המורה למתמטיקה- פרק 14.

"מוקפץ?"
"הזמנו"
"טורטיה!"
"הזמנו"
"המבורגר?"
"הזמנו פעמיים"
"פיצה?"
"אמממ" הוא מתחיל ספור על ידו כמה פעמים הזמנו פיצה ואני קוטעת אותו.
"לעזאזל," אני מתייאשת ומרימה את רגליי על רגליו של דור ונשכבת.
"הזמנו כל מאכל אפשרי שקיים" אני ממשיכה לקטר ודור מניח את ידיו על רגליי.
"הרגליים שלך קרות" הוא קובע ואני מושכת בכתפיי.
"זה תמיד ככה"
"את צריכה לשים גרביים" הוא מציין ואני צוחקת.
"כן אבא" אני אומרת והוא מחייך אליי.
עברו כבר כמעט ארבעה חודשים מאז שהשיעורים הפרטיים התחילו והקשר ביני לבין במורה למתמטיקה שלי נהיה מרגע לרגע יותר קרוב ופתוח.
אנחנו מביטים זה בזה כמה רגעים בחיוך ואני לא יודעת למה. אבל התחלנו לעשות את זה דיי הרבה לאחרונה…
"אני חושבת שאתה צריך לדבר איתה" אני אומרת משום מקום.
מה את עושה יסמין?
הוא מכווץ את גבותיו ואני יודעת שהוא מבין למה אני מתכוונת. אנחנו מבינים אחד את השני גם בלי יותר מדי מילים. ולמרות שלא העלנו את נושא האפוטרופוסית שלו כבר שלושה חודשים אני יודעת שהוא מבין שאני מתכוונת אליה.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב" הוא כמעט לוחש אחרי כמה שניות.
"למה לא?" עכשיו אני מכווצת את גבותיי.
הוא מרים את רגליי וקם מהספה.
לעזאזל איתך יסמין, מה חשבת לעצמך?
"אני פשוט לא חושב שזה מתאים." הוא אומר שנייה לפני שהוא נכנס לאחד החדרים.
אני כלכך טיפשה!!
זה נושא רגיש, אני יודעת את זה.. ובכל זאת הייתי חייבת להזכיר את זה אחריי שלושה חודשים שלמים שלא דיברנו על שום דבר שקשור לחיים שלו.
הוא יוצא אחריי כמה שניות מהחדר וחוזר לסלון, זורק לי זוג גרביים לבנים שלו בחיוך קטן.
אני מחייכת אליו בחזרה חיוך קטן ומתיישבת כדי לשים את גרביו על רגליי.
אני מסיימת ומרימה אליו את מבטי. בוא עדיין עומד באותו מקום. צופה בי.
אני נאנחת, "מצטערת ש…" אני מנסה למצוא את המילים, "שהעלתי את הנושא.."
הוא מרחיב את חיוכו, "זה בסדר יס" הוא אומר ומתקרב לשבת לידי.
כל תנועה שלו היא כלכך גברית וכלכך מושכת. השרירים שלו נמתחים ובולטים ועצמות הלחיים שלו, והזיפים שלו, והעיניים הירוקות והמדהימות שלו. הוא אליל.
אני לא חושבת שאפשר לתאר את דור במילים ובאמת להבין איך הוא נראה. כי לא משנה כמה התיאורים יהיו מדויקים. המראה שלו…הוא פשוט עצור נשימה.
ומרגע לרגע אני מבינה את זה יותר.
המורה שלי למתמטיקה יכול להגיע כלכך רחוק אם רק רצה.
הוא יכל להיות דוגמן, או אומן, או נגן ,או אפילו שף.. כי הוא פשוט טוב בהכל.
הוא כריזמטי ומוכשר וחכם ועשיר והוא יכול לעשות הכלל.
אבל לא, הוא מעדיף לשבת כאן איתי ולפתור משוואות. אני מחייכת אוטומטית.
"יס?" הוא מעביר את ידו מספר פעמים אל מול פניי.
אני ממצמצת במהירות ומתעוררת מהבהייה.
"מה?"
"אני מכין לנו ארוחת ערב,יש משהו מיוחד שאת רוצה לאכול?" הוא שואל בחיוך.
"לא…"
"שקרנית"
"אני לא יודעת"
"נו" הוא מאיץ ואני יודעת שהוא לא יעזוב אותי.
אני משתהה, יש משהו מיוחד שאני רוצה לאכול?
"בוא פשוט נאכל גלידה"
הוא צוחק, "אני מדבר על ממש אוכל יס, אני לא חושב שאני אשבע מגלידה". הוא אומר ומניח יד על בטנו, סליחה, *על הפאקינג קוביות שלו*.
אני משתדלת שלא לבהות בגופו וממשיכה.
"טוב.. הרבה זמן לא אכלתי צ'יפס ושניצל.." אני אומרת.
הוא מרים גבה, "באמת יסמין?" הוא שואל בזלזול.
פעם הייתי מתעצבנת מהטון הזה שלו, היום אני יודעת שהוא סתם ציני איתי…
"מה? מסובך לך?" אני צוחקת עליו.
"ההפך, זה קל מדי.." הוא אומר וקם במהירות על הספה.
אני קמה אחריו ומצמצמת את הפער בנינו, אנחנו מגיעים למטבח והוא מסתובב אליי.
"מה את עושה?" הוא שואל לא מבין.
"באה לעזור(?)" אני ספק עונה ספק שואלת.
"לא את לא" הוא אומר ואז מחייך את חיוכו המתגרה, "את הולכת לשנן נוסחאות".

אני מדקלמת בפניו את הנוסחאות בשלמותם ומתפעלת מעצמי. וואו, לא ידעתי שאני יודעת את זה בכלל…
ידיו משולבות לחזהו כשהוא מביט בי מדקלמת, נושא מבט גאה על פניו ונותן לגומה הימנית ליצור בור ליד שפתיו, וזה מקסים…
שריריו בולטים בחולצה הכמעט שקופה שהוא לובש ואני מנסה להבין למה הוא לא לובש על עצמו משהו יותר עבה. מתחיל חורף והגוף שלו גורם ליותר מדי דברים מוזרים לקרות בגופי..
אני מנסה כמה שפחות להביט בו.
כשאני מרימה אני מבטי לשנייה אני מתבלבלת.
"לא נורא, תמשיכי" הוא מעודד ואני מורידה את ראשי וממשיכה.
"את גאונה ילדה, את מדקלמת את כל המשפטים ויודעת איפה להשתמש בכל אחד מהם" הוא אומר גאווה.
"אבל," הוא אומר ואני מרימה את ראשי בחדות. אבל?
"בדיוק!" הוא מחייך מרוצה לפרצופי ומתקרב אליי.
"אף פעם אל תהססי במה שאת אומרת, תמיד תלכי עם הראש מורם" הוא אומר ונוגע בסנטרי, מרים את ראשי זקוף.
אני מסתכלת על עיניו הירוקות, אני קצת מצטערת שהוא צריך להביט בעיניי החומות והמכוערות בזמן שלא יש עיניים כלכך מרהיבות. למה אני חייבת להיות כזאת מכוערת?
ידו עדיין נשארת על סנטרי ואנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים במשך שתי שניות שלמות עד שהוא שוב מחייך את חיוך הגומה הימנית המפורסמת שלו ומהנהן.
"בדיוק ככה" הוא מאשר.
אני מגחכת ומתרחקת ממנו צעד אחורה, מה שגורם לידו ליפול ולרוח קלילה לנשוב בנינו.
אני שוב משפילה את מבטי.
"טוב.." הוא מתחיל להגיד, "עדיין רוצה לעזור לי?" הוא שואל ואני מרימה אליו את מבטי בחיוך וממהרת להסכים.
אנחנו מבשלים, צוחקים, מלכלים, מתלכלכים, מנקים, ותוך כדי איכשהו מכינים אוכל.
כשאנחנו מסיימים אנחנו דואגים לערוך את השולחן יפה ולהתיישב.
"חשבתי על משהו" הוא אומר ומכניס צ'יפס לפיו.
"אוקיי…?"
"את לא חייבת להסכים, זאת אומרת.. זה רק מחשבה" הוא עוצר מלאכול וכך גם אני.
"דבר דור"
"אני חשבתי.. בגלל שאני ועומר קרובים, ובגלל שאני ואת קרובים.. זאת אומרת ניראלי.. אולי שניכם תבואו אליי ערב אחד. את לא חייבת כן? אני רק חושב שזה יהיה נחמד.."
אני מסתכלת על המבט המהסס של המורה שלי למתמטיקה ותוהה אם הוא יכול להיות מכוער לפעמים?
"כן," אני עונה בלי לחשוב "אני חושבת שזה יהיה נחמד.."
"באמת?" הוא שואל בהפתעה.
"שנתיים הייתי מאוהבת בו ולא החלפתי איתו אפילו מילה. אתה בעצמך אמרת שזה דפוק…" אני אומרת והוא מנסה להגיד משהו אבל אני ממשיכה, "זאת תהיה ההזדמנות שלי להכיר אותו אולי קצת יותר טוב, עכשיו, כשיש לו חברה.. זה יהיה הרבה יותר קל.."
הוא שותק כמה שניות ואז ממלמל בשקט, "כן, תכירי אותו יותר טוב, ברור.."