הכאב בלומר לו "לא!" – פרק רביעי וחמישי

רוז נעמדה בשולי מדרכת הלבנים המצוחצחת, מנסה לתפוס מונית, אני ואור צפינו בה מהצד בזמן שידינו כרוכות סביב גופנו על מנת להתחמם עד כמה שאפשר, איני יודעת כמה קשה או כמה קל יהיה לי בארץ הזו.. אבל מה שבטוח, איני אתרגל במהירות לקור העז אשר מצליף בחוזקה ללא כל טיפת רחמים על גבי הגוף, כמשתק, צובט, מקפיא.. כה לא רצוי, במיוחד כשזה מעל הפצעים.. מעל החבורות שעדיין לא זכיתי לראות, לשמחתי.. פלטתי אנקת ייאוש מנסה עד כמה שלהסתיר טוב את הכאב היוקד והבלתי נסבל, כאב בלתי אנושי.. התפתלתי כמתענה, אבל בשקט.. מכורבלת בתוך עצמי, בעמקי נשמתי, בלי שאיש רואה.. או יכול לראות.. חשתי את מבטה של אור נח עליי, ידעתי שהיא מבחינה שמשהו לא כהרגלו, בבקשה.. רק אל תלחצי על כך ותתחילי בחקירה המורטת כל קצה עצבים ומטריפת דעת כהרגלה!
"אינך מתרגשת?" היא שאלה ברכות.
"איני יודעת ממש מה לחשוב.. ואת?" אני שואלת בחצי חיוך שההקלה פשוט קורנת מחיוכי, יופי, היא אינה לוחצת.
"מאוד, כה המון זמן חכתי לזה.. אני רק מקווה שזה אהיה כה מדהים כמו שחלמתי.." היא ממלמלת אבל במהירות בולמת את פיה וממוקדת בנוקשות ובמבט קר ברוז הנואשת להשגת מונית, סימני חרטה נחרשים על גבי טווי פניה האמתיים.. על שלי רק צער, שוב חשה כה אשמה.. היא עזבה את משפחתה אך ורק למעני, למה לה לעשות זאת? למה היא לא אמרה כלום? למה עכשיו אני צריכה לשבת ולחוש כה רע כלפי עצמי, אפילו מעט שנאה שלעולם לא שאלתי אותה אודות זה… שלעולם לא הבחנתי והוקרתי באמרת שהיא פשוט מאוד רוצה, ומשתוקקת לזרועות הוריה שוב.
"אני מצטערת.." אני פולטת בכאב רב.. בייאוש, האם היא תסלח לי על כך שנהגתי כאגואיסטית? על כך שרק דיברתי אתה על המחלה הארורה והטרגית הזו?
"אין לך על מה, זה בסדר…" היא לוחשת ומחייכת אליי חיוך כנה ותמים. "גם איך יכולת לדעת?"
"הייתי יכולה לשאול, כמה זמן את מתגעגעת?" אני שואלת מעט בתקיפות ויורה אל תוך עיניה מבט ארוך ובוחן, נוקבת כל תזוזה, נשיכת שפתיים חלושה, גלגול עיניים – אבל רק קמטי מחשבה נחרשים במצחה.. מה אני אמורה להסיק מכך לכל הרוחות?!
"מאז ומתמיד התגעגעתי.. אבל מאז שהמצב הדרדר יותר מאי פעם, רק אז באמת רציתי לחזור לאנגליה". היא אומרת במבט גלוי.. אני רק משפילה את הראש ומקמת את זוג כפות ידיי לאגרופים שבמעט מכאיבים.. אבל כמו תמיד, הכאב עדיף על פני רגשות אשם, הו.. כן.. הכאב טוב הרבה יותר… הדרך שבה ציפורניי נצבטות בבשרי, צורבות, כמכרסמות עד קורעות, מרתקת אותי וגורמת לכל מחשבה להתעופף ולהיעלם.. במעט לגעת בקצה תת ההוקרה שלי ולהתפוגג לה לאיטה ברוח.. הכאב הוא היה כל הזמן הדבר המשכיח, לא האלים המטורף חסר התקנה הארור שאני אוהבת!
לפתע קפאתי במקומי, אוהבת? אני באמת כה מושפלת..?
"אבל אינך אשמה, דאגת לי כמו שאיש לא דאג לי מעולם, את חייבת להבין ש.." ממהרת לומר אור כשקוראת את הבעת פניי אבל רוז קוטעת אותה ומחייכת חיוך נצחון. "הצלחתי, ועכשיו.. שנתפנה למלון או שנשתמש בכסף למטרות נעלות כמו.. קניות?!" היא שואלת בהתרגשות וקופצת במקומה גוררת את שתינו בשמחתה ואנו מתחילות לצחוק כמו זוג ילדות קטנות..
"אני בהחלט חושבת שעדיף שמחר נתחיל בכל הקניות והפעילויות.. רק הגענו וצריך לפרוק את המזוודות". אני מביעה את דעתי לבסוף.
רוז סוגרת את הדלת, נותנת לאור לשבת במושב הקדמי ומתבוננת בי בבוז ובגבה זקופה. מה?
אני מחזירה לה מבט שואל והיא רק מגלגלת את עיניה. "מחר זה היום הולדת, ואחריה.. שום דבר לא ידוע, איני שואלת אלנה.. אנחנו הולכות לבלות, מגיע לנו!" נוזפת בי בנוקשות. אני משפילה את ראשי וקושרת את אצבעותיי האחת בשנייה.. מדוע אני חשה עכשיו כילדה קטנה נזופה וסוררת? אבל.. כבר עמדתי על דעתי פעם אחת, וראיתי לאן זה הוביל.. כנראה שאצטרך במעט להשתחרר ולתת לרוז את החוויה שהיא כה השתוקקה לה? כי למרות הכול, היא עזבה הכול בהתרעה כה קצרה, ארזה מזוודות וטסה בשבילי.. אהיה חייבת לה משהו, מספיק דפקתי את אור, איני אפגע גם בה וגם בדברים הקטנים הללו.
"שיהיה.." אני ממלמלת והיא מחייכת אליי חיוך מרוצה.
בדרך אנו רואות את כל הבניינים האדירים אשר קשה לראות את סופם מרוב גובהם הרב הנשוא לשמיים, אנו חולפים על פני כיכרות אשר יוצרות תחושה מלכותית במיוחד שבמעט מביישת אותי, כה לא לרמה הנמוכה שאני מגיעה ממנה.. אנו רואות שכונות קטנות ושכונות גדולות והדבר היחידי ששונה זה הבתים, אנו חולפות על גבי עצים מטופחים ומדשאות רעננות לאחר המבול שליווה את פנינו, אור ראתה זאת כסימן לדבר מה רע.. אני ורוז צחקנו מכך..
"המקום הזה אדיר.. יש כאן כה המון דברים לעשות ולראות, אני רק רוצה להספיק הכול בלי חרטות!" אומרת אור בהתרגשות. אני מתכווצת במקומי ומחייכת חצי חיוך, הבת דודה שלי.. שבשנתיים האחרונות הכירה רק בביתה הזנוח או בבית החולים המחליא, שלא הייתה לה אפשרות לראות עולם, ללכת ליערות או לאחו, ללכת לקניון או לפרקי שעשועים ומים.. סוף כל סוף, אחרי כל השנתיים המתישות והמוזרות הללו שקרה בהן כה המון, רואה עולם! והיא מתרגשת.. היא שמחה, היא מופתעת לטובה וכה מופעמת מיופי של לונדון המלכותית והתרבותית.. ולי מתחשק רק לבכות מרוב התרגשות ממראה זה, רוז פותחת את החלונות ואחריה אור, ראשה בחוץ, שיערה מתנופף ברוח והיא נראית כה ילדותית, כה חסרת דאגות, כה עצמאית ויפהפייה.. אני נושמת עמוק, הלוואי שזה יישאר כך לעד, אני מבקשת או רוצה דבר מלבד זה.
אני פותחת גם את החלון והתחושה של הרוח, בשיער.. מצליפה בעורפי אבל זה כה משחרר וגורם בטבעיות לצחוק מתפרע, ולפתע בלי כל מחשבה.. איני יודעת איך אבל פשוט שלושתנו צווחות מבעד לשפתינו הקרועות מהחיוך, הרוח והצחוק התמים. "לונדון, הנה אנחנו באות!!!"
הנהג מונית מצחקק לו ושואל. "פעם ראשונה?"
"לא, אבל.." מתחילה רוז. "אבל עבר המון זמן מאז".
כמובן שהיא משקרת, עבר רק המון זמן בשבילי ובשביל אור, היא רק בלוס אנג'לס הכירה אותנו.. שתינו שתקנו מעדיפות להניח לנושא, לפחות לעכשיו.
"ברוכות השבות". הוא אומר בחמימות ובקול אבהי שכזה ולאחר מכן עוצר.
אני משלמת לו עשרה דולרים ויוצאת בעקבות אור שמנסה להשיג את רוז הנרגשת.

"אני אוהבת את השמלה הזו, היא מונחת על גופי באופן מדהים, מה אתן חושבות?" שואלת רוז ומסתובבת מספר פעמים, אנחנו מחייכות אליה כמאשרות, בהחלט כחול הולם אותה.. מדהים לעיניה הנדירות והקסומות ויוצר תחושת שלמות ורוגע.
"איני בטוחה בקשר לשמלה שלי.." ממלמלת אור, כרגיל חסרת ביטחון וביישנית.
"תקומי ונראה!" אני ורוז נוזפות בה יחדיו, זה כה מעצבן לראות אותה כך.. היא יפהפייה, מתי היא תבין זאת כבר?
היא נעמדת במעט ברעד ומביטה בעצמה, השמלה הוורודה מגיעה לה עד הברכיים ותחרה מקשטת את גבה, אני ורוז מעבירות מבט אחד בשנייה, בכעס כלפיה.. היא רצינית? לא נראית טוב?
"את נראית מדהים כהרגלך" מחייכת אליה רוז ומחבקת אותה.
"תודה.." היא לוחשת.
אני סוקרת את החנות ורואה שהקופאי שבדלפק לא מוריד את עיניו מרוז… כמובן, הגברים מוצעים עצמם נמשכים אליה בגלל החן והיופי הטהור שאופפים אותה.. שזה באמת מי שהיא.. בעבר קנאתי בה, אבל כיום אני רק שמחה מכך.
"ומה לגבייך? " שואלת אותי רוז במעט בכעס, מה? אני יורה לכיוונה מבט מבולבלת והיא כרגיל מגלגלת את עיניה בכעס כלא מרוצה. "שמלה!" היא אומרת זאת כפקודה.
אני.. שמלה? לא, אין סיכוי! אני מתעבת שמלות וכך.. המבנה גוף שלי מזעזע, אני עצמי נראית כילדה מוכה וזנוחה לאחר הטיסה המעייפת הזו..
לפתע אני משתתקת, מה שאני באמת..
"לא תודה, אכפת לכן לשלם ושנלך אולי לבאולינג?" אני שואלת ומתקדמת לכיוון הדלפק.
לאחר מספר דקות הן יוצאות אחריי ורוז משלמת. "תודה שקניתן אצלנו". אומר לה הקופאי לבסוף.
היא מחייכת חיוך ביישני, מסמיקה, אני בוחנת אותו עכשיו יותר מקרוב והוא בהחלט נראה כובש, שיער בלונדיני וזוג עיני שקד חומות.. הטעם שלה. "תודה רבה". היא מאדימה בין רגע, אומרת זאת בקול צייצני, דבר שגורם לי ולאור לפעור פה.. היא נדמית כעגבנייה בשלמה ועסיסית מזמינה לטעימה.
אנו יורדות קומה ונכנסות ללובי ואז אור מתפרצת. "משהי מאוהבת?!"
"מי..?" שואלת רוז בריחוף, זה כה חמוד.
"אף אחד..רק את!" אני מצחקקת.
"במי בדיוק?" היא שואלת ומתחילה להתקדם יותר מהר תוך כידי שהיא מסדרת את הנעל מאחורה, נעלי הבאולינג נסבלות איכשהו והן לא רעות עד כידי כך..
רוז אוחזת בכדור בידיה, מעט מתכופפת… מתמקדת ושומטת אותו מבעד לידיה.. אני ואור צופות בה, מכיצד הכדור בכלל סוטה מהכיוון ומתגלגל לצד השני של האולם, אנו מצחקקות במקצת ועכשיו אור מנסה, לא רגע… שהיא תיפול או משהו.. למרות הכול, היא שברירה מידי ועדינה עד כחוסר אמונה! אני במהירות נעמדת מאחוריה אבל מפספסת זאת ובאותו הרגע שהכדור מתעופף מידה היא צונחת קדימה ומועדת על גבי פניה, אני במהירות עוזרת לה לקום ורוז מצחקקת מאחורינו כשכדור חדש בידה.
"מאוד מצחיק" מעקמת אור את אפה בציניות ומסדרת את משקפיה העגולות והגדולות.
"טוב עכשיו תורי!" אני מודיעה בהתלהבות, רוז מגישה לי את הכדור שהיא אוחזת בידיה.. כדור צהוב שנראה כה מיושן, אבל שיהיה זה רק צבע.. גם אם זה אומר שזה הצבע השנוא עליי. אני מתכופפת במעט, מודעת לעובדה עד כמה ביישנו את עצמנו.. ויודעת שאהיה חייבת לפגוע בדיוק באמצע ולהפיל את כל הפונים.. אני נועצת עיני נץ במטרה ופשוט זורקת את הכדור בעדינות, הוא מתגלגל לו.. כולנו מתבוננות מלאות צפייה.. אין לי מושג למה אבל זה במעט מלחיץ ומורט עצבים, ולבסוף.. בום – כל הפונים נפלו בניסיון הראשון!
אלופה!!" צווחת רוז ומחבקת אותי.
"תמיד היית הצד הטוב במשפחה". קורצת לי אור.
"זה רק באולינג.." אני ממלמלת, יודעת שבמעט ממעיטה בערקי אבל זה כלל לא משנה. "אני רעבה, אתן?"
"בואי, אני אבוא אתך לקנות את הפיצה שמוכרים כאן". אומרת רוז ומצביעה בידה לכיוון הקצה השני של האולם.
"אז אני אשאר כאן ואשמור" מחייכת אור.
הגיע תורנו אבל לפתע זוג בנות האחת בעלת שיער חום מתולתל והאחרת בעלת שיער זהוב ארוך וגולש, בוהק בדרך כמעט מושלמת, דוחפות אותנו ומצחקקות, לוקחות את תורנו.
"היי, תחזרו למקום שלכן, עכשיו זה תורנו!" אני תוקפת ישירות ומסמנת להן בידי להתרחק.
הן מתבוננות בנו בלגלוג וזהובת השער מדברת ראשונה. "מי אמר שזה המקום שלכן?"
"חכנו בתור כמו כל האחרים.. חכו גם אתן". מסבירה רוז ונסוגה במעט לאחור, שלא תשתפן עכשיו..
"בסדר בנות חדשות, אנחנו מאוד מצטערות אבל זה לגמרי לא העסק שלכן.. עכשיו אם לא אכפת לכן.. לכו ותעמדו במקום שלכן". עוקצת ומקניטה אותנו המתולתלת, אני במהירות מתלהטת ושריריי נקשרים האחד בשני בכעס, איך היא מעזה?
"זהו המקום שלנו!!" אני צועקת עליה ודוחפת אותה אחורנית, הבלונדינית ישירות מגנה על החברה שלה ודוחפת את רוז בחזרה, אני מגנה על רוז ודוחפת את הנערה בעלת השיער הזהוב, במהירות אנשים נוספים מהתור מפסיקים זאת ומחזיקים בי וברוז בזמן שהשתיים לוקחות את כל הזמן שבעולם ומזמינות אוכל.. אנחנו מביטות בהן במבטים רצחניים.
אור מתיישבת ממולנו ולוקחת משולש פיצה גדול.
"לא יותר מידי גדול.. זה לא בריא.." אני ממלמלת אבל רוז במהירות עוצרת אותי.
"חשוב ליהנות לפעמים".
לפתע המתולתלת חולפת על פנינו, עושה עצמה מועדת וכל הקולה שהיא שותה נשפכת על בגדיי.
"מה.. ? לעזאזל..?" אני ממלמלת המומה ודוחפת אותה מפניי.
"אוי, טעות שלי, כה מגושם מצדי". היא מצחקקת ומתחילה ללכת במבט מתנשא.
"אין סיכוי". לוחשת רוז, אוחזת בשוקו המלווה בקצפת שלה, צועדת לכיוונה ושופכת על שערה באופן ישיר.
היא צווחת צווחה קטנה, מסתובבת, מביטה בה במבט רצחני כועס ותקיף במיוחד, לוקחת ספגטי מהשולחן שלצדה מתעלמת מיערות האנשים ומורחת על פרצופה, הרוטב נוזל על גבי חזיה ובמעט על גבי חולצת המעצבים החדשה שלה.
"את לא עשית זאת.." היא לוחשת, אני רואה שהבלונדינית מתקדמת לאיזור ולצדה עוד שני בנים בעלי שיער שחום ועיניים שחורות ועור לבן כחרסינה, אם והייתי מאמינה הייתי חושבת שהם ערפדים.
"אור, בואי". אני מצווה עליה וגם אנו מתקרבות.
"מה הסיפור שלכן?" שואלת אור מבולבלת.
"אתן!" הן זועקות בקול ואצבע מאשימה מופנית לכיוון שלושתנו.
"היי, אל תיגעו בהן, מובן?" אומר אחד הבנים, השני שותק.. ומשום מה, איני יודעת למה אבל אני חשה כיצד מבטו נח עליי.. וזה לא נעים..
"אבל למה זרקתן עלינו אוכל?" שואלת רוז.
"ככה?" שואל אותו הגבר שדיבר ממוקם וזרק על אור פיצה שפוגעת במצחה במדויק, באותו הרגע אני כועסת, גונבת עוגה משולחן אחר וזורקת לכיוונו אבל כושלת ופוגעת בילד החמוד ששותק.. אני נושכת את שפתי התחתונה במבט מתנצל אבל הוא אינו מבחין בכך, חוטף סופלה שוקולד ופוגע ברוז..
איננו מבחינות וכבר נפתחת מלחמת אוכל, המון לקוחות מתלוננים על גנבת האוכל והמון אחרים בורחים משם בשביל לא להתלכלך עוד.
אחרי עשרים דקות בערך אני מרגישה שאוחזים בי וזורקים אותי מהכניסה האחורית, לא רק אותי.. אלא גם את רוז ואת אור, רגע – למה רק אותנו?
"בנות משוגעות, מה חשבן לעצמכן?! כך לגנוב אוכל ולזהם את המקום?! זהו אינו מגרש משחקים!!" נובח עלינו אותו הגבר המבוגר, המקריח בעל הקרס הנפוחה במעט.. הוא לבוש מהודר ונראה מצוחצח למרות מלחמת האוכל המטריפה אבל הכה מלהיטה ומצחיקה שהייתה, שאיני יודעת איך אבל החיוך לא נמחק מפניי.. וגם לא מפני אור ורוז.
"אנו מאוד מצטערות". אני ממהרת להתנצל. "כיצד נוכל להחזיר לך?"
"איני ממש בטוח ממי ומה לקחתן, אני משער שזה בסביבות ה- 500 דולר בערך.." הוא ממלמל.
"500 דולר?!" אנו זועקות, הוריי הביאו לי רק מעט כסף.. לא כה המון..
"כן, בהחלט!" הוא מחייך מסופק מהבהלה שלנו.
"אבל לא רק אנחנו חוללנו את המהומה, אלא גם שאר הילדים!" תוקפת רוז, עומדת על שלה.
"הם רק הגנו על עצמם המסכנים, אני מכיר את הילדים הללו והם באמת טובים.."
"אתה סתם שופט". פולטת אור. "אבל זה לא משנה, יש דרך אחרת להחזיר לה את הגמול?"
הוא מגרד את קרקפתו ושלי מעקצצת בו זמנית. "אני משער ש.. תעבדו כאן.." הוא ממלמל.
"לעבוד? לא! באנו לחופשה!" דוחה במהירות רוז את הצעתו.
"אתן חושבות שבאמת תחזרו לארצכן לפני מילוי החוב? לא! אני מצטער, אבל אין לי כל ברירה". הוא מגחך.
"בנות אין לנו ברירה.." אני ממלמלת, כי עד כמה גרוע זה יכול להיות? סך הכול 500 דולר מסכנים ואני בטוחה שמרווחים כאן יפה.. וגם, זוהי רק עוד חוויה שנזכור.
"שיהיה.." פולטת אור, רוז מביטה בנו במבט המום ונתקפת חרדה כה ברורה כשהוא אומר את שלושת המילים. "בהצלחה בעבודה החדשה!"

פרק חמישי

אני פותחת את דלת המלונית בגלל שאין ברירה ועכשיו חייב לחסוך.. אור ורוז נגררות אחריי בשקיות השמלות הכבדות, אני מגלגלת מבט ומצחקקת.
"מה מצחיק?" שואלת רוז בכעס, למה היא כה כועסת? בגלל שהסכמנו לעבוד?
"רוז, לא הייתה לי כל ברירה.." אני ממלמלת.
"אני בטוחה בכך!" אני עוקצת בציניות.
"מה רצית שנעשה?" אני שואלת ומשלבת ידיים.
"כל דבר אחר אבל כן לעמוד על שלנו, זה לא הוגן מה שקרה שם ואני נשבעת שהם ישלמו על כך!" היא כועסת במבט זועם ומאדים שגורם לאור לצחוק.
"אלנה, פתחי את הדלת". היא מבקשת .
לבסוף, לאחר מספר ניסיונות הדלת נפתחת ברעש צורם ומצמרר מחריש אוזניים, אנו סוקרות את הדירה ואיני יודעת עד כמה היום הזה מסוגלת להיות יותר גרוע..
ריח צחנה מחריד גורם לנו לעקם את אפנו ולהשתעל במעט, הרצפה מטונפת בגועל מחליא, הקירות בצבע חום של עץ.. חבל שזהו עץ מגולף במיוחד אשר אבד את צורתו, יש רק שידה אחת וארון אחד, השידה מלאת אבק והארון כה קטן ונדמה כה שברירי ועדין שבכל נגיעה אחת הוא יוטח ברצפה באפיסת כוחות מאכזבת, המצעים כלל לא תואמים על גבי מיטות ברזל מפחידות, המטבחון קטן וכלל לא מספק.. המקרר נראה ישן אבל בינוני לפחות וזה כבר שיפור מסוים.
"מה.. לכל הרוחות.." פולטת רוז מוכת הלם וחרדה.
"אנשים.. אנשים משלמים בשביל להתגורר כאן לתקופת זמן מסוימת, או שרק נואשים כמונו?" שואלת אור ומתקדמת לחדר. "יש סורגים גם על החלון!" היא אומרת מזועזעת ומצביעה על גבי החלון הקטן ובמקבל על המיטה.
"בנות.. אל תדאגו, אני בטוחה שאם קצת ניקוי והאווירה המוכרת שלנו.. זה לא אהיה כה נורא.." אני ממלמלת מנסה לעלות את המורל, מה שאמור להיות ההפך אבל זה כלל לא משנה לי כרגע, איני רוצה שרוז או אור יהיו מאוכזבות, לא אחרי כל מה שעשו למעני..
"גם ככה נעבוד כל היום.." ממלמלת רוז.
"בדיוק!" אני צוחקת.
"טוב, בואו קודם נתלה את השמלות.." אומרת אור במבט שואל, אני מעקלת את שפתיי כלפי מעלה לחיוך ואני פותחת בעדינות את הארון, הוא נקי מבפנים. "נקי!" אני מאשרת.
"איפה מטען לטלפון?" שואלת רוז בזמן שהיא מתקדמת לכיוון המטבח, לאחר פחות מדקה היא יוצאת במבט זועף ופונה בהמשך המסדרון למקלחת.. אוי אלוהים אדירים.. כיצד נראית המקלחת?
אני עוזרת לאור לקפל את השמלות ולפתע שמה לב לפתק שנופל מבעד לשמלתה של רוז. אני בוחנת את הפתק וכתוב שם : "ליפהפייה ביותר".
אני מצחקקת, צדקתי, היא בהחלט הצליחה לכבוש אותו.. מעניין כיצד היא תגיב לכך. אור נשענת על גבי הקיר ובמהירות נסוגה לאחור ומנסה להתנער מהצמרמורת הילדותית. "מה..זה..?" היא ממלמלת.
"מכתב אהבה לרוז". אני אומרת בחצי חיוך.
"זה מה?!" קוראת רוז ורצה אלינו, אני מושיטה לה את המכתב וראשי נוטה לאחור.. חוסר פרטיות,תת תנעים, עבודה חדשה עקב חובות, יריבות חסרת הסבר.. אבל יותר מהכול, מחר זה כה.. מסיבת יום ההולדת של האחד והיחיד.. של אחי, לואי!
"מה כתוב שם?" שואלת אור להוטה מרוב סקרנות.
"הצלחת לכבוש אותי בין רגע, אשמח להיפגש ולהיות מוקסם ממך בשנית, עומר – 050-8973687" היא אומרת וחיוך נרגש מרוח על גבי פרצופה.. היא נמסה על הרצפה וזה כלל לא חשוב לה עד כמה היא מלוכלכת, היא מאדימה.. ועיניה נוצצות, אוי אלוהים אדירים.. גם היא? בכזו מהירות?
אני מחייכת אליה ונותנת לה חיבוק קטן. "את מתקשרת אליו?"
היא מהנהנת. "בהצלחה". אני נושקת ללחייה.
"טוב בנות, בואו נתחיל להתפרע!" קופצת אור על גבי המיטה אבל בין רגע המיטה מתקפלת לשניים וצונחת, אור עפה לרצפה ומתבוננת במיטה שנרמסה. "ידעתי שאני שמנה.." היא פולטת בייאוש.
"לא, זו המיטה המגוחכת הזו!" אני סותרת את דבריה ישירות ובוחנת את המחזה המגוחך בלתי הייאומן, כיצד זה קרה עכשיו ומתי?
רוז מגישה יד לאור בזמן שבידה השנייה דוחפת את הפתק לכיס מכנסי הג'ינס האחורי שלה.
"עכשיו יש לנו רק מיטה אחת.." אני ממלמלת.
"זה מגוחך, בואו נסתלק!" אומרת אור ופונה למזוודות.
"לא, חכו רגע!" אומרת רוז באושר. "הנה מטען!" היא מצביעה על פינה נסתרת בקצה החדר.
"חכי רגע.." אני ואור ממלמלות אבל זה מאוחר מידי, היא מכניסה את המטען ואלפי ניצוצות מתנוצצים באוויר, יש ריח של עשן וצליל של בום מצמרר.. לכל הרוחות, כיצד זה קרה?
"אני.הולכת.להתקלח" אומרת רוז במספר נשימות וצועדת באטיות, ברעד, כלא מאמינה למראה עיניה.. כנחרדת ומשותקת.
נשכתי את שפתי התחתונה, רק רוצה למשוך את הרגע..וכמעט להגיע למחר..?
לכל הרוחות, מתי אחליט כבר?
אבל אין לי כל זמן לצערי הרב לשקוע אל תוך עמקי מחשבותיי ואני עוזרת בשמחה רבה לאור בפריקת המזוודות.

לאחר מקלחת שנראה לי שהצטננתי בגלל שהמים היו קפואים עקב זאת ששתי החברות – משפחה הטובות והיקרות שלי החליטו לגזול את המים!
מצאנו עצמנו חולקות מיטה של יחיד, ורק בא לנו לבכות מרוב ייאוש, או לפחות לאור.. אני חסרת רגש עקב המתח הרב מורט עצבים ומסעיר, המטריף דעת והכמעט בלתי נסבלת לקראת מחר.. חשתי כיצד שריריי נקשרים אחד בשני ולחץ רב שורף בבטני וגורם לי לקוצר נשימה, הדם מתפרע וראשי קודח, אני מותשת.. עייפה.. כאובה.. ועדיין לא הוכרתי בחבורות שלי.. מזל שאין מראה במקלחת.. אבל לא מסוגלת להירדם, אני מתכווצת באפיסת כוחות מרוב עומס הרגשות הבלתי מוסברים הללו ואור אומרת במעט כעס. "לא לזוז!"
"מצטערת.." לחשתי, העברתי מבט ברוז שרק נעצה עיניים בתקרה וחייכה לעצמה.. מרפקה מונח על גבי בטנה של אור, רגליה של אור כובלות את רגליי שלי וזרועי סביב עורפה של אור.. בסופו של דבר, אני הכי מרחמת עליה.
"מחר היום הגדול". פולטות רוז ואור.
"היום גם היה יום לא קטן.. אז מה יקרה מחר..?" ממשיכה אור.
"פשוט נצטרך.. לחכות ולראות.." אני לוחשת.
"את לא מתרגשת? או שעדיין לא החלטת?" שואלת אותי רוז.
"עדיין" אני אומרת בכנות. "אבל מחר זה יקרה לי בפעם אחת, אני יודעת זאת, וזה לא אהיה טוב.."
"כן, זה יהיה קשה.." מסכימה עמי אור. "אבל זו ההזדמנות אולי היחידה שלנו". היא מוסיפה.
"ואתן לא תוותרו אליה, אני לא ארשה זאת!" אומרת רוז בהחלטיות.
אני מנסה לעקוב אחרי המשך השיחה שלהן.. שמלה תכולה.. וורודה.. עיני שרד חומות.. אוכל.. נפילה.. עבודה.. מספר טלפון.. חורבה..
אבל אני כבר לא כאן, אלא שקועה בחלום.