החיים לא תמיד דבש.. ~5~

עליתי לחדר שלי וזרקתי את התיק בחדר, לקחתי דף ועט והתחלתי לרשום
"אמא ואבא היקרים, מה שעשיתי זאת הייתה החלטה שלי , והיא לא קשורה אליכם , זה לא משהו שעשיתם
זה לא באשמתכם ואני מאוד מצטערת אבל נמאס לי מהחיים האלה , נמאס לי לסבול כבר ובטח כשתקראו את זה אני כבר לא אהיה פה , ושתדעו שתמיד אהבתי ואני תמיד אוהב."

ירדתי למטה ושמתי את הדף על השיש במטבח , נכנסתי לאמבטיה ופתחתי את ארון התרופות, ראיתי המון קופסאות והמון כדורים.
לקחתי ביד משהו כמו 30 כדורים ופשוט בלעתי אותם תוך שנייה, אחרי כמה דקות הרגשתי סחרחורות וכאבים. יצאתי מהחדר אמבטיה והסחרחורות נהיו יותר חזקות והכאבים נהיו יותר ויותר כואבים והתחלתי לראות בטשטוש .
ותוך שנייה התעלפתי.
בסביבות 11 בלילה אימי נכנסה לבית וקראה את המכתב,
היא התחילה לצרוח " ניקול?! ניקול!? איפה את!? בזמן שהיא בוכה , היא התחילה להתרוצץ בבית ולחפש אותי.
"ניקול! קומי!! אל תעשי לי את זה! צעקה אימי כשהיא בוכה.
אבל אני לא התעוררתי. וישר היא הזמינה אמבולנס ונסענו לבית החולים.
ביום למחרת התעוררתי בבית החולים ואמא שלי ישבה לידי , בשנייה שפתחתי את העיניים אמא שלי קפצה עליי וחיבקה אותי כשהיא בוכה, " כמעט קבלתי התקף לב בגללך!" אמרה לי כשהיא בוכה, ולא יכולתי לענות לה אפילו כי הכול כאב לי , ולהגיד את האמת דיי התבאסתי שזה לא הצליח לי.
הרופא נכנס לחדר , בדק אותי ואמר לאמא שלי "היא תהייה בסדר , אבל בימים הקרובים היא תסבול מכאבי ראש, סחרחורות ובחילות אז אני מציע שהיא תישאר בבית בימים הקרובים ואנחנו נשחרר אותה מחר"
במשך היום המנהלת התקשרה לאמא שלי ואמרה" שמעתי מה קרה, היא בסדר?" "כן היא בסדר אבל בשבוע הקרוב היא לא תחזור ללימודים" אמרה אימי.
"אה.. הבנתי, אני אבקש מאחד התלמידים שבכיתה שלה לבוא לבקר אותה פעם ביום ושיביא לה את החומר והשיעורים" אמרה המנהלת. "תודה רבה לך" אמרה אימי וניתקה,
"מי זה היה? מה קרה?" שאלתי בלחץ
"תירגעי , זה בסדר.. זאת המנהלת שלך , היא אמרה שהיא תשלח תלמיד מהכיתה שלך שיעביר לך שיעורים" אמרה. "פחח.. אני לא חושבת שמישהו יתנדב בכלל " אמרתי בהתבאסות..
"אל תדאגי" אמרה לי
ביום למחרת השתחררתי ונסענו הביתה.
עליתי לחדר שלי ולאחר כמה דקות שמעתי דפיקה בדלת, ירדתי למטה ופתחתי את הדלת ואני רואה את טיילור . "מה אתה עושה פה? למה אתה לא עם כל הידידות הכול כך טובות שלך ? אתה לא צריך לשמוע על המוניטין? שאלתי .
"אני אסביר לך.. אתמול בבוקר נכנסתי לכיתה ומשהו היה חסר לי.. כי את לא היית שם, חשבתי שאת אולי לא מרגישה טוב ובגלל זה לא באת , אבל היום בבוקר המנהלת נכנסה לכיתה וסיפרה לנו מה עשית ומה קרה, ונכנסתי ללחץ מטורף, באמת שלא ידעתי מה לעשות.. וכשהיא ביקשה שמישהו יבקר אותך , אף אחד לא רצה אבל אני ישר קפצתי ואמרתי שאני אבוא , וברגע הזה כול הבנות הסתכלו עליי ואמרו שאם אני בא, אני יכול לשכוח מהן.. ואמרתי להן שבשמחה, וישר אחרי הלימודים רצתי לפה" אמר לי, " אה ואני יכול להכנס? יש לך מה להשלים ולי יש עוד כמה דברים להסביר ולשאול" הוסיף .
הוא נכנס והתיישבנו בסלון, "תקשיבי אני ממש ממש מצטער על מה שהיה" אמר לי
"אל תדאג אני רגילה שפוגעים בי" אמרתי והסתכלתי לרצפה.
"דיי נו אני באמת מצטער" אמר לי , הסתכל עליי והסתכלתי עליו בחזרה ומשום מקום הוא נישק אותי והייתי בשוק , ולאחר מכן אמר לי "אני באמת מצטער , לא רציתי לפגוע בך, את באמת חשובה לי" , הסתכלתי עליו ולא יכולתי לדבר , " טוב אני ישאיר פה את המחברות ואני יבוא לקחת אותן מחר אחרי הבית ספר ואני אביא לך גם את החומר" אמר לי , נישק לי את הלחי והלך.
ישבתי בסלון כמה דקות המומה ממה שקרה והרגשתי פרפרים בבטן ופשוט התאהבתי בו. "אז.. הוא חבר שלך?" אמרה אימי וצחקה.
"מה?! היית פה כול הזמן הזה?" אמרתי, "לא כול הזמן, רק חלק מהזמן" צחקה
"טוב נו, אני לא יודעת ואני עולה להשלים את החומר" אמרתי ועליתי לחדר.
ישבתי בחדר והשלמתי את כול החומר . אחרי כמה דקות פשוט ישבתי בחדר עם חיוך מאוזן לאוזן.