הלילה האחרון~פרק 1~

(מי שלא קרא את ההקדמה שיקפוץ לפרק האחרון ואז יקרא את זה:)) בעודי עוצם את עיניי לפתע הרגשתי את שפתייה החמימות מרפרפות על שפתיי. המגע העביר בי רעד קל. תמיד התרגשתי כמו בפעם הראשונה. עדינה וקסומה. סחפה את מחשבותי הלאה וגרמה לי לדמיין את הנשיקה בראשי כאשר עיניי היו סגורות. למרות שאני יודע שכשאשר אני רוכן כלפיה ועוצם את עיניי אני קרב לנשק אותה, אף פעם איני יודע למה לצפות. צללתי לתוך תהום. משהו בנשיקה שלה הפך את המעמד לאין סופי. נצחי. נופל ונופל. שום דבר אינו עוצר בעדי מליפול מטה אל האינסוף. לפתע לא הרגשתי יותר את מגעה. לא הרגשתי שהתנתקה ממני, פתאום ברגע לא הרגשתי כלום. פקחתי את עיניי אך מה שראיתי היה רק שחור. מלאני!! מוחי זעק אך לשווא, המילים לא הצליחו לצאת מפי. אני מנסה להניע את גפיי אך גם זה לשווא. אני כלוא. ככה מרגיש למות..? תמיד תהיתי מה יקרה שאני אגיע אל הרגע. מעולם לא פחדתי מהמוות. הייתי עוצם את עיניי ומדמיין את העולם שאחרי. הרגשתי זרמים קטנים במעלה גבי, רגליי וידיי. כיאלו יצורים קטנטנים זוחלים עליי. עוד הפעם. הפעם חזק יותר. לפתע שמעתי צפצוף מכונה. צפצופים אחידים. עצמתי את עיניי. המראה לא השתנה, חושך מוחלט. הרגשתי שאני מרחף לאיטי. הכל היה נעים וחמים לפתע, הרגשתי שאני חסר דאגות, מוחי התרוקן לאיטו ממחשבות. נשאבתי חזרה.
שמעתי יבבות חנוקות וקלושות. בכי רועד וגוף מפוחד. פקחתי את עיניי וראיתי קשת של שיער במיטה לצד גופי. מלאני. ״מלאני..״ לחשתי בקושי. קשת השיער התרוממה לאיטה בעודה חושפת פנים של ילדה קטנטנה עם עיניים נפוחות מדמעות מעוטרות בשקעים בולטים. עינייה בורקות כלא מאמינות ״בריד אתה חיי!!״ חיבקה אותי המומה. גופה החל לרעוד והרגשתי שחולצתי נרטבת מדמעותיה. ״מלאני למה את בוכה? אני פה, מעולם לא עזבתי״ היא משכה באפה קלות ״הם אמרו שלא תשרוד ואם כבר תתעורר, אתה תתעורר אולי עוד שלושה ימים״ תהיתי מה קרה מאותו הרגע שאיבדתי את הכרתי בדיוק כשאשר נשקה לשפתיי. ידעתי שהמוות זה שאלה של זמן, מלאני ידעה זאת וכנראה חשבה שאני עומד למות באותן שניות. ״מלאני אני פה. אני נלחם בכל הכח להישאר. ואני אשאר את תראי שנהיה ביחד ונזדקן ביחד, אני פה לתמיד כל עוד זה תלוי בנו״ הצמדתי אותה לגופי והיא התייפחה בשקט. לא הוספתי מילה ורק ליטפתי את שערה ונתתי לה להירגע. הרמתי את ראשה ע׳מ שתביט בי ״מלאני, את אוהבת אותי?״ היא הביטה בי במבט מבולבל ״ברור שכן מה השאלה בכלל?״ היא הזדעזעה משאלתי ״אז את תמשיכי בשלך ותתנהגי כרגיל ואני אדאג עבור שנינו, אם את אוהבת אותי תבטיחי לי את זה״ היא הביטה בי כמה שניות ״אני לא יכולה להירגע כשאתה-״ ״פשוט תבטיחי מלאני.. אם את אוהבת״ קטעתי את דבריה עם אמירה שלא תוכל להפר ״אוקיי״ היא הביטה בי מנסה להבין מה פשר הבקשה הענקית הזאת אבל פשוט נשקה ללחיי והניחה את ראשה על חזי.