המורה למתמטיקה- פרק 9.

"ואז הוא צחק מבדיחה שאמרתי, ואז הוא חייך אליי, ואז הוא אמר לי 'טוב חייבים להמשיך ללמוד'…" אני לא מצליחה לעצור את רוני משטף דיבורה המתלהב, אבל דור לעומתי כן מצליח.
"רוני" הוא אומר בעצבנות וגורם לכל הכיתה להסתובב אליה.
"מספיק לדבר" הוא ממשיך.
"סליחה המורה" היא לוחשת ומחייכת חיוך מבויש.
תודה לאל.
דור ממשיך ללמד ואני נזכרת שלא הבטתי היום בכלל במקומו של עומר כדי לראות אם הוא נמצא. הראש שלי היה עסוק במחשבות על חיו של דור. אחריי אתמול אני פשוט לא מפסיקה לחשוב על כל מה שסיפר לי, אני מסוקרנת כלכך לדעת מה קרה אחריי סוכנת הדוגמניות ואחרי הכל. למה הוא לא יכול להזמין את אחותו הקטנה ואם הוא מדבר היום עם ההורים שלו?
המחשבות לא מפסיקות להטריד אותי. ודור די קולט את זה כשהוא שולח לי מבטים מנחמים במהלך כל השיעור.
אני חומקת אל מחוץ לכיתה לפני שדור יספיק לקרוא לי ומחליטה שלמען טובתי האישית והבריאותית, אני חייבת לחזור הביתה כדי להסיח את דעתי ממחשבות. כל עוד אני בבית הספר, אני חושבת על מתמטיקה. וכל עוד אני חושבת על מתמטיקה, אני חושבת על דור. וכל עוד אני חושבת על דור, אני חושבת על החיים שלו. ואסור לי לחשוב על החיים שלו!
זה לא ענייני. אסור לי יותר לשאול את דור שאלות על החיים שלו אלא אם כן הוא מספר לי בעצמו.
אני נכנסת הביתה ונבהלת כשאני רואה את אמא שלי בדיוק עוברת מהסלון למטבח. לעזאזל. מה היא עושה בבית?
"מה את עושה בבית?" היא שואלת ומשלבת את ידיה, כמו אז…
"אני.. אה.."
"העיפו אותך?"
"לא!"
"את בטוחה?"
"כן אמא. אני בטוחה. אני פשוט לא מרגישה טוב אז חזרתי" אני נאנחת.
"מה קרה?" הבעתה משתנה למודאגת והיא מתקרבת אליי.
"אני בסדר, פשוט כואב לי קצת הראש" אני ממהרת להגיד כשהיא מניחה את ידה על מצחי.
אני עוקפת אותה ומתקדמת לכיוון המטבח. היא הולכת בעקבותיי.
"אז לא העיפו אותך?" היא שוב שואלת.
"את רוצה לשאול עוד פעם? כי יש מצב שבפעם העשירית כן העיפו אותי" אני מתעצבנת ומסתובבת אליה.
הפעם היא נאנחת, "מצטערת, פשוט עד לפני חצי שנה…"
"מה שהיה לפני חצי שנה עבר אמא. אלא אם כן את רוצה שנחזור לתקופה הזא.."
"לא!"
"יופי, אז תעזבי אותי בשקט כי ממילא כואב לי הראש"
"בסדר" היא אומרת בשקט, "את הולכת היום לדור?" היא מעבירה נושא.
"כן"
"תמסרי לו דש"
אני מסתובבת אליה "ממתי שניכם חברים?"
"הוא רק מעדכן אותי לגבי המתמטיקה שלך, אני ממש שמחה שהוא עוזר לך.."
"ממתי את מדברת עם המורים שלי אמא? את ואבא חייבים להפסיק עם כל השיט הזה"
"על מה את מדברת?"
"על מה אני מדברת? מאז שהתגרשתם שניכם לא מפסיקים להתערב לי בחיים!"
"אבל מותק…"
"שום דבר, היה עדיף שתישארו ביחד רק כדי שתמשיכו להתעסק בריבים שלכם במקום להתערב לי בחיים" אני אומרת והולכת לחדרי.
למה רבתי איתה?
אני נשכבת על המיטה בנפילה ומביטה בתקרה.
זה כאילו חזרתי חצי שנה אחורה, לתקופה ההיא.. זה לא בסדר! עד שהתקופה הזאת עברה.
אני לא רוצה לחזור אליה שוב, כל העניין הזה של הלספר על עצמי לדור כנראה עשה לי ממש לא טוב. זה החזיר אותי חצי שנה אחורה.
לא הייתי צריכה לספר לו שום דבר. כמו שלא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו..

אני דופקת בדלת שתי דפיקות וכבר יודעת שזה מספיק לפני שדור יפתח לי את הדלת, והוא פותח.
"היי" הוא מחייך אליי את החיוך ההוא עם הגומה. על עיניו משקפיים עם מסגרת שחורה שרק מוסיפה לסקס אפיל המטורף שממילא כבר יש לו.
"היי" אני מחזירה ונכנסת. טוטו רץ לכיווני ואני מחייכת אליו ויורדת על ברכיי כדי לקבל את פניו.
"לשתות?" הוא שואל כמו תמיד ואני מהנהנת אליו.
"טוב היום אנחנו נלמד קצת מהחומר שלימדתי היום בשיעור" הוא יוצא מהמטבח ואומר בעוד אני מחכה לו על הספה בסלון.
"אבל למדנו אותו היום בכיתה.." אני מנסה להבין איפה ההיגיון בללמוד משהו שלמדתי לפני כמה שעות.
"את לא ממש היית מרוכזת היום" הוא מתיישב לידי. ידעתי שהוא שם לב.
"טוב.. לא הייתי הכי בפוקוס" אני מודה.
"אני יודע" הוא מחייך , אבל לא שואל שום דבר, ומבחינתי זה מעולה.

"אני גווע" דור אומר אחרי 3 שעות רצופות (!!!) שאנחנו לומדים בלי הפסקה.
"גם אני" אני אומרת ונשענת באנחה על הספה.
"את אוהבת סושי?" הוא שואל ולוקח את הפלאפון שלו.
"זה שוב פעם הקטע הזה עם השאלות הרטוריות שאתה שואל אותי מה אני אוהבת לאכול ובסוף מחליט בשביל שנינו?" אני שואלת בחיוך והוא צוחק.
"מתי עשיתי את זה?" הוא שואל בתמימות, אך ללא ספק יודע בוודאות מתי הוא עשה את זה.
"או, אולי רק במהלך כל השבועיים האחרונים." אני אומרת והוא שוב צוחק. מחייג לסושי ומזמין לנו. נהיה לנו מן הרגל כזה מאז היום עם הפיצה שאנחנו מזמינים לנו כל יום משהו לאכול.
"אנחנו באמת חייבים להפסיק להזמין אוכל, אני חייבת לך מלא כסף" אני אומרת לדור.
"אל תדברי שטויות יסמין, את לא חייבת לי שום דבר" הוא אומר ומרים את טוטו על ברכיו, מלטף אותו.
"ברור שכן, אני גם ספרתי כמה אני אמורה להחזיר לך, 20 שקל על הפיצה, עוד 15 של על ה…"
"יסמין! את לא חייבת לי כלום.."
"טוב אז אני רוצה" אני אומרת וצלצול נשמע בדלת.
"גם אני רוצה הרבה דברים, הכסף שלך לא כולל אותם." הוא אומר מניח את טוטו בחזרה על הרצפה, קם וניגש אל הדלת.
אני שומעת אותו פותח את הדלת, מדבר עם השליחה שקצת הסתנוורה מהיופי של המורה שלי למתמטיקה. כי היא פשוט לא-הפסיקה-להתחיל-איתו.
"כן.. טוב.. תודה רבה לך" דור אומר לה מובך כשהיא מחמיאה לו בפעם האולי אלף.
אני מצחקקת בשקט וממשיכה להקשיב.
"אז, אני יכולה אולי לקבל את המספר שלך?" היא שואלת. קצת כבוד עצמי אחותיייי!
"אני מצטער, יש לי חברה" הוא אומר מה שמזרז אותה להתנצל וללכת במהירות.
אחרי שתי שניות הוא חזר עם שקית הקרטון של הסושיה בעוד אני משחקת אותה מתעסקת בפלאפון שלי. נו באמת… כאילו שלהיות בפלאפון זה יותר מעניין מלהקשיב לשליחת סושי מתחילה עם המורה שלי למתמטיקה.
"היא פשוט..לא הפסיקה לדבר.." דור מחפש את המילים כשהוא מתקדם לעבר הסלון.
אני מרימה אליו את מבטי ומרימה את גבתי משועשעת.
"אל תצחקי" הוא מזהיר אותי ומתיישב לידי.
"טוב, זה היה דיי מצחיק…" אני מודה ומרחיבה את חיוכי.
"אל תצחקי" הוא מזהיר שוב, מתאפק לא לחייך אך תוך שנייה נשבר ושנינו צוחקים.
"אז מה המורה? חברה אה.." אני שואלת אותו בשעשוע.
"הייתי חייב לגרום לה ללכת. אין לי חברה." הוא אומר ודוחף סושי בעזרת הצ'ופסטיק שלו.
אני מתרשמת מהאחיזה שלו במקלות ושוקלת לנסות גם, אבל אז פשוט מוותרת ולוקחת את הסושי ביד.
"את לא יודעת להשתמש במקלות?" הוא מרים את גבתו.
"לא"
הוא מניח את הסושי בחזרה ופונה אליי "בואי אני אלמד אותך"
"לא, לא צריך"
"קדימה"