החלום הטוב בתוך הסיוט- פרק 2

"קייסי," יד נגעה לי בכתף וניערה אותי קלות. "קומי, את צריכה להתארגן."
שזיהיתי שזה הקול של יונתן קפצתי מהמקום במהירות,
"מה אתה עושה?איפה איתי?" שאלתי בבהלה וכיסיתי את הגוף שלי עם השמיכה.
"הוא הלך לקנות לך את הקפה שאת אוהבת וביקש ממני להעיר אותך,"
לאט-לאט הורדתי את השמיכה והרגשתי פחות לחוצה.
"תודה," חייכתי "מצטערת על מקודם." חייכתי חיוך מאולץ כשיונתן עזב את החדר.
בבית של איתי היה לי חדר משלי, הוא עשה לי אותו רק בשבילי כשרבתי עם אימא ולא חזרתי לבית במשך חצי שנה, הוא לא רצה שאני ישן בסלון אז הוא לקח את המחסן שהיה לו והפך אותו לחדר.
הרמתי את התמונה שלי ושל ג'ייסון מהשידה והסתכלתי עליה, הרגשתי איך הדמעות מתמלאות לי בעיניים ולא ידעתי בדיוק מה אני אמורה להגיד היום,
זה קורה לי בכל אזכרה שלו, אני מכינה את הנאום הרשמי והארוך ובסוף אני רק בוכה ואומרת שאני מצטערת. אבל הבטחתי לעצמי שהשנה זה לא יהיה ככה, השנה אני ידבר.
העברתי את האצבע על הפנים שלו, וצחקתי שנזכרתי ביום ההוא; אימא לקחה אותנו לים וזאת הייתה הפעם היחידה שאבא התנהג אלינו ואליה יפה.
בשבילי ובשביל ג'ייסון זה היה היום הכי מאושר בחיים שלנו, לא רצינו לחזור הביתה כי פחדנו שאם נחזור הכול יעלם. וצדקנו.
הדלת נפתחה טיפה וראיתי את איתי נכנס עם הקפה שלי.
"תודה," אמרתי ושתיתי טיפה מהקפה.
"את מוכנה?" הוא שאל והתיישב לידי, מסתכל על התמונה שהחזקתי ביד.
"אני זוכר שחזרתם שניכם ורצתם אלינו לספר לנו הכול, לא ראיתי אותך כל כך שמחה ומאושרת כמו שהיית אז כבר הרבה זמן."הוא אמר וחיבק אותי.
"בוא נלך, אני רוצה לדבר הפעם." אמרתי ויצאתי מהחדר שאיתי אחריי.
~
בכל יום שנה של ג'ייסון הזיכרון מאותו הלילה היה חד וברור יותר מכל פעם אחרת,
הייתי יכולה לראות את הרגע ההוא שוב וממש להרגיש כאילו אני שם עוד הפעם.
צעדתי בין כל הקברים, לא היו הרבה אנשים; זה מצטמצם משנה לשנה.
אמרתי שלום לכמה אנשים והתנהגתי בנימוס כשהגעתי אל הקבר מצאתי את אימא יושבת לידו ובוכה, כמו כל שנה הצטרפתי אליה אחרי שנייה.
"כל שנה אני עומדת כאן, מתחילה לדבר ואז הבכי משתלט וכל מה שאני מצליחה להוציא מהפה זה שאני מצטערת.היום, הבטחתי לעצמי שזה לא ייקרה והיום אני ידבר. "
הסתכלתי על כל האנשים שבכו,את חלקם הכרתי ואת חלקם לא.
פתאום ניידת חנתה מצידנו וממנה יצאו שני שוטרים עם אסיר , פחדתי להסתכל לראות מי זה אבל לא יכולתי שלא להבחין בקעקוע הלב שהיה שייך לאבא שלי.
לא ראיתי את אבא מאז אותו היום, הוא אף פעם לא טרח להגיע לכאן ובמשטרה אף פעם לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים. תהיתי מה גרם לו לבוא, אבל לא רציתי לשבת ולשתוק כמו פעם שעברה.
"תסלחו לי," אמרתי בחיוך ורצתי לכיוונו, יודעת שהוא עם אזיקים ואין שום מצב שהוא יעשה לי משהו.
"מה אתה עושה כאן?תעוף מפה! באיזה זכות אתה בכלל מראה את הפרצוף שלך פה?רוצח!" צרחתי עליו ולפי הפרצוף שלו הוא בכלל לא זיהה אותי.
"מה את רוצה ילדה?" צחקתי כשהוא אמר את זה,
באותו הרגע כל הכעס שהצטבר במשך השנים פשוט התפרץ החוצה כשסטרתי לו.
"אני הבת שלך, זאת שהרסת לה את החיים. זאת שלא יכולה ללכת לישון בלי לחלום על אותו הלילה שוב ושוב, זאת שבוכה בגללך בכל לילה. שמפחדת להתאהב.
אתה יודע מה אני רוצה? אני רוצה שתיקח את הרגליים שלך ותלך מפה. אתה לא רצוי פה,
תחזור לתא שלך ותירקב שם."
"קייסי," שמעתי את הכאב בקול שלו אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי יותר מידי.
"אל תגיד את השם שלי, אתה כלום מבחינתי." נתתי לדמעות לצאת והסתובבתי לעבר השוטרים.
"קחו אותו מפה, בבקשה. לא מגיע לו להיות כאן, הוא הסיבה שאנחנו נמצאים כאן היום."
השוטרים הנהנו ואני הסתכלתי על סימון, אבא שלי.
"שלא תעז להראות את הפרצוף שלך יותר, בסדר?אתה לא רצוי כאן."
הסתובבתי והלכתי אל כולם, אימא שלי התחבאה מאחורי כמה אנשים. היא פחדה ממנו כל כך, יכולתי לשמוע עדיין את הצעקות שהיא הייתה צועקת בלילה כשהייתה חולמת עליו.
"זה בסדר,הוא הלך." אמרתי וכל הכאב והפחד השתלטו על האומץ כשנפלתי על הרצפה.
~
ביקשתי מאיתי אם אני יכולה להישאר אצלו גם היום,ידעתי שאימא אוהבת להיות לבד ביום הזה ולבשל את כל הבית. זה מעסיק אותה ומשכיח ממנה את הכול.
"ברור, אבל אני צריך לנסוע לכמה שעות אז את תהיי בסדר להישאר בבית לבד?
אני אוכל לקרוא ליונתן אם את רוצה שיארח לך חברה,ואם את רוצה את יכולה לקרוא לחברה." הוא חייך אליי והקפיץ אותי אל הדירה שלו.
תמיד היה בי רגש קטן אל יונתן, אבל פחדתי ממערכות יחסים. ולא ידעתי בדיוק מה יש ליונתן אליי, אז לא רציתי להגיד לאיתי שיגיד לו לבוא.
"זה בסדר אני יקרא לנעמה," אמרתי בחיוך כשהוא עצר מתחת לבית שלו,
"אם את צריכה משהו יש כסף בחדר שלי על השידה,אוהב אותך"
"גם אני אותך," אמרתי וסגרתי את הדלת.
נכנסתי אל הבית של איתי והתיישבתי בסלון. לא הייתי פה לבד אף פעם,
איתי תמיד היה בבית והפעם תהיתי מה קרה שהוא צריך היה לנסוע להרבה זמן.
שלחתי הודעה אל נעמה,
'יפה שלי אני אצל אחי ואני לבד את רוצה לבוא?' ההודעה נשלחה ואחרי כמה שניות נעמה ענתה לי.
'אני לא יכולה אחותי אני אצל משפחה בצפון. מצטערת, פעם אחרת. אוהבת' היא הוסיפה כמה סמיילים חמודים.
לא רציתי להתקשר אליו ולהגיד לו שהיא לא יכולה לבוא אז פשוט הלכתי אל החדר שלו ולקחתי את הכסף,התקשרתי להזמין לי פיצה כשהדלת נפתחה.
"קייסי," יונתן אמר וחייך כשראה אותי בגופייה ותחתוני בוקסר כאלו של בנות.
"יונתן,מה אתה עושה פה?" הייתי מופתעת,לא ביקשתי מאיתי שיגיד לו לבוא.
בטח איתי קרא לו לבד, לפעמים אני שונאת שהוא דואג לי יותר מידי.
"איתי אמר לי לבוא לשמור עליך, הוא ידע שאת לא תקראי לחברה" הוא אמר בזמן שחיפש בדירה לראות אם יש שם עוד מישהו.
"גאון אח שלך," הוא אמר אחרי שהוא סיים את הסיבוב בבית.
"מה הזמנת לאכול אני דווקא די רעב" הוא שאל והדליק טלוויזיה בזמן שהתיישב.
"אתה לא חייב להישאר, אני יכולה להסתדר לבד אני לא ילדה קטנה." שילבתי ידיים.
"מה אם אני לא רוצה ללכת?" הוא אמר והמבט שלו העביר בי תחושת אי נוחות,
"מה שבא לך" אמרתי בנפנוף והלכתי למטבח בניסיון להסתיר את ההרגשה שעברה בגוף שלי כשהוא בא אחריי.
"לא ענית לי," הוא אמר והניח את היד שלו על המותן שלי.
"על איזו שאלה?" הזזתי את היד שלו במהירות והלכתי אל הסלון, השתדלתי לו להתקרב אליו יותר מדי.
"מה הזמנת לאכול?" הוא ישב לידי והפעם כבר לא ממש היה לי מה לעשות בנוגע לזה.
"פיצה" עניתי ברפרוף והעברתי תחנות בטלוויזיה עד שעצרתי על ערוץ E.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" הוא אמר אחרי שהפיצה הגיעה ולקחתי חתיכה.
"ברור," אמרתי ובפעם הראשונה בערב הזה הסתכלתי לו בעיניים.
"את מפחדת ממני?" הוא שאל בלי פחד, כאילו השאלה הזאת לא מפחידה כפול מהתשובה שלה. וכאילו הוא בכלל לא מפחד מהתשובה.
"מה זאת השאלה הזאת?" אמרתי ונגסתי בפיצה שלי.
"אל תתחמקי, את מפחדת ממני?" הוא אמר והתחיל לצחוק.
"מה מצחיק אותך?" כעסתי. הוא צוחק עליי?
"יש לך חתיכת זית ליד הפה, זה נראה כמו שומה." הוא צחק כמו ילד בגן.
"אתה ממש תינוק," אמרתי וניסיתי לנקות את הזית כשהוא הזיז את היד שלי.
"תני לי," המגע של האצבע שלו בפנים שלי העביר בי צמרמורת וראיתי שהוא הבחין בכך.
"תודה," אמרתי וניסיתי להתחמק מהשאלה שהוא שאל אותי קודם.
"קיבלתי את התשובה שלי," הוא מלמל ואני ידעתי שהוא הבין.
אני לא מפחדת ממנו, אני מפחדת מעצמי.
אני מפחדת לעשות משהו שאחר כך יהרוס אותי ואת איתי. יונתן הוא החבר הכי טוב של איתי,אם הוא יפגע בי איתי יהרוג אותו ויכעס עליי, ואני לא הסכמתי לתת לעצמי ליפול.
את שאר הערב העברנו בשתיקה מביכה,לא דיברנו בכלל עד שאיתי בא.
אבל גם בזמן השתיקה יכולנו להרגיש במתח שיש בנינו,כל פעם שהוא נגע בי גם אם זה היה בטעות וגם אם לא הרגשתי איך אני פתאום מסמיקה. הייתה לו השפעה ענקית עליי,
ובכל פעם שהבנתי את זה יותר הפחד שאנשק אותו גבר.
ואני נשבעת לכם שאיתי בא יונתן ראה את הבעת האכזבה שהייתה על הפנים שלי ולא יכולתי שלא לראות את החיוך ניצחון שהוא חייך.