החלום הטוב בתוך הסיוט- פרק 1

"אני לא מבינה איך לעזאזל התחתנתי איתך!" אימא צרחה בזמן שאבא זרק עליה עוד כוס.
הסתכלתי על אימא מהחור הקטן שעשיתי בדלת של החדר שלי, היא בכתה וכל האיפור שלה היה מרוח על כל הפרצוף מעורבב עם הדם שלה, כל החתכים בפרצוף שלה רק כיערו אותה יותר. אימא שלי היא בין האנשים הכי יפים שראיתי ואני לא אומרת את זה רק כי היא אימא שלי. חיבקתי את ג'ייסון שניסה לסתום את האוזניים ולא לשמוע את כל הצרחות,
"אני מצטערת אח קטן, לא רציתי שתשמע את זה." חיבקתי אותו.
"למה אבא עושה לה את זה? הוא לא אוהב אותה?" הוא שאל בתמימות,בסך הכול בן 7 הוא לא הבין את החיים כמו שאני הבנתי. לא ידעתי מה להגיד לו, פשוט חייכתי וחיבקתי אותו.
וכשהוא לא ראה נתתי לדמעות לברוח.
הייתי עייפה, השעה הייתה מאוחרת וכשראיתי שג'ייסון נרדם הרשיתי לעצמי לישון גם,
לפחות ניסיתי. הצרחות והבכי מהסלון לא נתנו לי,
פתאום ג'ייסון התעורר, הוא השתחרר מהאחיזה שלי ויצא מהחדר במהירות.
כשיצאתי אחריו מצאתי אותו עומד ומסתכל על אבא מכוון על אימא אקדח.
"מה אתה עושה? השתגעת??" צרחתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
אני בסך הכול בת 9, מה כבר אני יכולה לעשות?
"קייסי תחזרי לחדר, בבקשה" אימא התחננה אליי מבעד לדמעות,זה שבר לי את הלב.
כנראה שג'ייסון היה אמיץ יותר,הוא לא עמד כמוני ובכה.
לא הצלחתי אפילו למצמץ כשאבא ירה בג'ייסון.
הרגשתי כאילו הכול מתמוטט מעליי כשהמשטרה נכנסה ומצאה את ג'ייסון על הרצפה ואת אימא מעליו, בוכה. ורק אני, עומדת ומסתכלת על הכול.
הם לקחו את אבא משם באזיקים ואותנו הם פינו לבית חולים.
אני לעולם לא אשכח את הפרמדיקים קובעים את המוות של אחי הקטן…מכסים את הפרצוף שלו ומכניסים אותו אל הרכב.לוקחים אותו מאיתנו באותה המהירות שהוא הגיע…
~8 שנים מאוחר יותר~
"אימא אני ישנה אצל נעמה, אני יתקשר אליך שאני יגיע לשם." אמרתי בחיוך מזויף ויצאתי מהבית אחרי שאימא נישקה אותי.
נכנסתי אל הרכב ונסעתי אל איתי אחי הגדול.
איתי היה הבן הראשון של אימא שלי, הוא היה גדול ממני בשלוש שנים.
אבא של איתי היה האהבה השנייה של אימא שלי, היא סיפרה לי שמשהו שם לא הצליח והיא לא יכלה לשאת יותר את הכעס על עצמה שבחרה בבחירה הלא נכונה,
ויום אחד היא בגדה בו עם סימון, אבא שלי.
הכול הסתבך משם, היא נכנסה להריון מסימון ושיקרה לג'ייקוב אבא של איתי שהתינוק ממנו. עד שיום אחד סימון נכנס לתמונה, והכול התפוצץ .
ג'ייקוב אוהב אותי כאילו הייתי הבת שלו. הוא סלח לאימא שלי, ומאז אותו הלילה הוא לקח אותי כבת שלו. אבל בכל פעם שאני הולכת אל איתי אימא שלי רואה את כל האושר שהיה לה ואת כל הטוב שהיא זרקה וויתרה עליו בשביל חתיכת זבל.
יום אחד היא רבה איתם ופשוט אמרה כמה מילים לא יפות, מילים שהיום היא מצטערת עליהם. אבל האגו שלה חזק ממנה, והיא לא מרשה לעצמה לבקש סליחה.
"קייסי," איתי פתח את הדלת והבעת דאגה הייתה על הפנים שלו כשראה אותי בוכה.
"הכול בסדר?" הוא הכניס אותי והתיישב לידי על הספה.
"זה מחר," אמרתי ואיתי תפס אותי וחיבק אותי חזק.
איתי היה גבוה ממני בהרבה, הוא היה גבר יפה תואר. השיער הבלונדיני שלו והעיניים החומות כבשו את כל הבנות, וכשהן הכירו אותו הן התאהבו כפליים.
הוא היה מדהים. כל החבילה כמו שאומרים.
"אני יודע," הוא אמר ודמעה נחתה על הראש שלי, יכולתי לשמוע אותו מקלל.
הוא שנא לבכות לידי, הוא רצה תמיד להראות לי שהוא חזק ושככה אני גם צריכה להיות, שאני צריכה לשכוח מהכול ולהפסיק להאשים את עצמי.
"כל יום מאז אותו הלילה אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אם הייתי עוצרת אותו,
זה משגע אותי המחשבה שיכולתי לעשות משהו שיכל היה לעצור את הכול ולא עשיתי."
"את לא אשמה בכלום קייסי, כמה פעמים אני יכול להגיד לך את זה?
זה מזל רע. אף אחד לא אשם חוץ מסימון." הסתכלתי עליו כשאמר את השם של אבא שלי,
הוא שנא אותו. הדבר היחיד שהוא אהב שיצא ממנו היה אותי ואת ג'ייסון.
"אני יכולתי למנוע את זה, אתה יודע את זה ואני יודעת את זה וכולנו יודעים את זה."
הוא שתק, אולי כהסכמה או שאולי נמאס לו.
"אימא יודעת שאת כאן?"הוא אמר כשהכין לי את הפסטה המיוחדת שלו.
"לא, היא חושבת שאני ישנה אצל נעמה. אגב, אני יכולה להישאר פה?"
"ברור." הוא אמר וחיבקתי אותו.
אני ואיתי לא היינו סתם אחים, הוא היה החבר הכי טוב שלי. סיפרתי לו כל דבר,
כאילו הוא הבן היחיד שאני מרגישה בנוח לדבר איתו, אפילו לא עם חברות שלי.
"אבל לפני, אני הזמנתי את יונתן היום לראות את המשחק , זה בסדר נכון?"
"ברור, בכל מקרה רציתי לראות אותו אז לא תזיק לנו חברה נכון?" חייכתי.
יונתן היה החבר הכי טוב של איתי, אני מכירה אותו משאני קטנה, ודווקא בגלל זה אני מתביישת להיות לידו. הוא מכיר אותי מגיל אפס, הוא עשה איתי ועם איתי אמבטיה,
זה מביך.
לקחתי חזייה ותחתון וחולצה של איתי שראיתי זרוקה על הספה והלכתי למקלחת.
כשיצאתי , מצאתי את יונתן ואיתי יושבים ואוכלים.
"אני מאוד מקווה בשבילכם שהשארתם לי משהו," אמרתי בחיוך כשהם הסתובבו.
"קייסי," יונתן חייך וחיבק אותי חיבוק מהצד כזה.
"את יודעת שזאת לא החולצה שלי נכון?" איתי אמר בחיוך שהפה שלו מלא בפסטה.
"אז של מי היא?" אמרתי וחששתי מהתשובה.
ביני לבין יונתן תמיד היה מין מתח כזה ,
תמיד היו מבטים וחיוכים מוזרים כאלו, הוא היה גדול ממני בשלוש שנים והוא היה החבר הכי טוב של אחי.איתי היה רוצח אותו אם הוא רק היה מנסה לעשות משהו,
בגלל זה בפעם ההיא שהוא כן ניסה לא התקרבתי לבית של איתי במשך חצי שנה.
"שלי" יונתן אמר והסתכל עליי לובשת את החולצה שלו, ואז ראיתי שוב את המבט הזה בעיניים שלו, אותו מבט מפעם.
"אז מה? זאת בסך הכול חולצה" אמרתי והתחמקתי מהעיניים שלו, "טוב אני ממש רעבה."
העברתי את הנושא בתקווה שיונתן יעביר את העיניים שלו מהישבן שלי.
אכלנו, צחקנו וקצת דיברנו ואז התיישבנו לראות את המשחק.
"בת כמה את קייסי?" איתי שאל כשהוציא שלוש בירות מהמקרר.
" 17, וזה ממש מביך שאתה לא יודע." אמרתי והושטתי יד לקחת את הבירה שלי.
יונתן התיישב באמצע, אני מצד ימין שלו ואיתי מצד שמאל.
ניסיתי להתרחק כמה שיותר לקצה של הספה אבל הוא אחז בכף הרגל שלי וסימן לי לא להתרחק.
בהיתי בעיניים שלו ושהוא קלט ראיתי חיוך מתפשט על הפנים שלו.
העפתי את היד שלו מהרגל שלו והתרחקתי אל הקצה של הספה.
הוא הסתכל עליי והסתובבתי אליו, הוא חייך ואני השפלתי מבט, ניסיתי להסתיר את החיוך אבל ללא הצלחה. הוא ראה אותו.
"אני חושבת שאני יעלה לישון איתי, יש לי יום ארוך מחר." אמרתי פתאום ויכולתי לראות את יונתן מופתע.
"לילה טוב אחותי, אם את צריכה משהו אני פה."
"לילה טוב," חייכתי והסתכלתי על יונתן, הרשיתי לעצמי לתת לו חיוך ממזרי ונכנסתי לחדר.