המורה למתמטיקה- פרק 13.

אנחנו נכנסים לביתו של דור והוא צוחק.
"אה, חזרנו לשאלה הזאת?" הוא שואל ואני מחייכת.
"כןכן"
הוא משחרר את טוטו ובשנייה שהרצועה יורדת מצווארו הוא רץ לאחד החדרים. אני מנחשת שלחדר הכביסה..
"אז?" אני מאיצה בו והולכת לסלון, דור בעקבותיי.
"מישהי כאן מסוקרנת" הוא מגלגל את עיניו.
"אתה לא חייב לספ.."
"טסנו לחו"ל" הוא מתחיל לומר ואני מחייכת חיוך מרוצה. "שילבתי דוגמנות עם לימודים" הוא ממשיך.
אני מכווצת את גבותיי.
"זה בטח היה קשה" אני אומרת לו.
"קשה" הוא מחייך אליי, "אבל לא בלתי אפשרי".
"דיברו איתי כל היום אנגלית, לימדו אותי הכל באנגלית. ואני? אני לא ידעתי אנגלית.. זה היה מתסכל.." הוא נזכר.
"אז איך הצלחת?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"לאט לאט, מתחילים להבין הקשר של מילים ולשמוע את אותן מילים חוזרות על עצמן…" הוא אומר.
"ושילמו לך? זאת אומרת.. על הדוגמנות..?" אני שוב שואלת, מוצאת את עצמי מתעניינת יותר ויותר בחיו האישיים והפרטיים של המורה למתמטיקה שלי, למרות שזה לא נראה שזה כלכך מפריע לו..
"בטח, הייתי מפוצץ בכסף, בגיל 16 הרווחתי את המיליון הראשון שלי" הוא אומר וגורם לי לבלוע את רוקי. הוא צוחק נכון?
"אתה צוחק נכון?"
"ממש לא" הוא צוחק. אז הוא צוחק או לא?
"היו לי קמפיינים ביותר מ15 רשתות שונות באותו הזמן, הייתי עובר מחברה לחברה" הוא ממשיך ואני שותקת.
"עד שהגעתי לגיל 18 כבר היו לי 15 מיליון בחשבון הבנק. היא שמרה לי את כל הכסף במשך כל השנים האלה. הכל. אני עבדתי והיא שילמה עליי הכל עד גיל 18, בגיל 18 היא הכניסה את כל החסכונות שלי לחשבון הבנק שהיא פתחה לי." הוא מסביר.
"15 מיליון שקל?"
"דולר" הוא מתקן.
אני בשוק.
"ואז? בגיל 18?" אני שואלת.
"עליתי לארץ לעשות צבא" הוא אומר.
"ואיפה היא היום?" אני שואלת והוא קופא.
הוא משפיל את עיניו הירוקות ומשחק באצבעותיו, הוא מרגיש קצת לא בנוח.
"היא בחו"ל" הוא אומר לבסוף בשקט.
"ואתם בקשר?" אני ממשיכה, מצפה שהוא יגיד ש"ברור" ושהוא חייב לה את עולמו.
הוא מושך בכפתיו.
מה?
"טוב לא עליתי בדיוק לארץ… ברחתי לארץ.." הוא אומר.
מה?
"למה?" אני שואלת בשקט.
"כי היא לא הייתה נותנת לי לעלות לארץ בשביל להשלים צבא" הוא מרים אליי את מבטו ומביט בי כשהוא מדבר, "את מבינה, היא הייתה כל כולה בעסק של הדוגמנות, כבר בנתה לי עתיד זוהר של דוגמן מצליח. זה כלכך לא אני…" הוא אומר לי.
"אז ברחת?"
"חזרתי לבית של ההורים שלי" הוא אומר. אוה, תפנית בעלילה.
"פתאום כשחזרתי עשיר הם התנהגו אחרת, שנאתי את זה." הוא ממשיך, "היחידה שאהבתי הייתה אחותי הקטנה, נעמה, כשההורים שלי גרשו אותי מהבית היא עוד הייתה קטנה מכדי להבין. אבל אחריי שחזרתי, היו חייבים לספר לה. והיא לקחה את זה כלכך קשה.."
"בגלל זה היא קנתה לך את טוטו? כי היא הרגישה מצפון על כל השנים האלה שהיית לבד? היא פחדה שגם כשתעבור לכאן אתה תשאר לבד…" אני אומרת והוא מהנהן בהסכמה.
"אחרי שנה אחת שחייתי בבית של ההורים שלי עברתי לגור בדירה לבד בתל אביב" הוא ממשיך את סיפורו.
"אחריי שסיימתי את הצבא התחיל להיווצר עליי שוב לחץ. משפחה, חברים, סוכנויות ישראליות ששמעו עליי ולא הפסיקו להעיק לי…" הוא אומר.
"אז עברת לחיפה?"
"בדיוק" הוא מחייך את חיוך הגומה הימנית ואני לא יכולה שלא לחייך בחזרה.
"קניתי את הבית הזה בכסף שהרווחתי מהדוגמנות וחיפשתי עבודה, ברגע שהגעתי לעירוני כ"א המנהלת ישר קיבלה אותי לתפקיד, זאת הייתה בשבילי התחלה חדשה.." הוא אומר.
אני נושמת עמוק. "וואוו, חתיכת סיפור חיים.." אני ממלמלת.
הוא מושך בכתפיו.
"זה תלוי איך מסתכלים על זה. מבחינתי כל החיים עוד מלפניי."
"ואני חשבתי שהחיים שלי גרועים…" אני אומרת והוא צוחק.
אנחנו נשארים בשקט ונשענים על הספה הנוחה בסלונו של דור.
"יס" דור שובר את הדממה כשהוא מביט בתקרה.
"מה?" אני שואלת וגם בוהה בתקרה.
"צריך להתחיל ללמוד" הוא ממלמל ואני לא יכולה לעצור את הפיהוק שנפלט מפי.
"חייב?"

"שקט!!!" המחנכת צווחת על הכיתה.
התלמידים משתתקים במהירות למראה פרצופה האדום ומביטים בה בפחד.
"אז ככה.." היא מתחילה ודפיקה עדינה נשמעת מדלת הכניסה.
כל הכיתה באופן אוטומטי מפנה את פניה לדלת הכיתה. דור עומד שם ומציץ מהדלת.
לבנות נגמר האוויר לנשימה והבנים מחייכים אל המורה הצעיר שעומד בכניסה לדלת, יפיפה כמו תמיד, מושלם כמו תמיד, דוגמן כמו תמיד..
הוא מחייך לכיתה ואני יכולה להישבע שיש עליו מעיין הילה כזאת. אולי הוא בכלל מלאך?
אני נזכרת בחודש שעבר. בו דור סיים לספר לי את הסיפור המלא על חיו. על הדוגמנות בחו'"ל, על החזרה לארץ ועל ניתוק הקשר שלו עם ה"אפוטרופוסית" שלו.
נכון שהבטחתי לא לשאול אותו כלום, אבל זה חזק ממני, אני לא מפסיקה לרצות לדעת עוד ועוד על המורה שלי למתמטיקה. ואני יודע שזה דפוק, הוא בסך הכל המורה למתמטיקה שלי.
אבל התחלנו עם השיעורים הפרטיים לפני בערך חודשיים והמקום העיקרי שאני נמצאת בו בתקופה האחרונה הוא ללא ספק הבית המפלצתי שלו, מה שאומר שרוב הזמן אני נמצאת בחברתו ובחברת טוטו.
זה לא מפריע לי, אבל המבטים של כל תלמידי בית הספר נחים עליי בכל פעם שדור רק מעז לפנות אליי בתחומי בית הספר. וזה מעצבן.
"כן דור?" דליה שואלת בעדינות לא אופיינית לה ומחייכת אליו.
"סליחה על ההפרעה, אבל אני צריך את עומר" הוא אומר ומצביע על עומר שישב במקום הקבוע שלו. שורה מלפניי בצד.
אני כבר לא בוהה בעומר. אני כבר לא רוצה את עומר.
אחריי שנתיים של קראש לא מוצלח. הבנתי שזה פשוט לא ילך..
"עומר" דליה המחנכת מסמנת לעומר לקום.
עומר מחייך ויוצא מהכיתה.
שאר הכיתה בטח בטוחים שדור ילמד את עומר או ידבר איתו על משהו שקשור למתמטיקה.
אבל אני יודעת, הקשר של דור ועומר זה לא סתם קשר, הם קרובים.
'אבל לא כמו שאני ודור קרובים' , אני חושבת וממהרת להשתיק את מחשבותיי.
נו באמת יסמין פרח….