייי!
והמיטשי הזאת כל כך דוחחחה חסר לה והיא תהרוס לרון ולנוגה ;)

19/04/2013 15:11
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך