החיים לא תמיד דבש.. ~3~

כשהתקדמתי לכיוון השער ראיתי את הבנות המקובלות של השכבה והן התאספו סביב טיילור ודיברו איתו , לא רציתי להתקרב אפילו כי ידעתי שישר יתחילו כול המילים הכואבות.
התחלתי ללכת יותר מהר ובצד העין ראיתי אותן מדברות איתו ושמעתי אותן אומרות לו " יאוו הינה תראה, הינה חברה שלך "
" לא היא ממש לא חברה שלי , אני בקושי מכיר אותה, היא סתם אחת " אמר להן .

הסתכלתי לעברו כששמעתי את זה והוא הסתכל עליי בדיוק לשנייה והסיט את מבטו , ברגע הזה משהו צבט לי בלב ופשוט התחלתי לרוץ הביתה. באמת חשבתי שאכפת לו ממני , וכול זה לא היה סתם הצגה, הרגשתי שבאמת התחברנו אבל כנראה שלא, כנראה שכול זה היה שקר אחד גדול . הגעתי הביתה וניגבתי את הדמעות כדי שאמא שלי לא תראה שבכיתי, נכנסתי הביתה וישר עליתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת נשכבתי על המיטה עם מלא מחשבות ובשלב כלשהו פשוט נרדמתי.
"ניקול?! תפתחי את הדלת! הכול בסדר?? " שמעתי את אמא שלי צועקת מחוץ לדלת. " כן אמא הכול בסדר אני נרדמתי" אמרתי לה בזמן שאני קמה מהמיטה לפתוח את הדלת .
"אוקיי מתוקה, עוד שעה אנחנו יושבים לאכול " אמרה אימי וירדה למטבח.
הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר 6 , ישבתי לעשות את כול השיעורים וברגע שסיימתי השעה הייתה רבע ל7.
נכנסתי להתקלח , ולאחר מכן ירדתי למטבח וישבנו לאכול .
אמא שלי שאלה אותי איך היה בלימודים ואמרתי "היה בסדר, הכל כרגיל"
אבא שלי בכלל לא דיבר , הוא לא הטיפוס המתעניין
אחרי השאלה של אמא שלי ישבנו בשקט כול הארוחה .
סיימנו לאכול ואמרתי "אני הולכת לישון, אני לא מרגישה טוב "
עליתי לחדר שלי , נשכבתי על המיטה ושוב ראש מלא מחשבות. חשבתי לעצמי .. אני באמת התחברתי לטיילור ולא חשבתי שזה שקר , הוא אמר שהוא איתי ושהכול יהיה בסדר, חשבתי שבאמת אכפת לו אבל כנראה שלא, כנראה שהוא עוד אחד מהבנים שפשוט עושים כל מה שהבנות האלה אומרות.
אחרי כמעט שעה ששכבתי במיטה וסתם חשבתי לעצמי, נרדמתי.
ביום למחרת קמתי דיי מבואסת , התארגנתי לבית הספר ואימי הסיעה אותי ובכול הדרך שתקנו .
וכשיצאתי מהאוטו כמו בכול יום אימי אמרה לי " יום טוב" , אמרתי לה "גם לך" בזלזול כי ידעתי שגם זה, לא יהיה יום טוב. נכנסתי לבית הספר ושוב כול המילים המגעילות מתגלגלות .
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי, בשולחן האחרון .
ראיתי את טיילור נכנס עם הבנות הפרחות לכיתה, וגם הן ישר התחילו עם המילים, "יאו מה היא לא מתה כבר?" "אפחד לא צריך אותך כאן " אמרו וצחקו , ראיתי שטיילור לא צחק אבל מה שהוא אמר אתמול פגע בי.
כרגיל אני לא מתייחסת אבל הכול נשמר , אני זוכרת כול דבר, עם כמה שאני אדישה לזה .. אני זוכרת הכל .
המורה נכנסה לכיתה וטיילור התיישב לידי , לא דיברנו במשך השעתיים של השיעור, כול השיעור הסתכלתי בחלון ולא הקשבתי עד לרגע שהמורה שאלה " ניקול, את איתנו? את תוכלי לענות לי על התרגיל? "
כול העיניים היו עלי , ושמעתי מהצד " נו ברור שהיא תוכל לענות על זה היא חורשת על זה בלי סוף המעצבנת הזאת "
לא נתתי לזה להשפיע עלי ועניתי על התרגיל. "כל הכבוד לך" אמרה המורה וחזרתי למקומי ושמעתי לחשושים מהצד וכרגיל אלה היו המילים המגעילות , התיישבתי במקומי וחיכיתי שיהיה צלצול כדי שאני אוכל לחזור לספסל הקטן בקצה הבית ספר ולהיות לבד בלי כל הילדים המציקים.
לאחר כמה זמן היה צלצול, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיתה לכיוון הספסל והייתי שקועה במחשבות,
פתאום ראיתי את טיילור עם כול הבנות הפרחות ועם כמה שזה צבט לי בלב לא התייחסתי לזה.
לאחר כמה שניות ראיתי את כל החבורה נועצים בי מבטים, מצביעים וצוחקים עלי וחשבתי לעצמי..
בשביל מה יש לי לחיות? כולם שונאים אותי! והבנאדם היחיד שניסה להתקרב אליי היה רק שקר אחד גדול!
באותו היום לא דיברתי עם אף אחד, רק שמעתי מילים כואבות, קללות ודברים שפשוט גורמים לך לרצות למות. בסוף היום חזרתי הביתה ובדרך, כשהלכתי ראיתי את טיילור בצד השני של המדרכה , היו לנו כמה מבטים חטופים.
"ניקול? את יכולה לעצור לשנייה?" שמעתי , הסתובבתי והסתכלתי על טיילור והסתובבתי חזרה והתחלתי ללכת יותר מהר לכיוון הבית .