החיים לא תמיד דבש.. ~9~

"קודם כול אבא לא יחזור בזמן הקרוב, יש לו קמפיין חשוב והוא נשאר בניו יורק לעוד כמה שבועות, ודבר שני שיותר קשה לי לספר.. אבל אני רוצה שתשבו ותקראו את המכתב הזה ביחד." אמרה
אני וטיילור התיישבנו על הספה ולקחנו את המכתב והתחלנו לקרוא.
באמצע הקריאה המכתב פשוט נפל לי מהיד ולא האמנתי למה שקראתי.

"מה?!זה לא יכול להיות! איך אני?! איך אני חולת סרטן?!" צעקתי בדמעות.
טיילור קם מהספה והתחיל להתהלך בבית כשהוא מרביץ לדברים ובוכה.
אמא שלי ישבה על הספה ולא הפסיקה לבכות
"מחר אני ואת נוסעות לבית החולים לדבר עם הרופאים" אמרה אימי.
"אני גם בא ! אין מצב שלא!" אמר טיילור ובין כול הדמעות אמא שלי חייכה אליו חיוך קטן לאישור והסתכלה על הרצפה.
אמרתי לטיילור ולאימי "אני הולכת לחדר שלי, אני חייבת להיות קצת לבד" .
"טיילור גם אתה , תלך לבית, תירגע קצת" אמרתי לו, חיבקתי אותו ועליתי לחדר.
התיישבתי על המיטה וחשבתי לעצמי " איך זה יכול להיות? מה גרם לזה? למה דווקא אני? עד שהמצב השתפר.. עד שהתחלתי לחיות כמו בנאדם נורמאלי, בלי לסבול.. המצב היה חייב לחזור להיות גרוע!"
שמתי את הראש על הכרית והגמעות יצאו מטבעם ובשלב כלשהו.. פשוט נרדמתי.
למחרת בבוקר קמתי בלי מצב רוח בכלל,
התארגנתי וטיילור בא אלינו והשעה בייתה בערך 10 בבוקר,
אני ואימי וטיילור נסענו לבית החולים.
הגענו לבית החולים, התיישבנו בחדר ההמתנה ואחרי כמעט 20 דקות נכנסנו לתוך החדר של הרופא.
טיילור חיכה לנו בחדר ההמתנה , אני ואמי נכנסנו.
"בוקר טוב " אמר הרופא
"בוקר טוב" אמרנו אני ואימי והתיישבנו מולו
"אז קראתי לכם לפה כדי לדבר איתכם על הגידול הסרטני" אמר הרופא
אמא שלי התאפקה לא לבכות, הסתכלתי עלייה ולקחתי לה את היד והרופא המשיך לדבר , " אני רוצה להגיד דבר שקצת ישמח אותכן, הגידול הסרטני הזה הוא עוד קטן וטוב שגילינו אותו בשלב הזה ולא בשלב יותר מאוחר , וזה אומר שאפשר לטפל בו בצורה שהוא לא יחזור יותר"
"ומה היא הדרך?" שאלה אימי
"הדרך שאפשר לטפל בו היא כימותרפיה" אמר
אמא שלי כבר לא יכלה להתאפק והדמעות פשוט התחילו לנזול לה מהעיניים.
"עם זאת הדרך , אני יודעת שאני אסבול אבל אני מעדיפה לסבול עכשיו ולגמור עם זה" אמרתי עם דמעות.
"אז כדאי שנתחיל עם התהליך כמה שיותר מהר כדי שנגמור עם זה כמה שיותר מהר" הרופא אמר
"אני מעדיפה שנקבע עוד פגישה , אני צריכה לעכל את כול זה" אמרה אימי ודיי הסכמתי איתה , אני גם צריכה לעכל את כול התהליך הזה.
יצאנו מהחדר וכשיצאנו טיילור קם והתקרב אליי, ובשלב הזה אמא שלי התיישבה על כיסא ופשוט התחילה לבכות.
"אתם רוצים ללכת לעשות סיבוב או משהו? אני חייבת להירגע." אמרה
טיילור לקח לי את היד והלכנו לעשות סיבוב מחוץ לבית החולים.
אז מה הרופא אמר? אני חייבת לדעת הכול" אמר לי
"הוא אמר שהגידול עוד לא התפתח ואפשר לטפל בו כדי שהוא לא יחזור שוב" אמרתי
"ואיך מטפלים בו עכשיו? " שאל
"עם כימותרפיה" אמרתי לו
ולא היה לו כבר מה להגיד.
אחרי כמה דקות חזרנו לאמא שלי וראינו שהיא כבר נרגעה,
יצאנו לכיוון האוטו והתחלנו לנסוע לכיוון הבית
כשהגענו הביתה טיילור חזר לביתו ואני ואימי חזרנו הביתה
במשך כול היום חשבתי על הכימותרפיה והסרטן ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר.
ביום למחרת התארגנתי לבית הספר וכשבאתי לצאת , הרופא התקשר לאימי ואמר " גילינו שהגידול שגדל לביתך הוא גידול שמתפתח בצורה מאוד מהירה ולכן כדאי שנתחיל עם הכימותרפיה כמה שיותר מהר ולכן אני רוצה לקבוע פגישה ראשונה להתחלה"