הייתי פעם-פרק 12
נטע מחייכת חיוך ענק, אני מרימה גבה. "תסתקלי על המורה." היא מגחכת. אני מעבירה את מבטי למורה וסורקת אותה. היא לובשת נעלים לא תואמות. האחת בצבע כחול והשניה באפור. אני מגחכת, לא רק מצביעות. אני רואה שלילדים רבים המבט נודד לעבר הנעלים. המורה ממשיכה לדבר. אני מחכה לסוף השיעור. סוף סוף הצלצול נשמע. המורה יוצאת מהכיתה וזרם של תלמידים זורם לעבר הקפיטריה. נטע אוחזת בידי ומושכת אותי אל הקפיטריה. אני נגררת אחריה, ומתישבת לצידה בקפיטריה. "אני הולכת להביא אוכל מה בא לך?" אני מנידה בראשי. "אוקיי שוקו" היא מחייכת ולא מחכה לתשובה. אני יושבת ליד השולחן ופותחת את הפאלפון. יש לי הודעה מדולב. "מה המצב? מרגישה יותר טוב?" התרגשות קלה עולה בי למישהוא אכפת ממני. "בערך" אני עונה. וחושבת על אהוד. דמעות מאיימות לפרוץ אז אני מעבירה את מחשבותי לנטע שנודדת לעברי. היא אוכזת בשתי קוראסונים ושתי כוסות שוקו. היא מתיישבת ומגישה לי קוראסון ושוקו."תודה" אני ספק ממלמת. אני לוגמת בקושי מהשוקו, ונוגסת מהקוראסון. "את לא מבינה.. אתמול הלכתי לקנייות קניתי חולצה מושלמת.. ואז" נתתי לנטע לדבר. היה קל לדבר איתה. היא דיברה הרבה. צליל חד קטע את מחשבותי. זה היה הצלצול.
יום הלימודים נגמר, אני חוזרת הביתה מותשת. החלטתי שאני רוצה ללכת ברגל,ירד גשם והאוויר נראה טוב. אני הולכת בשתיקה נעלי חורקות מעט. הרחובות רקים. הפאלפון מצלצל. "הלו?" אני עונה. "היי מאיה, זה דולב. את הולכת ברגל הביתה?" אני נעצרת. "איך אתה יודע?" אני שומעת אותו צוחק מאחורי, אני מסתובבת וקופצת מבלה. "מה נראה לך??" אני צועקת עליו. הוא מחייך. "הייתי חייב." הוא מסתיר את חיוכו בין ידייו. "הייתי בדרך לעבודה, הלכתי ברגל כי האוויר טוב. ופתאום ראיתי אותך.. אז הייתי חייב." הוא הולך לצידי. "חשבתי על זה.." אני מגרדת במבוכה בראשי. "בן כמה אתה?"
תגובות (0)