~היחידה-פרק 29~

פרק 29-מי היא?

״דור?״ לחשתי בשמו כשראשי על חזהו החשוף ושיערי מפוזר עליו.
״אה?״ הוא המהם בשקט והמשיך לשחק בשיערי.
״עדיין לא הבנתי משהו.״ אמרתי ״איך העובדה שאני מאומצת,״ התחלתי ועדיין הרגשתי מוזר כשצמד המילים האלו יצא מבין שפתיי ״קשורה ל׳היחידה׳?״ שאלתי. הרגשתי את חזו עולה יותר מין הרגיל ואז שמעתי קול נפיחה.
״תתלבשי.״ אמר.
״מה?״ שאלתי והרמתי את ראשי אליו.
״יש משהו שאת צריכה לראות.״

״הגענו.״דור אמר לי בעודי עומדת מבולבלת. הלכנו, יותר נכון התחמקנו כל הדרך עד לפה, בניין ההנהלה, איפה שכל המשרדים למיניהם וכל זה רק בשביל לעמוד מול דלת עם שלט עץ שעליו חרוטות המילים ׳חדר לוגיסטיקה׳ ומתחתיו מודבק דף דפדפת עם המילים ׳לא בשימוש. נעול.׳ בכתב יד אדום.
״מה זה?״ שאלתי מבולבלת.
״חשוב לי שתדעי שבכל רגע שתרצי לצאת, את רק מבקשת ממני.״ הוא וידא ואני הנהנתי במהירות והסטתי את מבטי אל הדלת רק מתוך הסקרנות מה מסתתר מאחורי החדר המיסתורי הזה.
״סהר,״ הוא קרא בשמי והיסב את תשומת ליבי ״מה שאת עומדת לראות עכשיו רואים רק הבגירים, במהלך השנה השלישית להתלמדות שלהם, זה לא קל לעיכול.״ הוא המשיך בנימה הדואגת והמוודאת שלו שיכולתי לשמוע בה זיקים של היסוס וחוסר ביטחון.
״אוקיי.״ הנהנתי מנסה לגבור על חוסר הסבלנות שלי.
הוא העביר בי מבט אחרון ואז הסתובב אל הדלת כשהוא מעיף מבטים בוחנים ימינה ושמאלה ואז מוציא מפתח זהב קטן ומכניס אותו למנעול הדלת ולאחר קליק קטן שנשמע הוא דוחף אותה קצת ומכניס אותי פנימה כשהוא ממשיך לבדוק שהסביבה נקייה.
הוא נכנס מיד אחרי ונעל את הדלת בחזרה.
״אדיר לא יודע שאני איתך.״ הסביר את החשש שלו והנהנתי בהבנה. הסתובבתי מכינה את עצמי לנורא מכל וכשפתחתי את עיניי ראיתי מולי חדר ריק פרט לעוד דלת ברזל. עקבתי אחרי דור שהתקרב אל לוח המקשים שהיה ליד הדלת והקיש את הקוד ואז דלת הברזל שנראתה כל כך כבדה ומאיימת, נפתחה בקלילות רבה.
לפני שעוד נכנסנו דור לקח את שתי כפות ידיי ותפס אותן בשלו מביט בי עמוק בעיניים ״את מוכנה?״ שאל מוודא והנהנתי. הוא התקרב אליי ונשק לשפתיי נשיקה עדינה על השפתיים והתרחק.
עזבתי את אחת מידי ואילו השניה עוד היתה שלובה בשלו ועשיתי את הצעדים הראשונים לתוך החדר המסקרן.

~נקודת המבט של ליאב~

נכנסתי לאולם הספורט, לוחץ על שורת המתגים הצמודים לקיר ליד הדלת ומנורות האולם נדלקות ומאירות את החדר שעד עתה היה חשוך.
הנחתי את תיקי על אחד הספסלים והתקדמתי לכיוון חדר הציוד. הוצאתי משם את שק האגרוף האדום והעמדתי אותן במרכז האולם. ניגשתי את התיק וממנו הוצאתי ממנו את התחבושות. כרכתי אותן סביב פרקי ידיי ואצבעותיי על מנת שיקטינו את החיכוך והלחץ על המפרקים.
הורדתי את החולצה וניגשתי אל מרכז האולם מתחיל להכות בשק ללא רחמים.
הרגשתי שאני חייב לצאת מהחדר. אחרי מה שעמית אמרה הייתי בשוק, למען האמת בשעתיים-שלוש הראשונות הייתי בטוח שמדובר במתיחה כלשהי ושכל מה שהיא אמרה זה סתם שטויות שהמציאה.
אני לא מבין בכלל מאיפה החוצפה שלה לבוא ולומר לי דבר כזה? מי היא בכלל? מי היא חושבת שהיא שהיא תדבר אליי מנימה מתנשאת שכזו? מי היא שתגיד שאני לא ברמה שלה? המשכתי לחבוט ולהכות בשק שבכל פעם שקיבל מכה התקפל מטה וירד כמו הצבע שהיה לי על הפנים כשהיא אמרה את מה שאמרה ואז בדיוק כשהיה נדמה לי שיפול, הוא התיישר למצבו הרגיל.
מאז ומתמיד דרשו ממני כל כך הרבה. הייתי תחת זכוכית מגדלת תמידית. כבר מהגן שציפו ממני שאבנה את מגדל הקוביות הכי גבוה, עד לחטיבה שציפו ממני שאשתלב הכי מהר ועד לתיכון שציפו ממני שאוציא בכל מקצוע לא פחות ממאה. ואחרי כל כך הרבה מאמצים להוכיח להורים שלי ולסביבה שלי שאני באמת שווה משהו, והיה לי קשה, כוסעמק היה לי קשה, היא באה ודורכת עליי. אומרת שאני לא מספיק טוב? שאני לא מספיק טוב בשבילה?
היא ידעה מה הרגשתי כלפיה, היא ידעה ועדיין שיחקה בי.
אגרוף.
היא ידעה שמאחורי הביטחון ללא גבולות הזה מסתתר ילד חסר שרק מנסה לרצות כל הזמן את כולם, היא ידעה ועדיין דרכה עליי.
אגרוף.
היא ידעה כמה קשה היה לי להודות בפניה ובעיקר בפני עצמי שאני באמת אוהב אותה, היא ידעה ועדיין דחתה אותי. בדרך משפילה ומזלזלת.
אגרוף.
היא ידעה כמה כיף היה לי איתה, היא ידעה ועדיין הרחיקה אותה ממני.
אגרוף. אגרוף. אגרוף.
בעטתי בשק ומיד לאחר מכן הכיתי בו מכה מכל הכוח שעוד נותר לי מלווה בצעקה.
עצרתי מתנשף מביט בשק המתנדנד ומדמיין שזה כל הדברים המסריחים שעמית הוציאה מפייה. הבטתי בכפות ידיי והחלתי להפשיל מהן את התחבושות שהיו מלוכלכות במעט דם. כנראה שהמחשבות לקחו אותי רחוק כך שלא שמתי לב לעוצמה שלי. הייתי חייב לפרוק וכדאי היה לכולנו שזה יהיה על שק ולא על מישהו.
התקרבתי אל התיק שלי והוצאתי ממנו בקבוק, לוגם ממנו לגימות ארוכות. טיפות זיעה בודדות החליקו במורד חזי והמשכתי להסדיר את נשמתי.
אני עדיין מזועזע מההתנשאות הלא יאומנת הזו ששמעתי מעמית. לא ציפיתי מהילדה החמודה, הביישנית והמתוקה שהכרתי שתדבר ככה אל מישהו מעולם.
אבל זה רק אני אשם. נתתי לרגשות שלי אליה לסנוור אותי. כנראה שמרוב אהבה לא שמתי לב למיהי באמת. לא שמתי לב למסכות שהיא שמה.
ועצוב לי שאצלה כל יום פורים ושאצרך כל בוקר לקום ולגלות מסכה חדשה.

~נקודת המבט של סהר~

הדלת נפתחה ועניי נגלו לחדר גדול וחשוך מעט. באמצע החדר היה שולחן שיש לבן ארוך שהתפרש על כל החדר ומצדדיו כיסאות עור שחורים. משמאל לשולחן היה לוח שעם גדול שעליו הוצמדו בסיכות הרבה כתבות על פיגועים ורציחות מעיתונים ישנים מלווים בתמונות. לידו היה עוד לוח שעליו הוצמדו תמונות שונות של אנשים שלא הייתי רוצה לפגוש בסימטה חשוכה עם פרטים שונים עליהם כגון שם, מקום מגורים, עיסוק וכדומה. לצד הלוח הזה היתה רשימה של פיגועים שונים עם כל הפרטים שלהם תחת הכותרת ׳בחיפוש׳.
מצד ימין לשולחן הייתה שורה ארוכה של מחשבים חדשים ובצידם הרבה מכשירים טכנולוגיים ומתקדמים שהקירנו הולגרמות כחולות על הקיר של מבנים, פרצופים, כל מיני מילים.
לצידם היה ארון ארוך בעל הרבה מגירות שתיארתי לעצמי שמכיל ציוד משרדי כלשהו.
הייתי בשוק טוטאלי ולא ידעתי בכלל איך להגיב.
הדבר שהכי תפס אותי היה הלוח של ה׳בחיפוש׳ ואליו ניגשתי בצעדים איטיים, כבדים ומסוקרנים. עברתי עם ידי על הרשימה עד שהגעתי לשורה ׳הפיגוע בירושלים, 2.10.1998, הזוג אהרון ז״ל.׳ מיד ניגשתי אל לוח הכתבות ולאחר שחיפשתי עם עיניי ראיתי את הכתבה שאדיר הראה לי במשרד.
״ ׳היחידה׳ היא אירגון מדיני שמטרתו לעשות צדק בעולם.״ דור התחיל לומר בעוד אני ממשיכה לבחון את החדר סביבי.
״יש אנשים שמסתובבים בעולם ופשוט לוקחים חיים של אנשים מבלי הנעיד עפעף. זה קורה סביבנו כל היום, בחנויות שאנחנו קונים בהן, בגינות ליד הבית שלנו, במסעדות שאנחנו אוכלים בהם ואפילו באוטובוסים שהילדים שלנו נוסעים בהם. ולאף אחד לא באמת אכפת.
כל אחד שנתפס עומד לדין, מושך משפט שנים, מביים בעיות שנותנות לו הנחות, ובסוף מרצה עונש עלוב שגם עליו מורידים לו שליש על התנהגות טובה.
אבל אין מחיר לחיי אדם. חוץ מחיי אדם אחר.״ אמר ובלע את רוקו כשאני הסתובבתי אליו בחדות מביטה בו בבהלה.
״אלו הפיגועים הקשים ביותר.״ אמר והצביע על לוח השעם עם הכתבות. ״אלו כל מי שתפסנו ודאגנו שישלם את מה שהוא חייב.״ הצביע על לוח השעם עם תמונות הרוצחים. ״ואלו הפיגועים שהאחראים עליהם עדיין בחיפוש.״ דיבר על הלוח האחרון שהפיגוע של ההורים שלי היה מצויין עליו.
העברתי את ידי אל התמונות השונות של הרוצחים ברעד ״הם שילמו את מחירם.״ אמר וכיווצתי את עיניי. הוא צעד אלי, תפס בידי והסתכל בעיניי ״אנחנו ׳היחידה׳ ואנחנו רוצחים את הרוצחים.״

~נקודת המבט של שקד~

סיימתי את הסיבוב השלישי שלי והתחלתי ללכת מעט כדי לתת לשרירים את המנוחה שהם זקוקים להם מבלי שיתפסו מחר בבוקר. ניצלתי את המזג האוויר הפחות גשום לצאת לריצה. המוזיקה באוזניות זמזמה באוזניי ולאט לאט לקראת אזור הכיתות והמגורים הליכתי המהירה דעכה והפכה להליכה רגילה.
מרחוק ראיתי דמות יושבת על אחד הספסלים לאורך השביל שהיה מאונך לשלי ובהתחלה לא זיהיתי אותה עד שהתקרבתי מעט והופתעתי לגלות את גולן יושב שם כשבעיניו מבט מתייסר.
הוא מילמל לעצמו כמה דברים וראשו היה מושפל מטה, תפוס בין ידיו שהיו שעונות על ברכיו. הוא מרגיש טוב?
הבטתי בו. פשוט עמדתי ובהיתי בו. הסתכלתי איך נתתי למצב הזה להגיע, איך נתתי למישהו שאני אוהבת לחמוק לי מבין הידיים. אך כנראה שאלוהים לא רוצה שנהיה ביחד, כי אם כן הוא לא היה מסדר לנו כל כך הרבה מכשולים בדרך. מבלי לשים לב דמעה בוגדנית זלגה במורד לחיי.
״שקד?״ שמעתי את קולו המופתע של גולן מעיר אותי מהבועה ששהיתי בה. אוי שיט!
הסתובבתי מהר והתחלתי לצעוד בהליכה מהירה שלא יראה כאילו אני מנסה להתחמק או משהו. לא רציתי שיראה אותי לא מזיעה ומסריחה אחרי ריצה ולא דומעת ומיואשת.
״שקד חכי רגע!״ שמעתי אותו קורא לי ומתחיל להתקדם לכיווני והחלתי לרוץ. הדמעות המשיכו לזלוג על לחיי אחת אחרי השניה.
״שקד!״ התחיל לצמצם את הפער.
״תעזוב אותי!״ ביקשתי ממנו תוך כדי ריצה.
״חכי רגע שקד,״ הוא אמר והרגשתי אותו כבר מאחורי ״חכי רגע.״ הוא תפס בזרועי.
״מה?!״ הסתובבתי והתפרצתי עליו דומעת ואדומה מביטה בו מתנשף מעט, עדיין אוחז בזרועי ופניו שידרו שאני לא היחידה עם דמעות פה בשעה האחרונה.
״זה בקשר לאופיר,״ אמר מנשף ומיד פני עטו הבעה מבוהלת שמא קרה לה משהו.
״היא…היא..״ הוא החל לומר והמשיך בניסיונות להסדיר את נישמתו ״היא נפרדה ממני.״