הייתי פעם עונה 2 פרק 2 (22)

אני מתעוררת לעוד יום של כאב, מתעוררת? נרדמתי? אני גאה בעצמי שנרדמתי. אולי היו אלו הכדורים… אני מסתקלת בפאלפון השעה כבר כמעט שבע וחצי. אני קופצת ממטתי ונועלת נעלים. קורי שינה עדיין עופפים אותי, אני מפהקת ושוטפת פנים. המים חמימים על עורי הנוקשה. אחרי שאני מסיימת להתארגן אני יוצאת מהבית, השמש מסנוורת אותי מעט. נטע רואה אותי והיא רצה לקראתי. מקפצת בעליזות שכבר לא נראתה אצלי זמן רב, פעם גם אני הייתי כזאת, פעם היינו חברות יותר טובות. "בוקר, מאיה." היא מחייכת חיוך שמגיע בפשטות לענייה הזוהרות. "בוקר" אני מפהקת. "זוכרת שהיום את פוגשת את-" -"כן" אני נותנת לה חצי חיוך וממשיכה. "קשה לשכוח שאני משוגעת.." "את ממש לא!!" נטע משיבה לי בכעס. אני מרכינה את ראשי ובמקום להגיב, עוברת למולל את הבד של הסוודר. אנחנו מתישבות בתחנה, ומחכות להסעה. אני מציצה בפאלפון ורואה שקיבלתי הודעה מדולב. 'רוצה להפגש היום?' אני מחזירה. 'כן' . אני לא רוצה לשבור את דולב, אבל הלב שלי עדיין לא שלם בשביל אהבה חדשה, והוא חייב לדעת את זה. ההסעה מגיעה ואנחנו עולות עליה. "מאיה מה קורה?" גילי נגשת אלי. אני מהננת בראשי. מנסה להתחמק ממבטה המודד. "הרזת המון." אני מחייכת. "מסתבר." אני מתישבת לצד נטע. "אז ספרי לי על סמדי הפסיכולוגית" ידעתי שהמשפט הזה ישתק את כל השאלות שלה למשך הנסיעה, אז נתי למחשבותי לנדוד הרחק, מסמדי. רק כשהגענו היתעוררתי מהמחשבות, וירדתי מהאוטובוס. "בואי לסמדי" נטע מושכת אותי. "אמ.. תשמעי לא נראלי כדאי להפסיד שיעור מטמתיקה." אני מתרצת. "בטוח?" אני מהננת. "הפסדתי יותר מדי חומר" אני מתרצת. אני רואה שנטע נבוכה. אנחנו הולכות זו לצד זו בשקט. דבר שלא קרה בעבר. אני מרגישה את העצבות מלטפת אותי, מאיימת לחנוק ולהכניס אותי לעולם חסר שמחה, אני ממהרת לסלק אותה ומעבירה את מחשבותי לדברים אופטימים. אני חושבת שעכשיו טוב לו, לאהוד. הוא לא סובל בכלל. אני נזכרת באותם נערים, אני רוצה נקמה, אני רוצה עולם טוב, אני רוצה שאנשים לא יסבלו!!! אני רוצה משמעות לחיים, משמעות מעבר… אני רוצה חיים יפים, אני רוצה כל כך הרבה שאני לא משיגה כלום!! אני מוצאת את עצמי בכיתה שסערת רגשות מתחוללת בקרבי. אולי היה יותר טוב אם הייתי הולכת לסמדי המדוברת, אבל אני בוחרת להתחמק ממבטה המאשים של נטע. אני בשיעור פיזית, אבל מחשבותי נמצאות אצל אהוד. אני מעבירה את מבטי מהמורה, לפאלפון. 'היי זאת שירה. זוכרת? רוצה להפגש היום?' ידעתי שפגישה עם שירה וחברותיה רק תעשה לי טוב, 'כן' אני מחזירה. אני מבקשת מהמורה לצאת לרגע, ויוצאת. אני הולכת לשרותים, ולוקחת כמה כדורים. אני חוזרת לכיתה ונטע נועצת בי מבט. אני מרימה גבה, ומניחה את ראשי על השולחן, נותנת לעייפות לעטוף אותי. אני מרגישה לחות בקצוות עניי, ובילבול קטן, אני יודעת שזה מהכדורים. "מאיה, באת לבית הספר בשביל לישון?" אני מרימה את ראשי, ומזדקפת. "לא, מצטערת המורה." ידיי רועדות, וכך גם רגלי. אני שוב מאשימה את הכדורים, וכמעט שוכחת שאני עצמי גרמתי לזה…