החוקים הבלתי כתובים של הדייט השלישי – פרק 2

אני איש של חתולים. אומרים שאוהבי בעלי החיים מתחלקים לשניים – אוהבי כלבים ואוהבי חתולים. אני אוהב כלבים, אבל אני יותר אוהב חתולים. מי שלא התאהב עדיין בחתול, לא יודע על מה אני מדבר. חתולים הם חיות מפונקות, שכל תמצית הקיום שלהם זה להתפנק, לישון, לנמנם, להזדיין, לקלח את עצמם, וחוזר חלילה. הם לא סתם מפונקים, הם גם גורמים לנו, אוהבי החתולים, לרצות לפנק אותם. ומי שטוען שחתול הוא אגואיסט שלא מחזיר אהבה, לא יודע על מה הוא מדבר. דווקא בגלל שהם כאלה חיות מפונקות, כל רסיס קטן של אהבה מצדם זה משהו שיכול לטלטל אותך ליום שלם.
אני כל כך אוהב חתולים, עד כדי כך שמתוך התנדבות (התנדבות!!!) אני ממנכ"ל עמותה למען חתולים, ו… כן, אני סוג של גיבור על עבור החתולים. אם אתם נתקלים בחתול ברחוב, תשאלו אותו אם הוא מכיר את אנטוניו, סביר להניח שכן, והוא ישמיע לכם מייייאו מתפנק במיוחד.
כשחזרתי הביתה מהים, מנטה (החתולה הפרטית שלי, למרות שבחתולית צריך לומר, שאני האדם הפרטי שלה) המתינה לי בכניסה לדלת. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן? אני רעבה." היא נהמה (אני יודע לדבר עם חתולים).
"תקשיבי," אמרתי לה בזמן שפתחתי את הדלת והיא נכנסה בצעדים אציליים, עם הזנב מורם כלפי מעלה, "הערב תבוא לכאן מישהי. אז אל תפריעי בבקשה."
היא התעלמה ממני והניחה כפה עדינה במיוחד על צלחת האוכל הריקה שלה, ואני מילאתי לה אותה בשימורי בקר. "איך בדיוק אני מפריעה לך?" שאלה מנטה, בעודה נוברת בעיסה הדביקה.
"את עולה לי על המיטה ונשכבת עליי. שלא תביני לא נכון, זה סבבה, אבל לא הערב."
"אז תן לי להבין," אמרה. "אותי ידעת יפה מאוד לקחת לווטרינר ולעקר. ועכשיו אתה הולך להביא לכאן בת אנוש, שאם הבנתי נכון… היא לא מעוקרת, וגם אתה כפי שאני יודעת, לא מעוקר, ואתם הולכים לעשות דברים שגם אני הייתי אמורה לעשות."
הכנתי לעצמי קפה. "תהיי בבקשה נחמדה לאורחת שלנו."
"אני מצפה לפיצוי." היא אמרה.
"כמו מה?"
"ארגז גדול יהיה נחמד."
*
אספתי את תמר בערב מהדירה שלה, ונסענו לפאב קטן וחמוד, נפגשנו עם כמה חברים ושתינו. "מה עושים עכשיו." אמרה / שאלה (תמר לא יודעת לשים סימן שאלה בסוף משפט).
"בא לך לקפוץ אליי?"
היא הנהנה.
עלינו אליי לדירה. "אוי, יש לך חתול."
"חתולה. תכירי, מנטה. מנטה – תמר. למה אוי?"
היא עשתה פרצוף. "אני לא אוהבת חתולים." ובכל זאת חלצה נעליים והתיישבה על הספה בסלון בשיכול רגליים, סימן לכך שהיא מרגישה בנוח.
התיישבתי לצדה. "אני אוהב חתולים. זה בסדר?"
"לא יודעת." חייכה וקירבה פניה לשלי. "בוא נראה מה אתה שווה, ואז אני אחליט אם אתה שווה חתול." התנשקנו. היו לה שפתיים עדינות ובשרניות, וריח השיער שלה הטריף אותי. אחזתי בסנטר שלה וקירבתי אותה אלי. הנשיקה נעשתה לוהטת ועמוקה יותר. "זהו. כל כך מהר." היא צחקה.
"מה?"
"אני רק נכנסת אליך לדירה ואנחנו טסים אליך למיטה."
"אה…" האמת שלא ידעתי מה להגיד. אבל היא קרצה והתחילה לצחוק. "וואי, כמה קל לעבוד עליך."
"הכי קל לעבוד עלי בעולם." אמרתי. "זאת ירושה מאימא שלי. אבא שלי בדיוק בצד השני של הסקאלה, אבל את המטען הגנטי שלו לא קיבלתי."
"אני מבינה. וגם קיבלתי ממך הסבר קצר על המשפחה הלא מתפקדת שלך."
"נכון."
"טוב…" היא שוב קרבה אלי. "מה אתה הולך לעשות."
אספתי אותה בזרועותיי ונשאתי אותה מעלה. "אפשר לחטוף אותך אל ה- man cave שלי?"
"אני דורשת שתחטוף אותי ל- man cave שלך."
*
ריח השיער של תמר שיכר אותי לשארית הלילה. כל נקבובית בגופי רצתה אליה, ובכל פעם שידיה החליקו עליי בערתי כמו מנוע של מטוס סילון. לבסוף היא צנחה על החזה שלי, ואני, מותש, חיבקתי אותה תוך כדי צלילה לשינה, בעוד אצבעותיה מרפרפות עליי ברכות. ממש לפני שנרדמתי עוד הספקתי במבט חטוף לראות את מנטה מביטה בנו מבעד ארוך הבגדים, עיניה ירוקות מבהיקות בחושך כמו אבני חן.