הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 4!

כשיצאנו מחדר האוכל עלמה התעכבה מעט עם המכונה לייבוש ידיים בכניסה. היא ניסתה ללחוץ על ה'כפתור' שהוא בעצם החיישן שמפעיל אותו.
"את פשוט שמה את הידיים מתחת למכונה" הדגמתי לה.
היא צחקה, "יצאתי די טיפשה, אה?"
גם אני צחקתי. אני שמח שהיא גם חדשה פה, אם היא לא הייתה פה לא הייתי יודע מה הייתי עושה.
במקרה הטוב הייתי שולח הודעה לכל מי שאני מכיר ומחכה שיתפתח שיחה כדי להפיג את השעמום.
"לאן הולכים עכשיו?" היא שאלה כשעמדנו בפתח חדר האוכל. כשהכרתי אותה לפני כמה שעות היא הייתה ילדה ביישנית וסגורה. איך אנשים יכולים להשתנות בשנייה.
"צריכים ללכת לחדר המזכירות לקבל מפתחות לחדרים."
לקחנו את התיקים והמזוודות שהשארנו בכניסה ועזרתי לעלמה לסחוב את המזוודה הכסופה הענקית שלה.
"אתה באמת לא חייב לעזור לי עם המזוודה" היא מחתה.
"שטויות, זה לא כבד לי" למה בנות לא יכולות לקבל עזרה בלי להתנגד.
"אז…למה עברת לפה?" שאלתי מתוך סקרנות.
המשכנו ללכת, חשבתי שהיא לא שמעה מה ששאלתי וכבר שקלתי לשאול אותה שוב.
הסתכלתי עליה וראיתי שהיא עצובה. אוי אלוהים, מה עשיתי לא נכון.
"את בסדר?"
היא הנהנה.
את הדקות הבאות העברנו בהליכה אטית ושקטה לכיוון חדר המזכירות.
נכנסנו לתוך הבניין הראשון שבחזית הפנימייה. הבניין היה עצום, כמו כל הפנימייה הזאת, והצבעים הבולטים והיחידים בו היו לבן, אפור שחור וחום.
במסדרון הארוך והרחב שבבניין היו הרבה דלתות עם שלטים קטנים בצבע זהב שמציינים למה הם משמשים.
נכנסו לחדר הראשון משמאל שעל הדלת הכפולה שלו נתלה שלט זהב שעליו חרוט 'חדר המזכירות'.
המזכירות שהיו בדלפק הקבלה נראו די חרוצות ולהוטות.
כל החדר הואר בנורות פלורסנט לבנות וזה נתן לחדר מראה משרדי.
החדר כולו היה גם מלא בתמונות מחזור של שנים קודמות ועציצים ירוקים מזויפים.
עלמה ניגשה לדלפק העץ ופנתה לאחת המזכירות, "סליחה, אנחנו חדשים פה ואנחנו צריכים עזרה…"
היא הפנתה את ראשה מהמסך שניצב מולה. היא נראתה מאוד צעירה יחסית למזכירה האחרת ששערה נצבע כבר בשערות כסף.
"בטח! אני פה כדי לעזור לתלמידים. אפשר לראות בבקשה את הטפסים שנתבקשתם להביא?"
אחרי שהגשנו לה את הטפסים היא מילאה במחשב את הנתונים שלנו ונתנה לנו מפתחות לחדרים ששובצו מראש.
"תודה" אמרנו לה שהגישה לנו את המפתחות.
"עכשיו לכו לחדר השלישי מימין לקבל את ספרי הלימוד שלכם" היא הגישה לכל אחד מאיתנו פתקית, "תביאו את הפתקית הזאת לאישה הנחמדה בחדר והיא כבר תדאג לשאר."
הרגשתי רטט קצר בכיס שלי. ההודעה שקיבלתי הייתה מיוני, "רק בחמישי? אחי זה עוד חמישה ימים."
כשהרמתי את הראש מהפלאפון שלי ראיתי אותה.
הילדה היפה ביותר שראיתי אי-פעם בחיי. היה לה שיער חום חלק ופשוט ועיניים חומות פשוטות.
לא נראה שהיא מנסה להרשים מישהו, אבל משהו באיך שהיא נראתה הפך כל פרט קטן אצלה למרהיב.
היא לבשה ג'ינס וחולצה פשוטים שהתאימו על הגוף הלא-רזה-מידי שלה ולא נראה שהיא הייתה צריכה להתאפר.
"אתה בא?" עלמה שאלה וניערה אותי. לא שמתי-לב שבהיתי יותר מידי זמן בילדה ואני מקווה שגם עלמה לא שמה לב.
"בטח, בואי נלך להביא את הספרים."
שהלכנו, ראיתי בזווית העין שהילדה ניגשה למזכירה עם השער הכסוף והתווכחה איתה על משהו.
כשהדלת נסגרה כל מה שחשבתי עליו הוא הילדה ההיא.