הכאב בלומר לו "לא!" – פרק שישי

"זה הבית?" שאלה רוז רק ליתר לביטחון, אור הנהנה רק פעם אחת, ברעד. אני שתקתי, קפאתי במקומי כפסל, חשתי כיצד כל הדם נוזל מפניי.. גולש וקורע את עורקיי בפרעות, אבן עמדה בגרוני וגרמה לנשימותיי להיות מואצות עד חוסר אחידות בלתי אנושית, זיעה קרירה בצבצה במצחי ובידיי, שפשפתי את כפות ידיי האחת בשנייה, בתקווה להעלים את הזיעה מהלחץ הרב, אבל לשווא.. זה רק צרב כשרפה ובמהירות הרפיתי מכך, דבר מה שלא ידוע הכה כהצלפות מייסרות אשר מרטו כל קצה של עצבים הכו בי בכל מקום, פשוט קרסתי ונחרבתי מרוב שראשי קדח, כל מערכת.. תא.. ווריד.. התפוגגו בבת אחת.. בכאב אשר גרם לי לפלוט אנקת ייאוש צורמת מכוח רב, קרביי להטו ורק גרמו ללחץ הרב להרוג אותי.. סערותיי סמרו וכל קצה התרגשות נעלם ורק פחד וכאב.
רוז הושיטה לי יד ואחזה בידי, בידה השנייה אחזה בידה של אור, בכל צעד וצעד שפסענו כך אלפי רגשות לא מוכרים, לא רצויים.. כה מוזרים חסרי כל הסבר הצליפו על גבי עמוד שדרתי, בטני הסתבכה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, נסתי לנשום במעט אבל זה רק כאב.. נזקפתי כל כולי בתגובה לסערותיי אשר סמרו, חשתי מעט חסרת שליטה, חסרת כיוון.. מסוחררת, מבולבלת וכה לא שייכת..
הרמתי את מבטי וכמעט הרפיתי את ידי וצנחתי על גבי המרצפות האדומות החדשות כשראיתי את הבית.. הבית שכמעט וכל חיי התרחשו בו, דמעות עמדו בעיניי אבל הייתי חייבת לספוגן ולהמשיך ללכת, נותנת לצמרמורת, לצביטות חסרות הרחמים והמענות לכרסם כל פיסת עור בגופי.. אוי אלוהים.. בבקשה.. אני רק רוצה לשכוח מכך.. לא רוצה להיות כאן..
אבל חייבת.
אור נקשה ברעד על הדלת ועצמה את עיניה, באותו הרגע שזה רק מספר שניות עד שאני אפגוש בפני משפחתי.. כל שריר.. כל תחושה.. הכול התחזק יותר, כבום אחד, גדול ומחריד.. צווחתי, נשרפתי, התפוגגתי בנפשי.. אבל מבחוץ, כגוף קפוא חסר נשמה. עצמתי את עיניי, מנסה, בכוח רצון מלא גבורה, להשלים עם העובדה שזהו זה – אין כל דרך חזרה!
ואז.. הדלת נפתחה.. פתחתי במצמוצים את עיניי, ואז ראיתי אותה.. אלוהים אדירים – אמא!!
כל כולי סערתי, כל החששות התפוגגו ונעלמו, הכול נראה לי עכשיו כה טוב, כה כנה ונכון.. בחנתי אותה מקצה אצבעותיה.. נעלי עקב אשר חושפות שלושה אצבעות שכהרגלן, מטופחות מגדר הרגיל בלק אדום, נשכתי את שפתי.. עוצמת את עיניי ומתמכרת לזיכרון, שכשהייתי קטנה.. היא תמיד נהגה לצבוע את ציפורניי באותו הלק.. חייכתי לעצמי, טפסתי במעלי רגליה אשר היו חבויות בטייץ שחור, התקדמתי במעלה מותנייה.. מרימה את מבטי.. חולצה בצבע חום עם מספר קשקושים ילדותיים.. צחקקתי לעצמי ברגע הכי דרמתי שיש.. ולבסוף, עיניה.
זוג עיניים תכולות אשר זהות לשלי, אשר אני ולואי ירשו ממנה.. עיניים כה אוהבות, שמראות כה המון מסירות, דאגה וגעגוע עז.. הן הבריקו.. לבי האיץ את דופקו, התנעתי על מנת לעצור את התפרצות הרגשות הארורים הללו.. לא אמאל'ה, בבקשה אל תבכי! צווחתי בראשי.
"ילדה שלי…" היא לחשה.
"היי". פלטה אור בקול נטראלי.
"אור, עד כמה שגדלת.." אמי המשיכה למלמל, תפסה במפרק ידה של אור ואמצה אותה לחיקה לחיבוק אוהב.
מה אתי..? אבל אור נכנסה לתוך הבית ואחריה רוז שלחצה לחיצה קטנה את יד אמי, וכך נותרנו רק אני והאישה שיצרה אותי.. התבוננתי בעיניה.. היא בעיניי.. ומשום מה, כלא יכולה עוד להתאפק, כנרמסת עקב עומס רגשות ותחושות שגדולות עליי, נפלתי אל תוך זרועותיי והחלתי להתייפח כילדה קטנה שרק זקוקה, בכל הכנות והתמימות.. לאמה.
"אמאל'ה..!" זעקתי.
היא הדקה את חיבוקה כך שהיינו כה קרובות וסגורות אחת בשנייה, הייתי לפותה בזרועותיה ככלא, לא רוצה לעזוב.. להפתעתי, נהנית מהרגע שאין כל מילים.. אין כל דרך לתאר.. סוף כל סוף.. אני שואפת את ריחה, ריח של בישולים שכה התגעגעתי אליהם. אוי, הריח של העוף בימי שישי שנהגתי לחסל ראשונה, ריח הצ'יפס שתמיד גנבתי יתר על המידה מתחת לאפם של כל הסובבים אותי.. דמעות סחטו את עיניי.. אני כה מתגעגעת לאוכל של אמא ואבא.. לריח הבישולים לצד הבושם המתקתק שלה שתמיד חלקנו יחדיו.. היא עדיין לא החליפה בושם בכל השנים הללו.. שאפתי ונשמתי עמוק, מתענגת מהריח הביתי שהיה כה חסר, מתענגת ממגעה החם של האישה המופלאה הזו.
"אלנה.. תינוקת שלי.. אני לא מאמינה שאת באמת כאן.." היא ממשיכה להתייפח.
לאחר מספר דקות שאנו חולקות שתיקה שהיא כה רצויה אנו מתנתקות, היא מלטפת את לחיי ובידה השנייה מנגבת את דמעותיה, אני עושה כמוה ומנגבת את שלי.
"כה התגעגעתי יקרה שלי.." היא ממשיכה למלמל בקול חנוק, איני יודעת מה לענות ושותקת. היא אוחזת בידי ומובילה אותי לכיוון המטבח, איש עדיין לא שם לב לקיומי כנראה.. טוב, די קשה לעמוד בקצבה הכה נלהב של אמי.
"לואיס, תראה מי הגיע". אומרת לו ברוך ונוקשת על גבי גבו. אני במקום קופאת, משתתקת.. חסרת מילים, חסרת תחושה.. כל שריריי מתכווצים עד כאב ואני פולטת אנקה מתייסרת, כל סערותיי סומרות ואלפי רגשות של געגוע, כאב, עצב ואהבה כה רבה מצליפים בי באשמה.. את לא חזרת, לא הקשבת. אני מקשה על עצמי.. צמרמורת מכרסמת וצובטת את עורי,אבל הפעם זה הרבה יותר מזה, וסכין משפדת את לבי הסכין הכי חדשה בעולם ומנציחה אותי, גורמת לי לחרב ולהתפוגג עד עפר למול עיניו שפוגשות את עיניי.. אני חשה כיצד הרוח של אתמול מצליפה בי, כשריפה.. ולאחר מכן, כנושפים לי עליה על מנת לשפוך מלח על הפצעים, אני מנסה להאיץ את נשמתי.. עוצמת את עיניי עד עיוור.. מנסה לגרום לטירוף הזה להיפסק.. מתנערת.. אבל זה רק כואב יותר , כאילו והחבורות שלי כובשות את כל גופי, מתעצמות יותר, שוקעות יותר בעור.. גורמות לי לקרוס.. לקרוס בפני החיוך המאיר והזוהר שלו.. אוי לואיס!
"אלוהים אדירים.. אלנה!!" הוא צווח באושר, זורק את הקערה על החטיפים לצד ומרים אותי לחיבוק, הוא מסובב אותי ולא מרפה ממני.. אלוהים אדירים… אני רק מצחקקת צחוק כנה, סוגרת עליו כמה שיותר, שואפת את ריחו הגברי לצד הממתקים, לא רוצה לעזוב.. לא רוצה לנתק.. נזכרת כיצד הוא היה כמלאך השומר שלי.. נזכרת מה היה עושה לשון אילו והיה יודע..
והדמעות מתפרצות, והפעם זה מגעגוע חסר רחמים וכה כאוב, דמעות של ייאוש ושל צער זולגות מעיניי.. ואני רק רוצה לצעוק לו לאוזן.. רוצה לצעוק..
'תודה על הכול, אני אוהבת אותך לו!' , אבל שותקת.. רק בדמיון שלי אני מעזה ליותר.. מעזה להקשיב ללב ולמחשה הכנה שלי, בעבר היה לי ביטחון – בזכותו.. עכשיו, באמת ובתמים שאני חסרת דבר.
"את.. אוי.. אלנה, אחותי… אני.. " הוא ממלמל ובוחן אותי, איני רוצה או יכולה להסיר את עיניי מפניו שכה הערצתי ושאני כה מתגעגעת וזקוקה להן עדיין.
"איני יודע מה לומר.. זה נס.. זו המתנה הכי טובה בעולם.. אינך יודעת עד כמה היית חסרה.." הוא עדיין ממלמל ונושק מספר פעמים על גבי לחיי ועל גבי מצחי , וכן על גבי חוטם אפי.
אני מצחקקת בתגובה, ובלי לומר דבר מחבקת אותו חיבוק גדול שמסגיר הכול.
"מזל טוב לו.." אני לוחשת לאוזנו.
הוא מנגב את דמעותיי ואת קצה דמעותיו שלו, ואז לפתע אור נכנסת למטבח ומנתרת עליו.
"לואיס, מזל טוב בן דוד יקר!!"
"תודה.. אני.. אני עדיין לא מעכל שאתן באמת כאן.. זה כמו חלום שמתגשם.." הוא מלמל ונשק על גבי לחיה.
"בואו תגידו שלום גם לשאר המשפחה.." ממלמלת אמי, עדיין מעט המומה. לואי לא מפסיק לאחוז בידי ומתראה וממתין בסבלנות חסרת אמונה לפגישה המחודשת עם הדודים, עם הדודות, עם סבתא וסבא, עם הבנות והבני דודים הקטנים.. זה נס, אבל כה כאוב לשמוע שכה המון פספסתי.
אבל יש ארבעה בנים שהצליחו לתפוס את מבטי, הם יושבים ליד השולחן סנוקר שבפינה, שניים משחקים ושניים אחרים יושבים וצוחקים יחדיו..
"מי אלו?" אני שואלת את לואי. הוא במהירות פורץ בצחוק מתגלגל.
"רק הגעת וכבר את מנסה להשיג חבר כהרגלך?" הוא שואל מבעד לשפתיו הקרועות מרוב פרצי הצחוק.
"לא, פשוט אף פעם לא ראיתי אותם.." אני מושכת בכתפיי ושוללת במהירות.. כיצד אוכל לרצות מישהו שאני לא מכירה?! אבל אני רגילה לחוסר הגיון שלו.
"כי את גם לא היית מספר שנים.." הוא ממלמל וקרקפתי מעקצצת בחוסר נוחות, הוא באמת חוזר לזה?
"אלו חברי הלהקה שלי.. רגע, את בכלל לא שמעת עלינו?!" הוא שואל מופתע ואפילו במעט נוזף.
"לא רציתי להיזכר בך, אבל תמיד השירים הללו רדפו אותי ברדיו, כן שמעתי שירים אבל.. מעולם לא היה לי אומץ לראות תמונות שלכם, בגללך.." אני פולטת בכנות.
הוא מאמץ אותי לחיבוק ואומר. "למה עד כידי כך רצית לשכוח ממני?"
"כי רק לשמוע אותך שר שורה אחת בשיר אהבה טיפשי גרם לי לפרוץ בבכי מהגעגוע העז". אני אומרת בטבעיות אבל במהירות בולמת את פי.. אוי לא.. אמרתי שאני מתגעגעת..
"אני מצטערת, על הכול, באמת.. אבל למה לא חזרת?" הוא ממשיך לשאול.
"כי לא חשבתי שאתם תרצו בי שוב.." אני מסבירה, הוא שותק ומעביר משקל מרגל לרגל בעצבנות.. זה נכון?
"זה מטופש אלנה, את אחותי.. אני תמיד ארצה אותך לצדי!". הוא מגביהה במעט את קולו, יופי.. לואי מתחיל לכעוס.. זה לא מבשר טובות. "אבל אשמח שתרדי במעט על הבנים שאת לא מכירה, בואי ותראי אותם.." הוא ממלמל, מחזיר את אחיזתו החמימה אבל הכה הדוקה בו זמנית וגורר אותי אחריו, ולרגע כה קשה להאמין שאני באמת אוחזת בידו, מוקפת במשפחתי ואפופה עד חנוקה מכל איבר בבני משפחה.. אבל אין לי די זמן לפני שהוא מציג אותי וזוג עיניים ירוקות כובשות אותי, כלוקחות אותי.. בין רגע.
"בנים, זו אחותי, אלנה טומנילסון". הוא אומר ברשמיות.
אני רק פולטת "היי". צייצני ולא מנתקת את המבט מאותו הנער, הכובש.. ומתמכרת לגומה הקטנה מבעד לחיוכו המסנוור..
"היי, אני הארי". הוא מציג את עצמו.. הארי..
חשתי משותקת, עיניו הצטלבו בעיניי בחדות אך ברכות מלטפת ונינוחה, עיניים בצבע ירוק עמוק כדשא טרי ורענן, למרות שהיו בצבע ירוק הן נראו כה כנות.. כה נדירות בהבזק האור שנצץ דרכן, באותו הרגע שפגשתי בעיניים האלו שכחתי מלואיס, או מהבית או מכל האירועים המצערים שקרו לי, פתאום חשתי כיצד העולם דומם מלכת ואלו רק אני ו.. הארי נמצאים כאן, והכול מושלם עכשיו, הכול טוב חסר כל דאגה, הדיכאון בין רגע נשכח, הכול נשכח, חשתי שהתחלתי את החיים מחדש והוא הסיבה שקמתי כל יום בבוקר, כאילו וכל חיי חכתי רק לפגוש באותן זוג עיניים אשר לא נראו לי מעולם, לפגוש על מנת להרגיש..
להרגיש מוחזקת בזכותן.
להרגיש שזהו כבר אינו כוח המשיכה אשר מחזיק אותי על פני כדור הארץ, אלא הוא – הארי והזוג עיניים אשר גרמו לי אפילו.. לחייך, פשוט חייכתי ללא סיבה מצחיקה.
הוא חייך לפתע, חיוך אשר האיץ את דופק לבי, שערותיי שמרו בכל מקום שהן יכולות, לא היו לי פרפרים בבטן, לא היה שם כלום.. אני חושבת, כי באותו הרגע כל מחשבותיי ורגשותיי סבבו בין רגע אך ורק סביבו, חשתי כיצד כל הבלאגן מסתדר בעצמו, הרגשתי באותו הרגע שאני חייבת רק לגעת בו.. להרגיש שהוא אמיתי, שאני כרגע אמתית, שלא הכול הזיה.. אך לא משנה עד כמה זה היה בגבול הדמיון והמציאות, לא רציתי להתעורר או לישון, רק רציתי להישאר כך במשך שבועות , חודשים, שנים , ללא מילים רק להביט כך, לחייך מחדש בזכותו, להרגיש מוחזקת, להרגיש שוב כיצד כל תנועה או מילה אחת קטנה ותמימה שיוצאת דרך פיו שולטת בי ומשנה אותי יחד עם שינויו.
לא יכולתי לתאר אפילו לעצמי עד כמה התגעגעתי להרגשה הזו, אך הפעם.. זה לא לקח זמן, הרגשתי.. אני חושבת שחשתי מאוהבת תוך שנייה, ללא היכרות, פשוט הרגשתי כל כך טוב לידו, הרגשתי אש בוערת בחוזקה בינינו, הרגשתי שיש משהו מיוחד אשר לא נראה לעין אך מורגש כה בחוזקה בלב.
רגע.. הלב שלי פועם? אני מחייכת? אני .. מאוהבת?
כל כך המון זמן לא הרגשתי כך או נהגתי כך שאיני בטוחה אם זה באמת או לא, אם זו סתם עוד הרגשה של הרגע בגלל שעומד לידי אדם אשר נדמה כמלאך אשר נשלח אליי, איני בטוחה אם הוא מרגיש כך או רואה בי כמשהי לא שפויה אשר משותקת אך מחייכת..
אני חסרת כל וודאות, חסרת כל תחושת זמן, חסרת כל.. אך אני מרגישה שזכיתי, כי הוא עומד לצדי, אליל היופי והחן, עיניו נדמות לי כמקור אור ליופי ולביטחון העצמי..
איני יודעת מה פירוש הדבר, אני לא ממש בטוחה בכלום, אני רק יודעת שעדיין נותרתי דוממת וזה לא הרגיש לי רע אלא מדהים, מושלם, מעבר לכל הרגשה שציפתי או רציתי להרגיש, הייתי בטוחה שכשראיתי שפתיו זזות במקצב מושלם, שפתיים אדמדמות מגרות שכאלו.. כה השתוקקתי לנשק אותו, איני יודעת איך , למה או כמה אני רק יודעת שזו פעם ראשונה שזה קורה לי..
"שלום לך חמודה". אומר אחד עם שיער שחור אשר עדיין לא מצליח לנתק את מבטי ממבטו של הארי, לרגע הוא מפנה את ראשו ואני קצרת נשימה ובמהירות חוזר להביט בי..
"אני נייל, אבל את בוודאי מכירה". אמר נער בלונדיני בזמן שקפץ על גבי הארי וכל החמישה צחקקו, מלבדי, זקפתי גבה מנסה עד כמה שיותר לא להראות את הרגשות.. אלוהים אדירים, רק לא שקיפות!
"אתה בטוח? אנחנו בקושי מכירים.." מלמלתי וחשתי כיצד הסומק הטבעי שלי מתפשט על כל פניי בחוזקה ובכיעור כמובן.
"ובגלל זה אני חושב שאנו צריכים להכיר". הסביר ברכות.
"עזוב את הילדה המסכנה". אומרים הארי ועוד משהי עם שיער חום מגולח, הארי מתקדם על מנת ללחוץ את ידי ואני מושיטה לו בחזרה.. כה ברצון , הוא גרר זאת לחיבוק קצר. כשהרגשתי את ידו אשר עוטפת את גבי בקטיפתיות חלומית, או כשהתחממתי יחדיו עם חום גופו הנעים או כשחשתי את נשימותיו הטובות על לחיי, הצמרמורת השתלטה על כל איבר או שערה בגופי אך תוך כידי זרמים של גלי חום ואהבה חפו אליהם.
לא רציתי להתנתק , ובלי שום קשר לרגשות שלי הגוף שלי עצמו היה מקובע אליו במסירות ואהדה מלאה, לא יכולתי להשתחרר ממנו, לא יכולתי לתת לו ללכת, רק רציתי להישאר מחובקת עמו, לשבת לצדו, להסתכל בפנים האלו..
"אז את האחות המדוברת?" מצחקק .. זאין, כי אני זוכרת נכון.
"האחות המדוברת?" אני פולטת בגיחוך ומציצה בלואי שמבטו יורה לכיוון הארי מבט ארוך ונוקב.
"כן, הוא כל הזמן מדבר עלייך.." ממלמל נייל ומחבק אותי גם חיבוק מהיר. "את קלה". הוא מוסיף כדרך אגב ומגרד את קצה ראשו, איני סובלת מחמאות.. אני חשה בחילה וחוסר נוחות ומשפילה את ראשי..
"ברור שהוא ידבר עליה, היא אחותו גאונים!" נוזף בהם במעט לואי ולוחץ את ידי.
זאין מתקדם אל לואי כשידיו טמונות בכיסו ומצחקק. "אמרתי לך שהמתנה שלי תהיה הכי טובה". הוא אומר וקורץ לי.. אני מצחקקת במעט כתגובה.
"אתה הבאת אותה?!" שואל לואי ועדיין לא עוזב את ידי.
"כן כמובן, אני גם מכיר אותה ואנחנו ידידי נפש". הוא מוסיף, אני מאדימה ומשום מה.. אני כה לא מרגישה קשורה.
"כל הכבוד על הרושם הנהדר שאתם מותירים". תוקף אותם במעט הארי ואז חוזר להביט בי.. המבט שאני כה זקוקה לו.. "אל תתייחסי אליהם".
"אז, אתם טובים?" אני שואלת.
"אנחנו טובים בכל התחומים העשירים.." ממלמל הארי וזוקף גבות.
"התכוונתי למוזיקה!"
"כבר שמעת אותנו שרים.. מה את חושבת..?" שואל לואי בהיסוס.
אני מתנתקת ממנו וצועדת צעד אחר לאחור.. "מעולם לא עד הסוף.." לחשתי.
הוא טומן את ידיו בשערו והארי נושך את שפתו כמבין. "אני מבטיח לך שאחרי הארוחה, אנו נשיר שיר שמוקדש אך ורק לך". הוא מבציר. אוי.. קרביי לוהטים.. כל שרירי בטני סבוכים וראשי קודח.. צמרמורת מתפרעת בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. אני נושכת את שפתי התחתונה.. אוי, הוא נראה כה מדהים.. כה משתוקקת לנשק.. לגעת.. לדעת שהכול אמתי..
"קדימה כולם, האוכל מוכן!" צועקת אמי. איני יודעת למה אבל, אהיה חייבת לשבת ליד הארי!