הכאב בלומר לו "לא!" – פרק שלישי

אני מתבוננת כמשותקת בבת דודתי הצמוקה, שמחייכת אליי חצי חיוך רך, היא בהחלט מאירה כשמה. אני חשה את זרועותיו של שון מחבקות אותי מאחור, אוחזות מעט בחוזקה במותיי, מקרבות אותי אליו, ראשו טמון בשערי, כשואף.. אני עוצמת את עיניי ורק רוצה לשלוח את ידיי אחורנית וללטפו, כה רוצה להתמכר.. להתענג ולהזדקק למגעו שכה היה חסר לי, הוא בהחלט הדאיג אותי היום והקרבה מלאת התשוקה והחיבה המדהימה הזו מצליחה איכשהו להקל עליי במעט.. ובסופו של דבר, בכאב, הוא אינו חייב לי דבר.. איננו זוג, אלא רק ידידים טובים.. אבל למרות הכול, ידידים לא אמורים להתנשק ולישון יחדיו, כמובן שגם לא לנהוג כך, מה אנחנו לכל הרוחות?
השאלה הזו מכה בי בחוזקה והיא כה לא רצויה, כה כואבת, שלאחר הלילה האחרון.. הוא אינו עדיין שלי, לפחות לא לגמרי..
התבוננתי ברוז שזרחה לה ממראה שנינו יחדיו מחובקים ומאוהבים עד קלות, ובאור שעיקמה את אפה באופן כלל לא מרוצה.. אוי לא.. טיפשה שכמותי, אור! התנתקתי ממנו במהירות והתנפלתי עליה מעיפה את רוז לפינה בזמן שהיא מצחקקת. "טוב שנזכרת בי.." היא פולטת מבעד לזרועותיי החונקות אבל הכה אוהבות.
"מצטערת, איך את מרגישה?" אני שואלת בחצי חיוך תמים ומתיישבת לצדה.
"יותר טוב.. אני מקווה לפחות.." היא ממלמלת ונושמת עמוק, איני יכולה לעמוד בפיתוי המענה ומציצה מבט קטן וחטוף בקופסת המתכת הכה מפחידה, כה מאיימת, כה אפלה, קשה וקרה בלי טיפת רחמים.. כניצבת מול עיננו וסופרת את פעימות לבה אשר עולות ויורדות, עולות ויורדות של אור.. בעינוי מתמשך, הקווים הכה לא יציבים עד חוסר אמונה, המורטים כל קצה של עצבים.. כה מפחידים אותי.. איני יכולה עוד להביט במחזה המזעזע הזה וחשה כיצד בטני נמלאת קשרים וצמרמורת קרירה מצליפה על גבי עמוד שדרתי.. אלפי צביטות מכרסמות כל קצה פיסת עור, התנערתי על מנת לגרום לטירוף לחדול, לא שוכחת שאני חייבת להיות ממוקדמת במטרה למה הזמנתי גם את שון – הטיסה של האיחוד המשפחתי המיוחל! או לפחות לרוז, היא בוודאי רואה זאת כמסע קניות וזמן בחברת אלפי בריטים יפי טוהר.. אבל מה אני חושבת על כך? אני בכלל רוצה זאת? הלוואי שהייתי יודעת..
"אל תביטי בזה". פוקדת עליי רוז וניצבת מול מכונת המתכת, מאוחר מידי חברה יקרה.
"למה לך להתבונן בזה?" שואלת אור מזועזעת וכלל לא מבינה, מה זו השאלה חסרת כל שיקול דעת הזאת? כי אני דואגת לך!
"לא יודעת.. אני מעדיפה לדעת כמה שיותר פרטים לגבי מצבך.. אני מניחה.." מלמלתי בזמן ששיחקתי בקצוות שיערי החום והארוך, תלתלים מטופשים אשר לעולם לא מסתדרים.. שיער ארוך אשר לא עוזר בדבר..
"אז על מה רצית לדבר?" שואל אותי שון בקול מעט משועמם. עיניה של רוז נדלקות והיא מניחה בחיקה של אור את שלושת כרטיסי הטיסה היקרים. אני קופאת במקומי ורק רוצה להיעלם.. להתפוגג.. לברוח.. רק לא להיות כאן.. ולהסביר לה..
ומה היא תחשוב על כך? הרי זוהי גם המשפחה שלה… אולי היא תבין אותי ותחליט לא לטוס? או ש..
ובמהירות אני מתרככת, ואולי היא מתגעגעת לאמא ואבא שלה, אולי היא זקוקה לחיבוק אימהי אוהב ולחיזוק הקשוח במעט של אביה על מנת להקל על בריאותה, אולי היא עדיין נשארת כאן ולא עוברת לבית החולים שבלונדון.. בגללי?
אני נמלאת רגשות אשמה מייסרים וכאובים במיוחד שקורעים כל קצה אנושיות או היסוס בתוך עמקי נשמתי ומחשבתי, היא חייבת לדעת.
"מה.. מה זה..?" היא ממלמלת מבולבלת, שון מתקרב וקופא לצדי, אבל כרגע, הוא פחות חשוב.. אני חושבת..
"ללואי יש יום הולדת עוד יומיים, הזמינו אותי ליום הולדת שלו.. אני מוכנה להיות בטוחה שזו גם איזשהו דרך התנצלות ומפגש משפחתי מתחדש, איני יודעת אבל.. מה את חושבת?" אני ממלמלת בלי כל מחשבה.. על מה גם יש לי לחשוב? כיצד אדם יכול בכלל לחשוב במקרה כה מבלבל שכזה שהוא בעצמו לא יודע מה הוא רוצה?
לפתע אני כועסת על עצמי, אני כה נגררת אחרי רוז..
"את טסה ללונדון?!" נרתע שון לאחור ופניו אחוזות חרדה ודאגה.
"כן, וזהו לא עניינך!" עוקצת אותו רוז.
"היא גרה בבית שלי.. אנחנו כמו משפחה.. כמובן שאני קשור!" הוא צועק עליי בחזרה.
"לא זכור לי שהצעת לה ולו פעם אחת חברות.." ממלמלת רוז בלי מאמץ יודעת שבוויכוח הזה היא היחידה שתוכל לנצח, מה שנכון, אנו רק ידידים.. אני רק אורחת שלא תורמת כלום ורק כעול על גבי גבו, רק עוד פה שצריך להאכיל.. באמת שזהו לא עניינו.. הוא אינו הציע לי חברות, איני מחויבות לא בכל דרך שהי.
הוא משתתק ויודע שהיא צודקת. "מה את חושבת לעשות?" הוא פולט ביובש מבעד לפיו כמבויש.
"אני.. אני לא יודעת.. אור תאמרי משהו..!" אני אוחזת במפרק ידה, במבט מתחנן שתאמר משהו.. אבל היא רק מביטה בכרטיסים כמשותקת.. אוי אלוהים אדירים.. עד כמה זה יכול להיות מותח? עד כמה זה יכול להיות בלתי צפוי וכה מבלבל? כל שריריי מתכווצים בפעם אחת, פעם כואבת כקריעה.. הדם מתפרע בעורקיי, יוצר אשליה שיפרוץ מבעדם.. ירקע אותי לגזרים עד הסוף.. אלפי רגשות מעורבים של פחד ומתח עז צורבים עד כהצלפות מייסרות ומשתיקות שורפות את גבי.. לבי פועם במהירות על אנושית, ראשי קודח.. כל חושיי ממוקדים באותה הנערה המסכנה חסרת המזל.. שתדבר!
וכשהיא פוצחת את פיה אני מרפה וכנמסה בכיסי.. שוקעת אל תוך תוכו..
"זה.. זה מדהים.. את מבינה איזו הזדמנות זאת לשכוח את כל הריב המטופש?" היא שואלת בהתרגשות, בלי להציץ ברוז אני יודעת שחיוכה יכול להאיר מנהרה שלמה ואפלה, בלי להציץ בשון אני בטוחה שהוא כועס.. אני רק מופתעת, לא צפתי לזה, ועדיין איני יודעת עד כמה אני שלמה עם כך ועד כמה לא, מצד אחד אני כה מסכימה אתה.. זו בהחלט דרך לשכוח מהכול ולהשלים עם העובדה, להוריד את המסכות הקשוחות ולהודות בכך שבאיזשהו רגש אחד וקטן.. התגעגעתי, אבל גם כמובן שהם וויתרו עליי כה מהר ולא עשו דבר.. כאילו ומעולם לא הייתי חשובה להם.. והריב הזה..
אני מתבוננת באור, הצבע בין רגע חזר לפניה.. צדקתי, היא כאן בגללי.. היא וויתרה על כל חייה בשבילי, כיצד אוכל לסרב לה לכל הרוחות?
"אז את מתכוונת לטוס מחר?!" שואל אותי שון, כמנסה עדיין להכחיש.
איני יודעת אם הקשבתי ללב או לראש עכשיו, או שלשניהם ביחד, אין לי מושג מה שלט בי.. אבל פשוט התרוממתי ממושבי, התקדמתי לכיוון הדלת ואמרתי לרוז בקריצה. "נצטרך להעביר אותה לבית חולים מסוים בלונדון ולאחר מכן לארגן מזוודות, נוכל לעמוד בזה רוז?"
שון עוד רגע נופל מעמידתו היציבה בזמן שהשתיים צווחות וקפוצות במקומן מרוב אושר..
אני מחייכת, אבל זהו רק חיוך צבוע.. לעזאזל, במה הסתבכתי? עשיתי את הבחירה הנכונה בכלל?!

"סוף כל סוף, הכול ארוז ורוז התקשרה אליי לפני מספר דקות ואמרה שמאשרים את העברה שלה והיא תטופל יפה מאוד שם.. אולי זה יצליח לי בסוף.." אני ממלמלת בחיוך של ניצחון בזמן שאני סוגרת את רוכסן המזוודה, זהו זה, אין דרך חזרה עכשיו.
"את באמת עומדת לעזוב אותי עוד מספר שעות?" הוא שואל עדיין כלא מאמין, עדיין מזועזע.. כל כולי נמסה, מתפוגגת, נשרפת ונחרבת עד קלות נשמתי למולו.. הוא באמת התכוון לכך? הוא באמת יתגעגע אליי? באמת אהיה כה חסרה , לאדם הכובש הזה?
"שון, אני חייבת זאת למען אור.. היא הקריבה את כל חייה בשביל לא לנטוש אותי בלי משפחה לגמרי.. ועכשיו יש לי הזדמנות להחזיר לה בחזרה ובאיזשהו אופן, לא להפסיד עוד מסיבת יום הולדת של לואי, איני יכולה לוותר על כך". אני מסבירה לו ברכות ומושיטה את ידי על מנת ללטף את שערו אבל הוא מתרחק ומתיישב על גבי כיסא העץ בשולחן האוכל.
"ומה לגבייך? את באמת רוצה זאת? את משקיעה את כל כולך בשביל אור, כל פרוטה את תורמת למען הטיפולים שלה.. אינך צריכה לחוש מחויבות.. " הוא ממלמל.
אני מתיישבת למולו ומשפילה את ראשי. "אני אטוס מחר.. רק לחודשיים ואז אחזור והכול אהיה בסדר כמו פעם ו.."
"לא, אל תגידי שתחזרי! אם באמת אהיה לך כה מדהים עם המשפחה שזרקה אותך מהבית שלך והותירה אותך בלי דולר אחד ומסכן, את באמת תרצי לחזור? באמת אהיה לך כה מהנה אתי כמו פעם? את לא מבינה… חודשיים זה המון זמן, חיים שלמים יכולים להשתנות בזמן הזה.. איני רוצה שתלכי.. מה לגבינו?" הוא שואל בקול שבור ומדוכא.. אולי.. אולי הוא מנסה להוכיח לי עכשיו, בזה הרגע, שהוא רוצה יותר?
"מה לגבינו?" אני שואלת ברכות, להוטה, מלאת צפיות ותקוות טובות לקראת התשובה ששנתיים וחצי חיכיתי לה.
"הנשיקות.. החיבוקים.. הליטופים.. אני לא רוצה לוותר על כך.." הוא ממלמל.
"אבל אין לזה כל ערך למענך.." אני פולטת בייאוש, אהיה חייבת לעמוד על דעתי, רק הפעם, לפני הטיסה 'משנת חיים' כמו שהוא מכנה אותה. "אינך מעולם הצעת לי משהו מעבר לנשיקה.. אנחנו כמו ידידים שמאוהבים ומכחישים.. כמו ילדים קטנים ומסכנים.. כיצד אוכל באמת לדעת שהקשר הלא מוסבר הזה חשוב לך?"
"אל תיסעי". הוא אומר בקרירות ומעט תקיפה מהדהדת בקולו..מה קרה עכשיו?
"מצטערת, זה מאוחר מידי". אני אומרת בקשיחות.
לפתע הוא דוחף את השולחן אחורנית, אני נפולת וכושלת לרצפה ומביטה בי בפחד. הוא מרים אותי ומעיף אותי לקיר, אוחז בשערי בחוזקה, כמצמיד אותי כמה שיותר קרוב לקיר.. ואז מטיח את ראשי בו, שלושה פעמיים.. אני מנסה להשתחרר.. ראשי צווח.. עגני כואב.. כל גופי לוהט ומתכווץ.. פוחד.. אני מבמיטה בעיניו ולהבה רעה, להבה מלאת אימה ושנאה מבצבצת בה.
"האכלתי אותך במשך יותר משנתיים, אני אחליט מתי זה מאוחר מידי!" הוא צווח עליי. ומעיף אותי שוב לרצפה, בועט בבטני, אני מתקפלת כמשותקת, עינוי מייסר.. מענה.. מכאיב.. מורט כל קצה עצבים.. משתק.. משפיל..
אני כה חלשה לידו.. הוא לוקח שרפרף וזורק אותו עליי.
"איייי!!!!" אני צווחת.
"כן, תצעקי, מגיע לך!" הוא צווח עליי, מרים אותי וזורק אותי על השולחן, לוקח ספרים ומתחיל לחבוט בי בחוזקה.
"לא, לא, לא!!! אני מתחננת.. בבקשה.. לא!!!" אני צווחת כמתענה, כה חסרת ערך לידו.. כה חסרת כל.. הנחיתות רק העצימה וכשמלח על הפצעים..
כל פיסת עור, מערכת, ווריד, תא.. הכול כאב.. קרס.. נחרב ונעלם.. חשתי חסרת יציבות.. מטולטלת..
הוא חבט את אגרופיו בפרצופי וחשתי שטף דם בגבתי..
אלוהים אדירים..
ראשי כאב.. קדח כמטען חשמלי חסר שליטה.. חשתי כנפרמת ונעלמת לידו.. כבר הכול החל להיטשטש לי .. לא היה ברור.. כנעלם.. כאילו הכול נשמט מבעד לידיי ואיני יכולה לעשות דבר..
חזי כאב, כאילו והיה שם חור אשר בכל חצי נשימה צווח והלהיט, דקר.. כן.. אלפי דקירות כרסמו את כל כולי.. ידעתי שאני יכולה למות.. ידעתי שאני חייבת לברוח.. אבל לא יכולה..
ולבסוף, לאחר אלפי צעקות.. הכול נעלם.. נהיה שחור..
כנעלמת..

התעוררתי עדיין עם הבגדים של אתמול, שכבתי על גבי הכורסה, מה.. מה קרה אתמול..?
העברתי את ידי על גבי הירך שלי והתכווצתי ישירות.. עצמתי את עיניי עד היעלמות של כל קצה עור.. כה מייסר.. אח..אוי..אלוהים אדירים.. בטני נשרפת מההתכווצות.. העברתי את ידי השנייה ברעד, בפחד, על גבי בטני.. ומספר דמעות נקזו מעיניי.. אלוהים ישמור.. עינוי… המגע הזה.. כואב.. לא מוכר.. לא רצוי.. לא ידוע..
נסתי להתרומם על מנת לבחון את גופי, אני זוכרת רעש של הטחה.. אוי, שורשי שערותיי צרבו ושרפו את הקרקפת שלי, בעינוי מייסר.. ראשי קדח.. הכול היה כה מעורפל.. לא ידוע.. הייתי חסרת כל כוחות, כאילו כל קצה חיים נגזל ממני, אני גם זוכרת קללות, צעקות, אני זוכרת כיסא שעף ופוגע בי.. פוגע בבטן ובמעט בגרון.. אני זוכרת הרמות והפלות.. אני זוכרת שולחן קר וקשיח.. אוי אלוהים..
הגבה..
נגעתי ישירות בגבתי, היא חבושה..
"איפה את? אנחנו נאחר!" אני שומעת כמעט את צליל קולה שנדמה ככה רחוק של רוז, אני במהירות מנגבת את הדמעות.. רק רוצה למות.. כל שריריי מתכווצים, איני יכולה לטוס במצב הזה אבל גם לא יכולה..
לעזאזל, הידיד החרא הזה! איני יכולה להישאר עמו.. הוא.. הוא הכה אותי.. רק בגלל שפעם אחת לא עשיתי את מה שאמר.. שעמדתי על שלי, שעקצתי במקצת.. אוי, אלוהים.. הוא משוגע!
"מה קרה?!" היא צווחת מזועזעת, היא מושיטה לי יד על מנת לעזור לי לקום מהמיטה, למזלי עדיין אי אפשר לראות סימנים על גבי גופי עקב בגדיי שמסתירים את כל החלקים הפגועים.. אבל את הגבה. כן, בהחלט רואים, הלוואי שזה היה הדבר היחיד שמטריד אותי עכשיו.
"כלום… נפלתי.." אני פולטת באנקת ייאוש. עוצמת את עיניי ומנסה לזכור איכשהו כיצד נושמים.
"כל הכבוד, דווקא לפני הטיסה?" היא מטיחה בי באשמה..
היא נוגעת בידי ואני במהירות מתכווצת ונרתעת לאחור.. לא, רק לא מגע.. איני אוכל לסבול זאת.. לא עכשיו! איני אוכל לסבול שאיש ייגע בי, לפחות לא לזמן הקרוב.. כל כולי חרדה וצמרמורת משתקת, היא נרתעת לאחור לא מבינה.
לבסוף אני עוזרת כוחות ומתרוממת. "איפה. איפה המזוודה שלי..?" אני שואלת בדאגה, רק שהוא לא נגע בה!
"היא בתא המטען, ראיתי שאת ישנה.. אור בתוך האוטו, מצטערת אבל תצטרכי להמשיך לישון בדרך, אנחנו באיחור קל ואי אפשר להתעקב.. תאמרי שלום לשון שלך ותבואי". היא מסבירה ובאה לצאת החוצה, שון!
אני במהירות רצה החוצה, נכנסת למושב הקדמי וחוגרת, מאיפה הגיע לי הפרץ אנרגיה הזה פתאום? מהפחד המייסר בליפגוש את מבטו האפל שוב.. לראות את הצד הרע שבו.. הצד שהכרתי וחשתי על בשרי.. הוא.. הוא באמת הכה אותי כמו שאיש לא הכה אותי מחיי, בעצם, פעם ראשונה שעשו לי זאת! לא, הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותו..
"מה הבעיה שלך?" שואלת רוז בכעס ומתניעה את המכונית הישנה.
"סעי כבר!!" אני צווחת, אני חייבת לברוח ממנו!
"יש, שכחת ממנו?" שואלת אור באושר. אני מחניקה חיוך.
"בהחלט"
"למה מה קרה?" שואלת רוז בבלבול.
"הוא לא האדם הנכון, ועכשיו, אני רוצה לראות את המשפחה שלי.." אני ממלמלת, מותשת, כל קצה אנרגיה וכוח לחיים נסחטה ממני ואני שוקעת בשינה.

"בנות, ברוכות הבאות לאנגליה!"
אומרת רוז בהתרגשות ובאה לחבק אותנו, או יותר נכון את אור.. לא, שלא תיגע בי, מה לא מובן עדיין? אחרי שלוש שעות וחצי במטוס היא עדיין לא הבינה?
אבל קצה הקלה מורגשות ומצליחה במעט לטהר את נשמתי הדחוסה והחנוקה.. אני אראה את משפחתי, אני רחוקה ממנו, ואין כל דרך חזרה..!