הכוכב התאהב בי פרק 12

"מאט….." דמעות זלגו מעיני כששמעתי את מאט בוכה.
"אז…… לאן תצאו?" שאלה ג'ין במטרה לשנות נושא.
"ל…… לאינשהו" אמרתי בקול מהוסס.
"האמת, קרול, רציתי לחת אותך למקום שאני אוהב. כשהייתי קטן גרתי כאן, ואמי הראתה לי מקום יפיפה! תמיד היינו הולכים אליו." הוא אמר.
"אתה מתכוון לחושה הנטושה?" שאלה ג'ין.
"כן…." אמר מאט.
"אתה יודע, אני מצאתי את המקום הזה והראיתי אותו לאמך…." אמרה ג'ין.
"מה?! באמת?!" שאל מאט מופתע. רציתי לומר משהו אבל כאב לי. בקושי יכלתי לזוז. פרגע חשבתי על השם 'החורשה הנטושה', זה לא נשמע כמו מקום טוב. זה נשמע כמו מקום מפחיד ואפל. רציתי כבר להתלבש, אך הכאב לא איפשר לי.
"טוב, מתי תצאי? אני רוצה לראות אותך…." אמרה ג'ין. לא עניתי, כאב לי מדי.
"קרול?" שאל מאט.
"אני בסדר" עניתי בקול שמסגיר את מצבי. מאט וג'ין ידעו שאני ממש לא בסדר. זה מה שחסר לי עכשיו, שג'ין תדאג לי עד מוות.
"קרול, אני נכנס!" אמר מאט.
"לא" הצלחתי לומר. לא רציתי שיראה אותי מרוחה על המיטה, לא מסוגלת לזוז.
"למה? לא הספקת להתלבש?" שאלה ג'ין.
"עוד לא התחלתי…." אמרתי בכאב.
"קרול, תני לי להכנס!" ביקש מאט. לא עניתי, לא יכלתי לענות. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. פתאום שמעתי את צלצול פעמון הדלת.
"אני אפתח…." אמרה ג'ין.
"לא, אני אפתח." אמר מאט ושמעתי את צעדיו ההולכים ומתרחקים.
"קרול, תני לי לראות אותך…" ביקשה ג'ין. רציתי לומר לה שלא, ואפילו רציתי לומר לה שהיא דואגת יותר מדי, אבל הכאב היה חזק וגבר עלי. לא עניתי. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ואת מאט מדבר: "היי…." הוא אמר.
"היי, אחי, מה קורה?" שמעתי את זאק.
"מאט, קרה משהו?" הפעם זו הייתה הילרי.
"למה את חושבת ככה?" שאל מאט.
"טוב, העיניים שלך אדומות… נראה שבכית…." שמעתי את קולה המוכר של… מלודי. גם היא? והיא בטח באה עם ג'ייק. אין לי כוח אליהם. אני רוצה להיות לבד עם מאט. רק אני והוא.
"אני…..כן….קרה משהו…." אמר מאט.
"קרול! תעני לי!" התחננה ג'ין. כמעט שכחתי שהיא כאן.
"היי, מי אמר את זה?" שמעתי את ג'ייק. אז כן, גם הוא בא.
"אההה….זאת? זאת…. דודה שלי…." אמר מאט.
"דודה שלך?!" הילרי הייתה מופתעת.
"כן…. גם אני גיליתי את זה רק היום…." אמר מאט.
"נו…. אז תכיר לנו אותה!!!" לחץ עליו זאק.
"בעצם, יש לי משהו אחר לדאוג לו עכשיו. וחוץ מזה, אתם כבר מכירים אותה…." אמר מאט. שמעתי צעדים מתחזקים. הם התקרבו. כולם.
"ג'ין?!?!" שמעתי את מלודי צועקת מופתעת.
"כן" אמר מאט. שמחתי שהם שכחו ממני, לא היה לי כוח שהם ינסו לדבר איתי, כי אני לא הייתי עונה להם, כאב לי מידי. אבל נראה ששמחתי מוקדם מדי כי בדיוק אז שאלה הילרי "איפה קרול?"
"היא בחדר" ענתה ג'ין.
"כן, היא בחדר, אבל היא עוד מעט תצא ואנחנו הולכים." אמר מאט. לפתע שמעתי את דלת החדר נפתחת. זה היה מאט. רק הוא.
"אני מרגישה נורא!!" אמרתי בזמן שאני בוכה.
"רואים….." אמר מאט והצמיד את ידו למצחי.
"כואב לי!" אמרתי בלחש.
"אז בואי נצא, אני רוצה להראות לך את המקום. הוא יפיפה, את תשכחי את כל הכאב מיד!" אמר מאט והתקרב עם ראשו אלי. הפניתי את מבטי.
"אני מצטערת מאט, אבל כואב לי. כואב לי מאוד!" אמרתי.
"זה בסדר. אבל את רוצה לצאת?" שאל אותי.
"אני בקושי מסוגלת לדבר, מאט! איך אני אמורה ללכת?!" אמרתי. הוא הרים אתי והתכוון לצאת מהחדר. "ככה. אני אהיה הרגליים שלך להיום." אמר וחייך חיוך קטן.
"אל תצא. אני לא רוצה שידעו שכואב לי. קודם שילכו, אני בינתיים אנוח." אמרתי ומאט הסכים. הוא הניח אותי על המיטה ויצא מהחדר. עברו מספר דקות ולא הצלחתי להירדם. לפתע הרגשתי כאב ממש חזק בראשי. צרחתי. כולם רצו לעברי. אני לא זוכרת מה קרה אחר כך אבל כשהתעוררתי, התעוררתי בבית חולים. מאט ישב לידי ובכה. פניו קבורות בתוך ידיו. הוא לא שם לב שהתעוררתי.
"אל תבכה" אמרתי לו. הוא נבהל וקפץ ממקומו.
"הבהלת אותי…" הוא אמר.
"כן, ראיתי….." אמרתי וגיחכתי. על פניו עלה גם חיוך.
"האחות כאן זו אותה האחות שגילתה לך על כוחותייך, כך שאין לך ממה להתבייש בפניה." אמר מאט. בדיוק האחות נכנסה.
"הו, יופי! אני רואה שהתעוררת" היא חייכה לעברי. "את מרגישה יותר טוב?" שאלה בקול הצפצפני שלה.
"גיליתי את הברקים…." עניתי.
"החברים שלך סיפרו לי" היא אמרה. הבטתי במאט וזה הנהן בראשו לאישור.
"מה קרה לי?" שאלתי
"אני לא יודע" אמר מאט.
"אנחנו לא יודעים איך לבדוק מה קרה לך. אף פעם לא נתקלנו בסוג הדם הזה……."
"חששתי מזה…" אמרתי והשפלתי את מבטי. "בכל מקרה, אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני רוצה לצאת לטייל עם מאט." אמרתי. האחות הסכימה וביקשתי ממאט שייקח אותי לחורשה הנטושה. הוא הסכים. אני לא בטוחה לאיזה כיוון הלכנו אבל סמכתי על מאט. המקום באמת היה יפיפה, כמו שמאט אמר, ואפילו יותר מזה. המקום היה מדהים, קסום, מעלף, מהמם וכל מילה המתארת יופי ונוי. כל הצבעים היו במקום הזה: היה דשא ירוק, עצים, שיחים פרחים. היו אלפי סוגי פרחים מרהיבים. היה שם אגם. המים היו צלולים והיה ניתן לראות את תחתית האגם. הרבה חיות הופיעו לנגד עינינו. זה היה מקום מושלם. הפירות על העצים היו טריים, שטפנו אותם במי האגם ואכלנו. הטעם שלהם היה מושלם. מאט התקרב אלי עם ראשו. "ועכשיו, עדיין כואב לך?" הוא שאל ברכות בזמן שראשו המשיך להתקרב לעברי.
"כבר לא" עניתי ושפתינו נפגשו. נשכבנו על הדשא הרך.
"מאט, אני לא רוצה את הכוחות האלה." אמרתי.
"את צוחקת? את יודעת כמה אנשים היו מתים לקבל את הכוחות שלך?"
"גם אני רציתי בהתחלה, כשהייתי בת 3… אתה יודע, כשהאמנתי בפיית השיניים וכל זה… " אמרתי וגיחכתי.
"מצחיק….." אמר בציניות.
"תגידי, מה הדבר שאת הכי אוהבת בעולם?" שאל אותי.
"טוב, זה ברור שאותך…" עניתי והוא הסמיק.
"אני לא מתכוון לבני אדם, אני מתכוון…. מה את הכי אוהבת?" אמר.
"אה, זה קל" קרצתי לו.
"נו…..?" שאל.
"תנחש" אמרתי וצחקקתי.
"לא יודע, בגלל זה אני שואל…" אמר והמשיך "באמת לא שמת לב שאת לא יודעת עלי מה אני הכי אוהב, ואני לא יודע עלייך…"
"אבל אני יודעת שאתה אוהב שירה…" אמרתי.
"אני לא התכוונתי לכישרון או פעילות. אני מתכוון, נגיד חפץ או חיה. כמו שיש בנים (וגם בנות) שאוהבות מכוניות. או כמו שיש כאלה שאוהבים כלבים…." אמר.
"אה….. אז… מה אתה הכי אוהב?" שאלתי אותו.
"אני שאלתי אותך קודם!" אמר.
"טוב, אז אני אוהבת סנאים." אמרתי.
"באמת? סנאים?" שאל אותי מאט מופתע.
"כן. אני יודעת שאם אני אראה סנאי שעומד להיפגע, אני אעשה הכל כדי להציל אותו!" אמרתי.
"טוב." אמר מאט.
"ואתה?" שאלתי.
"אני אוהב….. מים…." אמר.
"מים?" הפעם אני הופתעתי.
"כן, לפי דעתי הם קסומים" אמר.
"אתה אפילו לא יודע עד כמה…." התבדחתי.
"לא, אני מתכוון שהם יפים. יפים וחיוניים." אמר.
"כן. מים הם באמת יפים. מפלים ואגמים, נחלים וגלים." אמרתי.
"וגם הגשם" הוסיף.
"אתה אוהב גשם?" שאלתי אותו.
"קצת, כלומר- זה כיף להתכרבל בבית בזמן שבחוץ סוער." אמר ואני הסכמתי איתו.
"מאט, אתה יודע, בהתחלה כשרק פגשתי אותך, הייתי בטוחה שכל המפורסמים הם שוויצרים, סנוביים, שחצני ופרנואידים. כשנתקלתי בך, עברה לי צמרמורת בגוף, אבל לא מהתרגשות אלא מחוסר סבלנות. אבל ברגע שהחבאתם אותי מפני קייסי ידעתי שאתם שונים. יגעתי שאתם לא חושבים רק על עצמיכם." אמרתי.
"למה חשבת ככה?"
"שמועות" עניתי.
"ברגע שנתקלת בי, ידעתי שאני אוהב אותך. ידעתי שאת שונה. וצדקתי." אמר מאט.
"מאט, כואב לי" אמרתי והחזקתי את ראשי כדי שיפסיק להסתובב.
"בואי. חוזרים לבית החולים!" אמר והרים אותי.
"אתה חזק" אמרתי.
"את קלה" אמר. לבסוף הגענו לבית החולים. מאט השכיב אותי על המיטה והאחות ניסתה לטפל בי.
"אני לא יודעת מה קורה איתה. היא שונה מדי." שמעתי את האחות אומרת.
"אבל את לא יכולה להשוות את הבדיקות האלה לבדיקות הקודמות?" שמעתי את מלודי אומרת.
"אני חוששת שלא…" אמרה האחות.
"למה?" שאל ג'ייק.
"כי אני לא יודעת אם אז היא הייתה בסדר. כלומר, זה היה הזמן שהיא גילתה את הכוחות שלה." אמרה האחות.
"והדופק?" שאלה הילרי.
"הדופק…..הוא…. זה…. אני לא….." גמגמה האחות.
"אין" שמעתי את מאט אומר וכמעט שנפלתי מהמיטה. מה 'אין'?
"למה אתה מתכוון?" שאל זאק.
"אין" חזר מאט על דבריו. "אתם כבר יודעים שהיא שונה….."
"אין לה דופק?" שאל ג'ייק בהיסטריה.
"לא…" אמרה האחות.
"ממתי זה ככה? כלומר, אתם יודעים…. כי אם אין דופק…. אז… יכול להיות…." היססה מלודי.
"היא לא" הרגיע אותה מאט.
"מתי גיליתם שאין לה דופק?" שאלה מלודי שוב.
"היא חיה!!!! היא בחיים! אתם לא יכולים לומר שלא!!!! היא בחיים, והיא נושמת! אולי לא אמור להיות לה דופק? היא שונה! עד לא מזמן לא האמנתי שיש לאנשים מסויימים שליטה ביסודות, אבל לה יש! יכול להיות שאין לה דופק והיא חיה!" צעק מאט ובכה.
"אני רוצה לטייל" אמרתי וכולם נבהלו והפנו את מבטם אלי במהירות.
"כמה זמן את…..?" שאל מאט מופתע.
"אני שמעתי את מה שאמרתם….." התוודתי.
"וזה לא….. לא הבהיל אותך….?" שאלה הילרי.
"אני בחיים….." אמרתי.
"ברור! את בטח רק בהלם מהכוחות! זה יעבור! את תהי בסדר!!!" אמר מאט בנחישות מופרזת.
"אני רוצה לטייל" חזרתי על הבקשה שלי.
"אנחנו נבוא איתך! היי, בואו נעשה פיקניק!" הציעה מלודי.
"כן!" הסכימה הילרי. מאט הביט בי.
"בסדר" אמרתי וחייכתי. גם מאט חייך, מה שגרם לי עוד יותר לחייך. התארגנו ויצאנו. ישבנו בשדה ירוק עם הרבה צמחים וחיות. היו שם המון סנאים. נהנתי מאוד. אחרי שאכלנו התחלנו ללכת. סתם ללכת, לטייל. פתאום שמנו לב ל'איקס' בינוני ואדום.
"היי, מה אתם חושבים שזה?" שאלה מלודי קצת מתלהבת.
"אולי זה אוצר?" שאלה הילרי.
"לא נראה לי" אמרתי. מאט הרים אבן קטנה.
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל אותו ג'ייק.
"אני אזרוק את האבן על ה'איקס' כדי לבדוק אם הקרקע יציבה." הסביר מאט.
"חכם…." אמר זאק. מאט זרק את האבן ופיפס את ה'איקס'.
"חכם וגרוע" גיחך ג'ייק והרים אבן אחרת. הוא זרק את האבן וברגע שנגעה האבן בנקודת האמצע של ה'איקס' נפלו מהעצים מספר סנאים. הם היו מתים. צרחתי ועצמתי את עיני.
"מה הלך כאן?" שאל מאט כלא מאמין בזמן שחיבק אותי.
"לא יודעת!" אמרה מלודי מבוהלת.
"אולי זאת מלכודת?" אמר ג'ייק.
"למה שמישהו ירצה ללכוד אותנו?" שאלה הילרי.
"לא אותנו, את הסנאים! אולי מישהו הציב מלכודות סנאים על העצים וגרם לכך שכשדורכים על ה'איקס' כל תכולת המלכודות נופלת ארצה, לאיסוף קל יותר" אמר ג'ייק.
"מאט…." אמרתי.
"מה? את לא מרגישה טוב?" שאל אותי מאט.
"לא, בעצם, אני מרגישה מצויין. אני לא יודעת למה, אבל ידעתי שזה יצליח…." אמרתי ומאט לא הבין את כוונתי.
"מה יצליח?" שאלה לבסוף מלודי.
"ידעתי שמים וחשמל ייצרו כוח חיים…." אמרתי וכולם נראו מבובלים.
"למה את מתכוונת?" שאל זאק.
"שיש לי דופק…." אמרתי. לקחתי את ידו של מאט ומיקמתי אותה על חזי. היכן שהלב.
"יש לך דופק….." אמר מאט אחרי מספר שניות.
"אז זה אומר ש….. מתת… ואז חזרת לחיים?" שאלה הילרי בפליאה.
"לא, כמעט מתתי, אבל אז עלה במוחי רעיון. שילבתי את הכוח של המים ושל החשמל ו…. אני לא בדיוק יודעת איך להסביר, אבל 'הזרמתי' אותם בגוף שלי וחזרתי לחיים. אני חושבת שזה כוח חדש…." הסברתי.
"זה נשמע ככה…." אמר מאט.
"אני יכולה להציל את הסנאים" אמרתי.
"ברצינות? זה על מה שאת חושבת עכשיו? אני לא מצליחה להוציא מהראש שלי את המחשבה שכמעט מתת!!!" אמרה הילרי.
"מצטערת…. אני אוהבת סנאים…." אמרתי. יצרתי חשמל ומים ושילבתי אותם ביחד. בהתחלה נשמע צליל תסיסה וזה הלחיץ אותי, אבל אז השתלטתי על זה. התקרבתי לסנאים וניסיתי להחיות אותם.
"אני לא מאמינה…." אמרתי.
"מה קרה??" שאל זאק.
"אלה….. זה לא סנאים…." עניתי.
"מה?!" שאל ג'ייק המום.
"אלה….. אלה סתם בובות!!!!!" התעצבנתי. גרמתי לברקים להופיע ולגל גדול לשטוף את השדה. הייתי כל כך מעוצבנת שרק כשכמעט פגעה האש בהילרי הצלחתי להשתלט על עצמי. מאט חיבק אותי והרגיע אותי.
"מישהו עוד יראה אותך לבסוף…" לחש לי מאט.
"אני כועסת!" אמרתי.
"אנחנו יודעים…." אמרה מלודי.
"סליחה…" אמרתי.
"סלחנו. הרי אף אחד לא נפגע…." אמר ג'ייק וחייך לעברי.
"תודה…." אמרתי ונשענתי על מאט.
"בואו ננוח" הציע מאט.
"אבל לא כאן." אמר זאק. הלכנו קצת והתיישבנו לנוח. דיברנו וצחקנו. שיחקנו 'אמת או חובה' אבל זה היה משעמם, כי לא היו לנו שאלות או משימות מעניינות לתת. אחרי בערך שעתיים חזרנו לבית החולים. הדלקנו טלוויזיה והיא נפתחה על תכנית מתיחות. ראינו מתיחות שונות. כל מתיחה עושים על 5 אנשים ואז עוברים לאחת אחרת. הייתה מתיחה אחת שצדה את עיננו. ראינו שני אנשים הולכים ורואים 'איקס' אדום. הם דרכו על ה'איקס' וסנאים נפלו מהעצים. קראנו לכל החבורה שיבואו לראות את זה. האחרונים חביבים היינו אנחנו. הבטתי בטלוויזיה. אני שונאת טלוויזיה! היא לא יודעת לשמור סודות! ראו אותי משתמשת בכוחות שלי. הייתי בהלם. אחרי שהתכנית נגמרה המצב-רוח ירד. פתאום נכנס איש בחלוק לבן לחדר בו היינו וביקש שאבוא איתו.
"לא! אני לא מכירה אותך!" אמרתי. אחרי ויכוח קשה האיש עזב את החדר באי נוחות.
"את באמת לא יודעת מי זה היה?" שאל אותי ג'ייק והשפיל מבטו.
"לא….." עניתי.
"זה המדען הכי מפורסם מכל המדענים בעולם…. אסור לך ללכת איתו, הוא יעשה עלייך ניסויים…" אמר ג'ייק. לפתע התחילו צלצולי הטלפון. כל המראיינים ביקשו שאגיע לתכנית שלהם. לא הסכמתי. הבנתי שתכנית המתיחות הזאת הרסה לי את החיים. אם כל זה לא מספיק ללא כל אזהרה מוקדמת פרצו 2 מפלצות מוזרות, שנראות בדיוק כמו הפסלון לחדר בית החולים. הם אמרו "הנה היא!" והצביעו עלי. הם כיוונו נשק מוזר לעברי וירו. מספר חצים נורו מהנשק וחלק פגעו בי בכתפי השמאלית ופצעו אותה. שלחתי לעברם 'גל' אש ושניהם נפלו אחורה. אחד מהם קם ורץ במהירות לעברי. הוא דחף אותי ונפלתי דרך החלון. הזכוכית שהתנפצה פצעה את גבי ורגלי. לפני שהתרסקתי על האדמה הקשה יצרתי לעצמי 'גלשן' עשוי קרח, עמדתי עליו ובעזרתו התרוממתי בחזרה לחדר. כשנכנסתי לחדר דרך החלון המנופץ ראיתי את הילרי מדממת על הרצפה ואת מאט מנסה להילחם במפלצות בזמן שהן יורות לכל עבר. ניסיתי גם לעזור למאט בעזרת הכוחות שלי. 3 חצים פגעו בזאק וזה השתטח על הרצפה ודימם. המשכנו להילחם עד שהיחידים שעמדו עדיין על הרגליים היו אני, מאט ואחת המפלצות.
"השנייה כבר מתה?" שאלתי את מאט.
"כן!" הוא אמר לי.
"ומה עם הילרי, מלודי, ג'ייק וזאק?" שאלתי.
"אני לא יודע…." אמר בזמן שנילחם (וגם אני…)
"אני אעכב אותה, תבדוק מה איתם!" ציוויתי עליו. הוא הסכים ועשה כבקשתי.
"להילרי אין דופק!!!!" צעק מאט.
"אם זה לא מאוחר מדי אני יכולה להחיות אותה!!!!" אמרתי.
"תנסי, ותבדקי את האחרים! אני אעכב אותה!" החלפנו תפקידים. שילבתי את החשמל והמים וניסיתי להחיות את הילרי. כלום לא קרה. לא היה לי זמן באותו רגע, אז עברתי לזאק. כלום לא קרה. אותה התגובה הייתה זהה אצל מלודי וג'ייק.
"הם…. הם כבר… לא איתנו……." אמרתי למאט.
"מה?!?! לא!!!!!!!!!!" צעק מאט ושנינו בכיו, אך המשכנו להילחם. לפתע שמעתי את מאט נחבט על הריצפה.
"מאט!!!!" צעקתי. ניסיתי להחיות אותו, אבל היה מאוחר מדי. הפסקתי להילחם במפלצת. רק התחמקתי מהיריות.
"יודעת מה מפלצת? תהרגי אותי!!!!! כבר אין טעם לחיים שלי!!!!! לא נשאר לי את מי לאהוב!!!! ההורים שלי אינם וגם כל החברים שלי!!! אני…" לא הספקתי לומר את המשפט האחרון וכבר הרגשתי שאני נחבטת אחורה בכאב עז. צרחתי. וזהו. הדבר האחרון שעשיתי בחיי היה לנשק את מאט נשיקת פרידה. וזהו. זה נגמר. אין יותר עולם. אין יותר כלום!!!! לפתע שמעתי קול מוכר קורא בשמי.
"קרול??"
"מ….מ…מא…מאט?!" גמגמתי.
"קרול, מה את עושה פה? את אמורה לחיות!!!" אמר מאט.
"העדפתי למות ולהיות באותו עולם איתך, עם החברים שלי ו…. וההורים שלי!!! ההורים שלי! הם גם כאן?" שאלתי.
"לא יודע, אלא אם זה אלה שעומדים מאחורייך…" הבטתי אחורה וראיתי את הורי. רצתי לחבק אותם.
"הו, ילדה שלי! כמה שגדלת! אני כל כך שמחה לראות אותך!!! למרות שלא רציתי לפגוש אותך בדרך הזו…" אמרה לי אמא.
"אמא…." בכיתי.
"אנחנו כל כך שמחים ועצובים…." אמר אבא בזמן שניגב דמעה שזלגה על לחיו.
"קרול! קרול…. קרול! קומי כבר ישנונית!" שמעתי את מאט קורא. בבת אחת פתחתי את עיני ומצאתי את עצמי במלון בלוס אנג'לס.
"אני…." לא סיימתי את המשפט והורי נכנסו לחדר המלון.
"אמא? אבא?" הופתעתי.
"בזכותך! קרוליין שלי! בזכותך!" בכתה אמי בכי של אושר.
"אבל…." שוב קטעו אותי באמצע.
"קרול, את הצלת אותנו!" אמר מאט.
"אבל נהרגנו!" אמרתי.