הכאב בלומר לו "לא!" – פרק ראשון – הזמנה

צעדתי בשקט על גבי קצות אצבעות רגליי, נזהרת ומחשבת כל צעד מספר פעמים על מנת לא לחולל ולו רעש אחד וזעיר, רק לא להעיר אותו משנתו ולגרום לו להתעורר ולכעוס עליי, אלוהים אדירים.. המבט הזועם שלו שכמו ככדור אקדח שפוגע בעמקי לבי, פורט על גבי מיתרי נשמתי ומנציח אותי, גורם לי לחוש לא מספיק טובה.. לא מספיק טובה בשבילו..
לפתע פחד רב הצליף בי והכה בתת ההוקרה שלי בחוזקה, צמרמורת קרה כבשה את עמוד שדרתי, עלתה על גבי שכמותיי וכרסמה בכל שריר, ווריד, מערכת ופיסת עור על גבי גופי, דמי השתולל בפרעות בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, נשמתי עמוק.. מנסה להאיץ את נשימותיי הקלושות, מנסה לא לאבד את ההכרה.. מנסה להישאר חזקה כמו שאני אמורה להיות! לכל הרוחות, עד כמה אני יכולה לפחד מהאדם שאני.. שאני אוהבת..?
ראשי קדח בחוזקה, בנוקשות, גרם לי להיטלטל במקצת, נעזרתי בקיר על מנת להתקדם למטבח, לבי הלם בחוזקה כשפתחתי את המקרר.. רעש זעיר נשמע בדממת הלילה השחור חסר כל הכוכבים, חסר ירח.. חסר כל אמונה ותקווה לחיים טובים יותר, הוא התקווה היחידה שקיימת לי, הוא היחיד שהיה מוכן לקחת את אותו הסיכון שאיש לא היה מוכן ולקחת אותי על חסותו, להפוך את ביתו לביתי שלי, להיות כמו האח והידיד הטוב ביותר בעולם.. מה שהוא.. אבל, אבל למרות..
מצמצתי ברעש מסונוורת מאור המקרר, שלפתי את קרטון החלב ולגמתי לגימה מהירה, התכווצתי ונרתעתי לאחור כשמספר טיפות חלב גלשו על חולצתי, נספגו בה.. ונגעו בחזי, טיפות קרות ואיומות, כה לא רצויות..
אבל זה סתם תירוץ, אני רק מנסה להדחיק מפניי את אור העובדה שאני רוצה, משתוקקת, וזקוקה להרבה יותר ממנו, איני רוצה אותו עוד בידיד וכמובן שלא כאח.. אני רוצה שוב לחוש את מגע שפתיו על גבי שפתיי, מגע כה רך, נעים, ממכר, קסום ורצוי.. שפתיי התעקלו כלפי מעלה לחיוך ולבי פעם בחוזקה, במתיקות רק מעצם הזיכרון הכה מדהים..
לפתע שמעתי את קולו המחוספס והעמוק במיוחד מאחוריי. "למה את ערה…?"
החלב נשמט מבעד לידיי ונשפך על גבי רצפת העץ המטונפת בגועל מחליא, אבל זה כלל לא חשוב.. הוא כאן, מאחוריי, במרחק של מספר מטרים קלושים.. קרביי להטו והתכווצו בפעם אחת , מעט כואבת, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר וחשתי בחילה איומה, ראשי הסתחרר וכל כולי קפאתי, הלב פעם רק פעימה אחת ואז השתתק.. כאילו וכל העולם קופא כשהוא כאן, וזה רק אני והוא, בלי שום תחושות אפילו..
טוב, אולי קצת..
"מה את עושה?!" הוא הגביהה את קולו והדליק את האור, מצמצתי שוב בעיניי ולאחר מספר רגעים קלושים הן הצליחו להתרגל פחות או יותר לאור אשר כה שונה מהחושך, הוא אפילו לא במעט התאמץ וכבר שלף מגבת והחל לנגב את החלב, הרמתי בטבעיות את הקרטון במטרה לעזור לו.. עיננו נפגשו רק פעם אחת, פעם מספקת.. עיניים תכולות שכבשו והקסימו אותי עוד מהרגע הראשון, עיניים נדירות ומרתקות שבו בזמן ידעתי..ידעתי שאני שלו, ולא מוכנה לוותר על כך לעולם, עיניים אשר החזיקו אותי ונדמו.. נדמקו כמקור כוח ועוז לביטחון העצמי וליופי, עיניים תכולות כים אשר מסמלות בשבילי מקום מקלט לחופש.. כמקום החמים והטוב לצדו מהעולם האכזר, מעולמי, הוא ניתק את מבטו ואני מעדתי במעט לאחור.. לא..תחזור.. בבקשה החזר את המבט הכובש שלך שון!
אבל לשווא, שתקתי, הדחקתי את הרגשות הללו עד כמה רחוק שאפשר.. בכאב ובקושי רב, הוא רק פעמיים נשק לי, פעמיים לא מספקות כלל, ולא יותר מזה.. אוי, אלוהים.. זה כה כואב, כה קורע בחוסר כל רחמים שהוא אינו חש כמוני ולו קצת, הלוואי שהיה יודע עד כמה הוא חשוב לי, עד כמה אני אוהבת אותו, עד כמה אני זקוקה לידיו המגנות, לעיניים הנדירות הללו.. לנגיעה בעורו אשר יוצרת את אותן גלי הרטט המחשמלים ומעט הכאובים, אבל זה כאב כה מתוק וממכר.. שאהיה מוכנה לסבול אותו לעד..ולמגע השפתיים הללו.. השפתיים הכה טובות.. נשכתי את שפתי התחתונה והשפלתי את עיניי בייאוש, הלוואי שהוא יהיה שלי יום אחד.
"את מוכנה להסביר לי מה את עושה בשעה כזו מאוחרת?" הוא שואל שוב בקול מעט יותר גבוה ואפילו..תקיף? לא, הוא לא יכול לדבר כך..לא אליי..בטון שכזה.. אני נמלאת בין רגע עצב וחרדה רבה, הוא כועס עליי.. בבקשה אל..הפסק זאת..זה כואב לי, אינך רואה עד כמה אני מתענה?
"הייתי צמאה.." אני אומרת בלחש ושולפת מגבת נוספת מהמגירה, סופגת אותה במים ומתחילה לנגב. "אני אנקה זאת". אני אומרת בקול נטראלי חסר רגש, כרגיל, אטומה וחסרת אנושית מטבעי.
"חזרת מאוחר מהמועדון". הוא אומר כדרך אגב ומנקה את המגבת הספוגה בחלב בכיור החלוש והישן אשר במעט מתפורר, אני תמיד מפחדת שזה יישבר יום אחד..יישבר עליו והוא יפצע.
"היה עומס.. מצטערת.." אני ממלמלת ופונה לכיוונו על מנת לשטוף את המגבת שלי גם. הוא סוחט אותה עד שהיא ייבשה לגמרי, ביעילות ראויה לשבח ומחזיר אותה למקומה.
"רק תודיעי לי, דאגתי.." הוא מצווה בשתלטנות, אבל ברכות..
הוא.. הוא דואג לי..? כל כולי נמלאת בשמחה ואושר, אני חשה על גג העולם והוא כאן לצדי, בזכותו, אני חשה כאילו השגתי דבר מה יקר ערך למרות שאין בידיי דבר.. הוא.. הוא דאג לי, אני כנראה באמת ובתמים חשובה לו באיזשהו מקום בלבו.. רגע, יש לי מקום שם?
אני כמעט קופצת כילדה קטנה, אלוהים אדירים.. אני לא מאמינה.. כה רציתי, קוותי, חלמתי ואיחלתי לכך.. שהוא רק יאמר לי זאת, שהוא דאג לי, אני מחייכת חיוך גדול ולבי מאיץ את מהירותו, דמי זורם בפראות בעורקיי ובטני מתכווצת במעט בכאב.. גרוני יבש ואני לא יודעת מה לומר..
"תודה על הדאגה". אני אומרת בקל צייצני מנסה להשקיט את סערה הרגשות שבראשי.
'דאגי לך',
'דאגי לך',
'דאגתי לך',
שוב ושוב ושוב כצווחה בראשי, כקלטת מקולקלת.. וזה כה רצוי.. כה טוב.. כה ממכר לשמוע ולהיזכר בכך, איני חשתי כזו שמחה זמן רב.. וסוף כל סוף קבלתי זאת, ממנו.. אני רק רוצה לצווח שאני אוהבת אותו אבל משתפנת ולא אומרת דבר.. כל כולי קורסת ונענית לאדם המושלם שלצדי בזמן שידיו כרוכות מסביב מותניי והוא מסובב אותי אליו, כך שאפינו נוגעים זה בזו, כל כולי שלו.. כלואה בזרועותיו ככלא.. ללא כל דרך לברוח.. לא רוצה לברוח.. אני רק רוצה להישאר כך, להקפיא את הרגע המדהים שינצר בזיכרון לעד.
"את יודעת עד כמה את חשובה לי, נכון?"
אני מתלהטת ועורי שורף באש, אני נשרפת ונחרבת עד עפר למול עיניו.. כל סערת הרגשות מהלילה המדהים הזה מתערבבים יחדיו ואני פשוט רוכנת אליו ומנשקת אותו.

אני חבוקה בזרועותיו והוא ישן לצדי, הוא נראה כה תמים.. כה שקט, כה פגיע וילדותי.. השון החמוד שהתאהבתי בו מהרגע הראשון, למרות שדבר לא השתנה מאז.. גם כשהוא סיפר לי שהוא אינו באמת לומד, שהוא אינו באמת אדם מבריק, שהוא חי בחורבה, וזה לא הרתיע אותי, לא היססתי לעולם כי ידעתי שזו יכולה להיות רק אהבת אמת..
והוא רק חש כך, אני בטוחה בזה, הוא לא אודה בכך אבל אתמול הוא לא עצר אלא המשיך לנשק אותי ובקש בעצמו שאשן עמו, מה זה כבר אמור להיות מלבד שהרגשות שלנו זהים?
כה בא לי לחבק את עצמי מרוב אושר, כה שמחה ששפכתי את החלב, כה כועסת על עצמי שפחדתי ממנו..
אני מעבירה את ידי בשערו הפרוע, עוצמת את עיניי ומתענגת מהמגע הרך שבשערו, מעט מבולגן אבל ככה הוא.. לא נוטה לטפח את עצמו במיוחד, אבל זה גברי.
וכשאני מעבירה את ידי על גבי טווי שפתיו, כל כולי מתכווצת, נושכת את שפתי בחוזקה עד כאב, בטני כבר מתפתלת מכאבים, אני חשה כה שברירה בזה הרגע, כה כאובה וחסרת כוחות.. אבל זה טוב, זה כיף לי.. אני אוהבת זאת.. אני אוהבת אותו..
השפתיים שלו דקות ונוקשות, אבל אני אוהבת אותו כמו שהוא.. לכל הרוחות, אני באמת אוהבת אותו!
ריח האלכוהול במעט הורס את העבירה אבל אני מזדהה עם כך, עם הריח המוכר שבעבר שנאתי אבל עכשיו.. מלבד שון כמובן, המשקה, הסיגריה.. הכול כמו תרופה למעני.. לא כמלכודות..
לפתע הטלפון שלי מצלצל, אני במהירות, בכאב, מתנתקת ממנו ועונה לטלפון.
"היי רוז". אני אומרת וחשה שחיוכי מתרחב, חברת ילדות יקרה שלי.
"היי אלנה, היום אני אגמור ללמוד מוקדם, חשבתי שנפגש ונבקר את אור, רעיון טוב?" היא מצחקקת וצחוקה ממכר.
"בהחלט רעיון טוב, אבל.." אני משתתקת, אני מכווצת את ידי לאגרוף נוקשה, ציפורניי צורבות וקורעות במקצת את עורי, חותכות, אבל זה טוב.. זה משכיח ממני את הכאב.. אני נושמת עמוק וראשי מסתחרר, לבי פועם מהדאגה האדירה ואני רק רוצה להיות עכשיו אתה, לחבק אותה, לקרב אותה אליי ולהשכיח מפניה את כל החרדות.. אלוהים אדירים, זה לעולם לא יגמר. "אבל היא לא יכולה לקבל היום אורחים.." אני לוחשת ודמעה זעירה ומלוחה נוזלת מעיני, איני מסיתה את מחשבותיי ולא מתעמקת בדמעה.. לא הפעם.
"אבל.. אבל.. היא זקוקה לנו!" זועקת רוז בחרדה ובמעט בכעס ובהאשמה. אני נושמת עמוק, מעבירה קצוות שיער מרדנית במיוחד של שעת בוקר לאחורי אוזני.. היא באמת לא מבינה שהנושא הזה הוא קשה בשבילי ביותר? שזה כואב לי לשמוע ולדעת שאיני יכולה להיות בשבילה בגלל איסורים וחוקים טיפשיים?! לעזאזל..אני חייבת, זקוקה ונואשת להיות עמה שם, עם הבת משפחתי היחידה שנותרה לצדי.. ואיני עכשיו לצידה ואין לי מספיק כסף לטפל בה למרות כל הטיפים והחסכונות המתישים שהצטברו לערמות אדירות, אבל כרגיל.. זה עדיין לא מספק, עדיין לא מושלם..
"אני מצטערת". היא אומרת במהירות, מבינה אותי גם בלי להתבונן. "אז נתראה מאוחר יותר?" היא שואלת ואני חשה בחיוכה המעודד שמעודד אותי, החברות שלה עמוקה וחזקה כקשר דם ומעבר.. אני אינה רואה בה ולא קמצוץ זעיר של חברה, אלא של אחות.
"כן, להתראות". אני אומרת בחיוך ומתנתקת, מוחה את הדמעה וחוזרת להביט באליל שלי, שמתבונן בי בחזרה, נשען על גבי מרפקו ומחייך אליי חיוך מעודד וכנה.
"הכול יהיה בסדר.. אני מבטיחה אלנה.. תאמיני לי שהכול יהיה עמה בסדר".
"אני מקווה". אני אומרת בקרירות, הנושא הזה כה כאוב, איני רוצה לדבר על כך, לא לידו לפחות.
"טוב, אני מצטער אבל חייב ללכת". הוא אומר כדרך אגב.
ללכת?! שוב?! לאן?!
אני נמלאת חרדה ודאגה ועוצרת בו. "חכה רגע, לאן?" ולא רוצה לעזוב את מפרק ידו.
הוא במעט דוחף אותי לאחור, נכנס לחדר האמבטיה וכעוס מספר דקות מורטות כל קצה עצבים הוא יוצא משם לבוש במכסי ג'ינס וחולצה מכופתרת בצבע תכלת.. ולמה הוא לבוש כך.
"להתראות לך". הוא מחייך ונושק נשיקה קטנה ובתולית חסרת משמעות על גבי שפתיי, נשיקה שכלל לא מספקת.. שאפילו לא מורגשת..
למה הוא בורח ממני?!

אני לא יכולה שלא להפסיק לחשוב על אור, מה קורה עמה.. היא בסדר? היא תהיה בסדר? איזה ניתוחים היא עכשיו עוברת..?
כל כולי מתכווצת קטנה.. מאוד קטנה.. כל סערותיי סומרות ולבי פועם בחוזקה כשאני חותכת את פרוסות העגבנייה.. כמו שחותכים ומחדירים לה חומרים.. אני יודעת שזה למענה אבל אלוהים.. זה כה מזעזע ומחריד.. רק בת 18, עדיין לא עברה כלום בחייה וכך היא צריכה לסבול..? ומה שמכעיס בעיקר זה שהיא אדם טוב מידי, לא מגיע לה את כל הרע הזה.. היא חכמה ויכולה להשיג ולהצליח כה המון בחייה, היא חייבת להיות בסדר, פשוט חייבת! אני יתמוטט בלעדיה.. כי, זה מדהים אבל היא מצליחה לדבר אל לבי.. כמו שאפילו שון או רוז לא מצליחים, היא הבת משפחה היחידה שאני מחשיבה.. היא מיוחדת.. חשובה וכה יקרה לי בכל אופן שהו.
לפתע מכתב נזרק למולי ובמעט מתלכלך במיץ העגבנייה, אני מרימה את מבטי ומחייכת חיוך קורן לרוז, היא מחבקת אותי בחום ואומרת. "את לא בודקת את תיבת הדואר שלך נכון?"
"לא במיוחד, המכתב למעני?!" אני שואלת מופתעת ובחשד לא פחות.. כה המון זמן לא קבלתי מכתב, מאיש.. כמעט שנתיים וחצי.. מאז שעזבתי את אימא ואבא.. ואת לואיס.. ואת כל אחיותיי הקטנות..
מאז שכבר לא נהייתי חלק ממשפחת טומינלסון, אבל שם זה טבוע בי ונהיה סימן הזיהוי שלי, זה כה מעצבן ולא הוגן שכולם רואים בי כ 'אחות של לואיס מוואן דיירקשן!', אז נכון אני אחותו ושייכת למשפחה הזו ואת זאת לא אוכל להכחיש, למרות שאני רוצה רוצה..
אבל לכל הרוחות, אולי אני הרבה מעבר?!
אני במהירות מנקה את ידיי בנייר ספוג וקורעת את המעטפה במהירות. רוז נעמדת לצדי ולועסת תפוח ברעש בתוך אוזני, בהתחלה ידי יציבה בעת קריאת המכתב אבל לבסוף.. היא רועדת ברעד וצמרמורת עזים במיוחד, לבי דופק בלחץ רב ואני חשה כיצד כל קצה עצבים נקרע בתוך עמקי נשמתי, אני סומרת וחשה כיצד הדם אוזל מפניי..
"מה קרה?!" היא שואלת בחרדה ומטלטלת אותי, היא בוחנת את המכתב במהירות ואז גם היא קופאת..
הזמנה ל..למסיבת יום הולדת 21 של האחד והיחיד.. אחי.. לואיס..
לא, איני חוזרת לשם!