המורה למתמטיקה- פרק 26.

מכירים את זה שאתם מרגישים שהזמן לא זז?
ששנייה הופכת לדקה, ודקה הופכת לשעה, ושעה הופכת ליום?
אילו שלושת הימים הכי ארוכים שהיו לי בחיים. וזה מוזר כי שאר השנה עברה לי דיי מהר..
אה כן, כי דור היה שם איתי.
אני לא מצליחה לחשוב בהגיון בתוך כל הטירוף הזה, כל דבר קטן מזכיר לי את הנוכחות שלו, כל צחוק מזכיר לי את הצחוק שלו, כל מבט מזכיר לי את העיניים שלו, כל חיוך מזכיר לי את הגומה שלו. כל שנייה מזכירה לי רגע איתו.
מצד אחד זה דפוק. אבל מצד שני. מי יכול לחשוב על משהו עמוק והגיוני בטיול שנתי?
אני מבינה שאם דור היה איתי הכל היה אחרת, אם לא היינו רבים את הריב המטופש הזה אני בטח הייתי יושבת עכשיו ומחייכת, שומעת שירים שמחים וחושבת על המבטים הקטנים שדור היה שולח לי במהלך הטיול בלי שאף אחד ירגיש, על הצחקוקים הקטנים שבטח היינו צוחקים ואף אחד לא היה מבין למה, על זה שלא משנה כמה בנות ירצו אותו.. הוא בסופו של דבר בחר להעביר את השנה שלו איתי. איתי ורק איתי.
איתי ולא עם תלמידות אחרות יותר יפות וטובות ומוכשרת שבטח היו שמחות להתחלף איתי, לא עם בנות יותר עשירות ממני כמו לירון, לא עם דוגמניות כמו נטלי. הוא בחר ללמד אותי.
אני מחייכת לנוכח המחשבה ואז מוחקת אותה בשנייה שאני מבינה איזה טעות אני עושה.
אני ודור לא יכולים להיות ביחד, אני מנסה להיות ראלית אבל בכל זאת מדמיינת את דור דוהר אליי רכוב על הסוס הלבן. אני נושכת את שפתיי ובולעת צחקוק.
אני מסיטה את מבטי אל רוני כדי לראות שהיא לא שמה לב לדברים המוזרים שקורים לי.
ראשה עדיין מונח על כתפי והיא נוחרת, הפעם אני לא מצליחה להתאפק ומצחקקת. האוטובוס חשוך ושקט, כולם מותשים.. זה ללא ספק היה טיול ארוך. למרות שאני חושבת שהייתי יכולה דיי ליהנות בו. אם דור היה איתי כמובן.
כשהאוטובוס עוצר אני ממהרת להעיר את רוני ולרדת, כל האוטובוסים חונים בחניית התיכון. החנייה מפוצצת בשמיניסטים עייפים וההורים מחכים למפונקים שבניהם. טוב. גם לא למפונקים שבניהם.
אני מזהה את הרכב שלו ומחייכת, כמה זמן לא ראיתי את הרכב שלו.. פרצופו המוכר נבלע מבעד לזכוכיות החלון של האוטו אבל אני עדיין יכולה לזהות אותו. גם בחושך.
"אבא" אני פולטת כשאני נכנסת לרכבו.
התחלנו לדבר בארבעת הימים של הטיול, החלטנו שאני אבקר אצלו יותר. למעשה.. החלטנו שאני אגיע אליו ישר אחרי הטיול.
"היי מתוקה" הוא נושק ללחיי. התגעגעתי אליו כלכך.
"היי" אני מחזירה לו.
"איך היה?"
אני מחייכת בקושי, "מושלם".

אני בלחץ אטומי, אני רוצה להיכנס אבל לא רוצה להיכנס. אני רוצה לראות את המבט שלו, את הגומה שלו, את עיניים הכלכך יפות שלו, אבל עם זאת, אני מפחדת.
הלב שלי דופק בקצב מטורף לפני שאני נכנסת לכיתה.
בבקשה שהוא עדיין לא הגיע, בבקשה שהוא עדיין לא הגיע, בבקשה בבקשה בבק…
"למה אתן מאחרות?" אני שומעת את הקול המוכר שלו אומר.
אני מתכווצת ורוני רואה את זה וממהרת לענות, "בעיות עם הלוקר".
אני מרימה את מבטי בחשש ורואה את עיניו הירוקות ננעצות בי כמו נץ. אלוהים.
דור מכווץ את עיניו היפות, הוא נשען על שולחן המורה בעוד גופו מופנה לכיתה וראשו אלינו, שריריו בבולטים כשהוא משלב את ידיו בכעס.
"של שתיכן?" הוא שואל ועדיין מסתכל רק עליי. אני בולעת את רוקי.
"ש.. שלי, יסמין עזר.." רוני מתחילה להגיד אבל דור קוטע אותה.
"יסמין תגשי אליי בסוף השיעור" הוא אומר במבט אטום ועדיין מביט בי. אני מהנהנת באטיות, מקווה שאני לא רועדת. רוני תופסת בזרועי ומושכת אותי לפני שאני מתעלפת.
אני רוצה להכאיב לו. אני רוצה להרביץ לו, אני רוצה להרוג אותו, אני רוצה לנשק אותו, אני רוצה להרגיש אותו , אני רוצה לא לאהוב אותו!
"סוף סוף הוא מעניש אותה" אני שומעת את לירון מצחקקת ובאלי להוריד לה את הראש, או לפחות לתלוש לה שיערה בלונדינית ולהראות לכולם את השורשים החומים שלה…
אני מתיישבת ולא מסוגלת להסתכל עליו כל השיעור. אני מקשקשת ומתפללת שהוא לא יפנה אליי וישפיל אותי מול כולם. אני מרימה אליו את מבטי מדי פעם ובכולם המבטים שלנו נפגשים. כל פעם שאני מרימה את הראש הוא מביט בי. והמבט הזה נורא. זה המבט הזה של דור… שאין לך מושג מה עובר לו בראש. אני מתייסרת במהלך כל השיעור אבל מפחדת שהוא ייגמר. אני מפחדת לדבר איתו. מה אני אגיד לו? ויותר מזה, מה הוא יגיד לי?
הוא יגיד לי שהוא לא יכול לוותר עליי? הוא יגיד לי שאני צודקת ואנחנו לא יכולים להמשיך ככה? הוא מתגעגע? הוא לא מתגעגע? אולי יש לו כבר מישהי אחרת? אולי הוא רוצה להפסיק ללמד אותי? אולי הוא… צלצול.
שיט.
"יס?" קולה של רוני מבהיל אותי.
"מה?" אני מפנה אליה את ראשי.
היא מתקרבת אליי. "תרגעי, זה בסך הכל דור" היא לוחשת לי.
והיא צודקת.
אני חושבת על כל השנה.. זה בסך הכל דור…
"זה בסדר רוני, אני בסדר." אני מחייכת אליה, אבל ברגע שאני שומעת את קולו קורא לי חיוכי נמחק. וגם של רוני. היא מביטה בדור, ואז מגלגלת את עיניה ושוב מחייכת.
"זה בסך הכל דור." היא אומרת לי בפעם האחרונה לפני שהיא יוצאת מהכיתה.
"יסמין." אני שוב שומעת את קולו ומפנה את מבטי מהדלת שבה רוני יצאה אליו.
"אני באה" אני מגלגלת את עיניי אבל הלב שלי דופק בקצב לא תקין.
אם יהיו לי בעיות בלב בגללו, הוא כלכך יאכל אותה!
אני מתקדמת אל דור ומתיישבת מולו, אני מנסה להראות בסדר, אולי זה ישפיע עליי ויגרום לי גם להרגיש בסדר…זה לא גורם. כי ברגע שאני מביטה בפניו של דור עיניו מתכהות, וזה לא טוב. דור כועס.
אני מחכה שידבר, שיגיד כבר. רק שיגיד מה הוא חושב. מה הוא מרגיש! שיגיד שהוא אוהב אותי, שהוא שונא אותי, רק שיגיד משהו!!
"את יודעת ש'בעיות עם הלוקר' זה לא תירוץ נכון?" הוא אומר פתאום.
מה?
"באמת היו לה בעיות עם הלוקר" אני אומרת ומשתדלת להישמע לא מופתעת.
"לה, לא לך." הוא מדגיש את המילה 'לה'. "לה היו בעיות עם הלוקר, למה את לא נכנסת בזמן?" דור מגביר את קולו, ומשום מה לא נראה לי שהוא עצבני על מקרה הלוקר.
"כי היא הייתה צריכה עזרה!" אני מגבירה את קולי בחזרה.
"יסמין!" הוא נוזף בי ואני תוהה לעצמי מה קרה ל'יס' הישן והטוב? "כשמורה מדבר אלייך את לא מרימה עליו את הקול" הוא ממשיך. אוקיי, הבנתי.
"אז עכשיו אתה המורה שלי…" אני ממלמלת בשקט.
"בגלל זה אנחנו הריי לא יכולים להיות יחד לא?" הוא פולט.
הנה זה מתחיל.
אני בולעת את רוקי ושותקת. ידעתי שזה יגיע..
"נכון" אני אומרת לבסוף אחריי שתיקה ארוכה ומשחקת באצבעותיי בעצבנות.
"למה שלא פשוט תגידי את האמת יס?" הוא אומר. הוא קרא לי יס.
אני מרימה אליו את מבטי בשאלה, מוצאת את גבותיו מכווצות מעל עיניו הירקרקות.
"למה שלא פשוט תגידי שאני לא מספיק טוב בשבילך, למה שלא פשוט תגידי שאת לא רוצה אותי?" הוא שואל, "אל תדאגי. הציון שלך יישאר אותו ציון גם אם תגידי לי שאת לא אוהבת אותי" הוא אומר לי. ואני בשוק.
זה מה שהוא חושב? שהוא לא מספיק טוב בשבילי?
הוא פסיכי.
"אתה פסיכי" אני אומרת.
"אתה לא טוב בשבילי?"אני שואלת ולא יכולה להאמין שזה באמת מה שהוא חושב. "אתה פשוט טמבל דור. אתה טמבל. אתה משוא להערצה של כל בית הספר הזה, של ההורים שלך, של אחותך, של טיפאני, של כלכך הרבה אנשים בארץ ובאמריקה. שלי." אני אומרת ובולעת את רוקי, מביטה עמוק לתוך עיניו.
"כולם אוהבים אותך. כולן רוצות אותך. אתה מושלם, אתה מוכשר, אתה יפה, אתה עושה הכל, אתה נחמד, אתה עוזר, אתה תומך." אני נעצרת לרגע, מתלבטת אם להגיד את זה אבל בסוף אומרת,"יש לך את כל מה שלי אין…" אני אומרת ורואה את הבעתו משתנה. עיניו מתבהרות,
"אני יכול לתת לך את כל מה שיש לי" הוא ממלמל ונראה כאילו מתפלל שלא אשמע.
אז אני עושה כאילו לא שמעתי וממשיכה "אילו היו השלושה ימים הכי קשים בחיים שלי… אני לא ידעתי מה לחשוב, אני כל היום חשבתי רק עלייך. כולם דיברו על זה שהלכת ואני אכלתי את עצמי במחשבות שהלכת בגללי, לא הפסקתי לחשוב על זה שאולי זאת הפעם האחרונה שאני אראה אותך" אני מתוודה ולא מאמינה שסוף סוף אמרתי את זה.
דור מחייך, הוא מחייך את החיוך הזה שלו. את החיוך המרוצה הזה שלו. הגומה הימנית שלו מבצבצת ואני לא יודעת אם לכעוס או לנמוס ממנה.
הוא תכנן את הכל. הוא רק רצה לשמוע שאני עדיין אוהבת אותו… זה הכל..
אני נעמדת בכעס בלי יכולת לשלוט במעשיי. אני מתקדמת לעבר היציאה למרות קריאותיו של דור וטורקת את הדלת. אני ממהרת להתרחק מהכיתה ולהגיע אל המסדרון הגדול.
בית הספר ריק, שיעור מתמטיקה היה השיעור האחרון להיום, ואני כלכך שמחה על זה.
אבא שלי מתקשר אליי ואני ממהרת לענות, מתמהמהת קצת עם הספרים שאני מכניסה ללוקר המזורגג שנמצא בתחתית טור הלוקרים, מה שמצריך ממני להתכופף אליו ומתכוונת להגיד לאבי שאני אחזור אליו אחר כך.
"לאלא רגע יסמין" הוא אומר שנייה לפני שאני מנתקת.
"כן?" אני שואלת וסוגרת את דלת הלוקר.
"בקשר למורה שלך למתמטיקה" הוא אומר ואני נועלת את הלוקר.
"דור?" אני שואלת ונעמדת כשאני מכווצת את גבותיי.
"כן, דור. רציתי לשאול מתי אני יכול לפגוש אותו, את הבטחת שתסדרי בנינו פגישה.." הוא צוחק.
"אהה… טוב, לא נראה לי שזה כבר כלכך אפשרי.. זאת אומרת, הוא מורה למתמטיקה. אתה יודע.. כל הזמן עסוקים.. אני יכולה להגיד לו במקומך את מה שאתה רוצה להגיד לו.." אני ממלמלת.
"לא! את סיפרת לי עליו כלכך הרבה כשחזרת מהטיול, אני רוצה להודות לו פנים מול פנים." הוא אומר.
"טוב אני…" אני מסתובבת ודור עומד מולי. פאק.
אני נבהלת.
"יסמין?" אני שומעת את קולו של אבא שלי מבעד למכשיר הפלאפון שלי.
אני ממשיכה לבהות בדור והוא בי, הוא מחייך אליי ואני לא מבינה למה.
"ב.. בכל מקרה אבא, אני לא חושבת שהוא…"
דור חוטף לי את הפלאפון.
"אדון פרח! היי, מדבר דור, המורה של יסמין למתמטיקה.. כן.. כן בטח.. אני אשמח אם ניפגש.." דור אומר ומביט בי בחיוך.
אני עומדת שם בשוק.
"מעולה.. אז נתראה" הוא אומר ומנתק. הוא דוחף לי את הפלאפון ליד ומתחיל ללכת משם.
"ביי ה"תלמידה" יסמין פרח" הוא מחייך אליי את החיוך המתגרה שלו וצוחק.
עוד לפני שאני מספיקה לעכל מה הלך כאן לפני רגע, המורה שלי למתמטיקה יוצא מבית הספר ומשאיר אותי לבד במסדרון.
חיוך חומק מבין שפתיי, למה אני חייבת להיות כזאת מאוהבת?