המלאך האבוד שלי | פרק 30 – כלוב.

התעוררתי בגלל ציפצוף המוניטור של לוסי. הציפצופים היו מהירים מידי והתערבבו לי בחלום, פקחתי את עניי ונעצתי בלוסי מבט, היא עדין הייתה שקועה בשינה עמוקה, החזה שלה עלה וירד בקצב אחיד.
הפנתי את מבטי לעבר המוניטור, שציפצף גם הוא בקצב אחיד.
אוח, אז מה לעזעזל זה היה?
התמחתי וגיליתי שהצוואר שלי נתפס, כשישנתי ראשי היה מונח על בטנה של לוסי. הדרך היחידה שבה נכנסתי למיטת בית החולים הקטנה הזאת גרמה לי להתקפל לתנוחת עובר, וכול חלקי גופי היו נתפסים במהלך הלילה.
העפתי מבט בשעון היד שלי, שהורה על ארבע בבוקר. פיהקתי ומתחתי את ידיי לצדדים, נזהר שלא להעיר את לוסי.
הערב זה קורה! המשחק הגדול הראשון שלי בקבוצה. ולא סתם משחק גדול ראשון, אלא המשחק הראשון שבו איגנסיו נותן לי לפתוח עם ההרכב הראשון ולא לעלות כמחליף לעשרים דקות אחרונות.
הייתי אופטימי, בעיקר בגלל שבזמן האחרון אני ישן כמו דוב קוטב כשאני נשאר לישון בבית החולים. כאילו כול בעיותיי נמחקו ביום ההולדת של לוסי, כשגיליתי שהיא מרגישה כלפי את אותו הדבר.
אומנם את רוב היום העברתי במחשבות על מצבה הבריאותי של לוסי, אך העובדה שהיא שלי גרמה לי להיות מאושר למרות הכול.
התרוממתי מהמיטה לאט, ניגש לעבר השולחן הקטן שעמד בקצה החדר, על השולחן נשארו מאתמול כמה משולשי פיצה ובקבוק קולה. תפסתי לעצמי משולש עם פפרוני ומזגתי כוס קולה, משוכנע שמשהו בי נדפק אם אני מסוגל לאכול פיצה בארבע לפנות בוקר.
מבטי התמקד בקיר הנגדי, בזמן שלעסתי בשקט את הפיצה הקרה. חשבתי על אדיסון ועל כך שאני חייב לדבר איתה ולהסביר לה הכול. היא בחורה טובה ולא עשתה שום דבר רע שפגע בי, להפך, אני הייתי הבחור הדפוק בסיפור. אבל היא חייבת להבין, אני חייב להסביר לה את המצב ולגרום לה להבין…
שמעתי שלוסי זעה קלות במיטה וחיוך עלה על שפתיי, היא כול מה שחלמתי עליו אי פעם. בכול פעם שהיא מסתכלת עליי הלב שלי מתחיל להאיץ, אני לא יכול להיות בקרבתה בלי להרגיש את הבטן שלי מתהפכת ובלי לחייך כמו דביל. הייתי מאוהב בה עד מעל הראש, ובכול יום הלכתי לישון לצידה במחשבה שהיא יכולה ללכת ממני בכול רגע.
אף פעם לא הבנתי את חבריי כשהם היו מדברים על אהבה, על ההרגשה הזאת שתוקפת אותך ואתה מבין שהבן אדם שמולך הוא כול מה שרצית אי פעם. תמיד חשבתי שהם מגזימים, שאי אפשר לאהוב מישהו בצורה כזאת. אבל הינה, זה תפס גם אותי.
אבל זה תפס אותי בזמן הלא נכון. אני ולוסי היו צריכים להיפגש מוקדם יותר, להתאהב מוקדם יותר… היה צריך להיות לנו יותר זמן. הרופאים אמרו שמצבה עדין בסדר, הסרטן לא הספיק להתפשט בצורה משמעותית ולוסי אפילו הורשתה לצאת מבית החולים ולבוא למשחק שלי הערב. אבל מה יקרה כשהסרטן ימלא כול תא של דם בגוף שלה? האם לא יהיה מאוחר מידי? שברי זיכרונות בהם לוסי הייתה חולה, רזה וחיוורת לא יצאו מראשי…מה אם זה יחזור על עצמו? ומה אם הפעם לא נצליח להתגבר על זה?
סיימתי את המשולש שלי, לגמתי לגימה אחרונה מהקולה ואז חזרתי למיטה. התכרבלתי ליד רגליה של לוסי, כורך את זרועותיי סביב האגן שלה ומניח את ראשי על בטנה, אנצל את הזמן הזה עכשיו, אנצל כול דקה כדי להיות בקרבתה. חמימות מידית התפשטה בבטני וגרמה לי לשקוע בשינה עמוקה תוך כמה שניות.

בחמש אחר הצהריים האצטדיון המרכזי של ליברפול היה מפוצץ באנשים. בקושי הצלחתי למצוא חניה ולרוץ לעבר הכניסה האחורית, מתחמק מהאהודים שצרחו ושרו את שירי הקבוצה. מהרתי לעבר חדש ההלבשה, זורק את התיק שלי על הספסל.
" איזה טירוף בחוץ!", אמרתי בקול לכמה מחבריי לקבוצה שישבו מסביבי.
"מה, עדין מפוצץ?", גלן הרים את ראשו מהנייד שלו ונעץ בי מבט.
"מפוצץ? וואו גלן, כאילו כול העיר כאן!", אמרתי, עדין מסדיר נשימה מהריצה המהירה.
"טוב זה משחק חשוב, וזה גם מול יונייטד", גלן נאנח, "אני כבר מרגיש את הלחץ!".
סרקתי את החדר בחיפוש אחר אדין אבל לא ראיתי אותו, בטח עם המזל הרע שלו הוא נכנס היישר לתוך קבוצת אוהדים שסירבה לתת לו ללכת.
"איפה רובין?", הסתובבתי בחזרה לעברו של גלן, שכבר חזר להתעסק בנייד שלו.
גלן אפילו לא הרים את מבטו, רק החווה עם ראשו לעבר הפינה הרחוקה של חדר ההלבשה. רובין עמד שם, כוסס את ציפורניו ושותק.
"רובין?", זרקתי לעברו, אך הוא רק בהה בי בעניים פעורות ולא אמר מילה.
"מה יש לו?", חזרתי לגלן.
" משחקים נגד יונייטד", גלן השיב בהיסח דעת.
"נו?", לא הבנתי למה רובין לחוץ כול כך.
"הפעם האחרונה ששיחקנו נגדם זה נגמר בשש אפס לטובתם", גלן הרים את עניו כדי לפגוש במבטי, "בפעם שלפני זה זה היה שבע אפס".
השתנקתי, מחוויר בבת אחת. איך יכולתי לשכוח את הפרט הזה?

כלוב. כלוב בגן חיות.
זה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשעליתי על כר הדשא באותו ערב. האוהדים השתוללו ביציעים, צורחים את נשמתם החוצה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי לשחק במשחק טעון כול כך.
אדין לחץ על כתפי שניה לפני שעליתי למגרש והוא נשאר על ספסל המחליפים. רובין היה לחוץ והמשיך לכסוס את ציפורניו גם כשעמדנו במקומותינו על כר הדשא וחיכינו לשריקת הפתיחה.
איגנסיו העביר לנו נהלים נוקשים בחדר ההלבשה. הוא צעק וירק לכול עבר, לא מפגין שום חמלה כלפיו השחקנים שלו, שגם ככה היו לחוצים מידי. רובין מצידו עשה לנו שיחת עידוד קצרצרה רגע לפני שעלינו על כר הדשא, אבל היא לא עזרה במיוחד בעיקר בגלל שרובין גמגמם ברובה.
"זה כמו כלוב בגן חיות", אמרתי לרובין כשחלפתי על פניו, בדרך לעמדה שלי. ראיתי שהוא מחייך קלות ואז מביט מסביבו בדאגה.
שריקת הפתיחה נשמעה ברחבי האיצטדיון, והקבוצה היריבה פתחה את המשחק, רצים לעבר השער שלנו כמו שדים.
לפני שהצטרפתי לקבוצה הכרתי רק את הצד היפה של הכדורגל. אהבתי את המשחק, את המסירות, את הראייה שצריך לפתח עם השנים כדי לראות מצב אפשרי לשער, אהבתי בכדורגל כול דבר.
אבל שום דבר לא הכין אותי למשחק של אותו ערב, לצד המכוער של הכדורגל. יונייטד הבקיעו את השער הראשון שלהם אחרי רבע שעה, ראיתי את השוער שלנו מזנק לצד השני של השער בזמן שהכדור כמעט קרע את הרשת. האוהדים שלהם שאגו, והרגשתי את האדמה רועדת תחת רגלי. ברבע השעה האחרונה לא קיבלתי אפילו מסירה אחת, בעצם, הדבר היחיד שעשינו היה להתגונן ולקוות לא לספוג שער – וזה בדיוק מה שקרה.
ראיתי את המבט המאוכזב של רובין כשהוא רץ לכול עבר וצרח, "חבר'ה להתעורר! להתעורר!", הוא הניף את זרועותיו באוויר, מנסה לגרום לנו להתעשט.
האוהדים שלנו השתתקו בבת אחת והדבר היחיד שנשמע מסביבי הוא שירת האוהדים היריבים, שפתחו בשיר על כמה הקבוצה שלנו גרועה.
"הם מקללים אותנו!", שמעתי את גלן צורח בדיוק כשמישהו מסר לי את הכדור.
רצתי, עובר שחקן אחד, ואז עוד אחד, מנסה להגיע כמה שיותר קרוב לשער שלהם – אולי אצליח ליצור הזדמנות.
ואז הרגשתי את זה, שחקן יריב התנגש בי בכול הכוח, הוא נכנס לתוך הברך שלי עם נעלי הפקקים שלו, מפיל אותי על הריצפה ומוציא ממני שאגת כאב. השופט שרק לעבירה ואני התפתלתי על הדשא.
" תפסיק לשחק אותה פצוע, צוציק", אדם ג'ונסון, שחקנה של יונייטד, הוא זה שהתנגש בי ועכשיו עמד מעלי ונראה כועס.
" כמעט שברת לי את הברך!", זעקתי.
" חבל שלא", הוא פלט עם חיוך ממזרי.
"בן של זונה", קיללתי, בדיוק כשרובין והשופט הגיעו למקום.
השופט הוציא לג'ונסון כרטיס צהוב ורובין משך אותי על רגליי, "אתה מסוגל להמשיך?".
האמת שחשבתי שלא, הברך שלי בקושי הצליחה לסחוב אותי. אבל אני לא אתן לג'ונסון את התענוג, אני לא אתן לאף אחד מהם את התענוג לנצח אותנו.
"כן!", אמרתי לרובין וחזרתי לרוץ, נושך את השפה התחתונה שלי וממשיך לדרוך על הברך למרות הכאב העז.
האוהדים שלנו התחילו לזרוק שריקות בוז לעברנו, מה שגרם לדמי לרתוח עוד יותר. איזה מין משחק זה? אילו מין אוהדים אלו?
אנחנו באמת בתוך כלוב.
האוהדים מתסכלים עלינו כאילו אנחנו חיות שאמורות לספק להם את ההצגה. אם נבקיע וננצח הם יתמכו באו וישירו את המנון הקבוצה. אבל אם נפסיד נספוג קללות ושריקות בוז, כמו חיות עלובות בכלוב שלאף אחד לא באמת אכפת מהם.
"אתה צולע!", אנטוניו עבר אותי בריצה.
פלטתי זעקת זעם, לעזעזל עם הכדורגל הדפוק הזה! לעזעזעל עם כולם! הברך שלי רעדה מכאב והדבר היחיד שרציתי לעשות היה לצאת מהמשחק ולהגיד לאיגנסיו שאני פורש, שנמאס לי מכול זה.
טיפות קטנות של גשם התחילו לרדת כשנזכרתי שלוסי יושבת ביציע וענייה נשואות אליי, היא מצפה שאעשה משהו ולא אתפתל מכאבים.
קיללתי שוב, מרגיש את שערי נרטב מהגשם הארור, ואז נשכתי את שפתי עד שירד לי דם והמשכתי לרוץ.
אנחנו לא הולכים להפסיד היום.

שריקת הסיום התהדהדה ברחבי האצטדיון, שאגת האושר של הקהל נשמעה מכול עבר. הייתי ספוג זיעה, ריאותיי עמדו להתפוצץ והייתי בטוח שמשהו בברך שלי נסדק. הרגשתי כמו בחלום, כאילו שום דבר לא אמיתי, ראיתי הכול בהילוך איטי.
טיפות הגשם הארורות המשיכו לרדת וחסמו את שדה הראיה שלי. בין הטיפות ראיתי את השופט מוציא את המשרוקית מפיו, את אלפי האוהדים מזנקים מכיסאותיהם וצוהלים. ראיתי את רובין רץ לקראתי.
ניצחנו !!! ניצחנו בחצי גמר הגביע! ניצחנו את יונייטד שלוש אחד אחרי שנים של הפסדים! ניצחנו!!! ההבנה הזאת הלמה בי בבית אחת ושחררתי שאגת שמחה מתוך בטני. ניצחנו! ואני הייתי זה שכיכב הערב.
נלחמתי במשך כול הערב, מתעלם מהכאב. רצתי לעבר כול כדור וצרחתי לעבר שאר השחקנים בדיוק כמו רובין, מנסה לדרבן אותם.
את השער הראשון כבשתי חצי שעה לסוף המשחק, שער שקרה לגמרי מטעות של הבלם שלהם. אחרי השער הזה כול המשחק השתנה, כול שאר השחקנים רצו עם רעל בעניים, בדיוק כמוני. רצינו את הניצחון הזה כול כך!
ההכרה חזרה אליי ברגע שגופו של רובין התנגש בשלי, " שלושער !!!", הוא צרח כמו מטורף ואני התחלתי לצחוק וחיבקתי אותו בחוזקה. עוד מישהו התנגש בי מאחורה, ידיים גררו אותי לחיבוק מוחץ נוסף.
שמעתי את אדין צורח "דניאל אתה המלך." שמעתי בבירור את האוהדים צועקים את שמי במקהלה.
הבטן שלי התפוצצה מרוב אושר, הגאווה שהרגשתי הייתה אחד הרגשות הכי עוצמתיים שחשתי אי פעם. הינה הצלחתי, הפכתי לכוכב שכול כך רציתי. אני כדורגלן, ואני באמת טוב בזה. אחרי ההצגה הזאת הערב, אחרי שלושת השערים שאני הבקעתי – אני יהפוך לכוכב בקבוצה הזאת, ואפילו איגנסיו לא יכול להגיד שום דבר נגד זה.
רצתי לעבר היציעים כשכול חברי לקבוצה איתי ביחד, צעקנו ושרו ורקדנו. הרגשתי שיכור מאושר.
בשיכרון חושים הורדתי את החולצה מעליי ורצתי לעבר היציע הקרוב, זינקתי מעבר למאבטחים ותפסתי ביד הראשונה שהושטה אליי. אוהד בערך בן גילי, היו לו דמעות של אושר והוא רכן לעברי, חיבקתי אותו ונתתי לו את החולצה לפני שהמאבטחים גררו אותי חזרה לדשא.
רובין קפץ עליי שוב מרחוק, " אני אבא גאה היום!", הוא צרח ואני לא הפסקתי לחייך.
ואז הרגשתי שמשהו בי חסר, חלק ממני היה עדין לא שלם. העניים שלי רצו על פני כול היציעים, לרגע איבדתי את מה שחיפשתי.
יד קטנה משכה את מכנסי כלפי מטה ואני התכופפתי כדי להרים את ביתו של גון סמית' , הבלם שלנו. היא צחקקה כשדגדגתי אותה ושאלה אותי איפה אבא שלה.
ואז הבטתי מסביבי, הרגשתי שוב כמו בחלום. כמה ילדים רצו לעברנו, ואיתם הנשים של חבריי לקבוצה. הלב שלי הלם בחוזקה כשאיתרתי את גון ושחררתי את ביתו לעברו.
ואז שמעתי את קולו של רובין ששוב מצא את עצמו לצידי עם בנו בידיו, הוא תקע מרפק בצלעותיי ואמר, " הינה הבחורה שלך" .
הסתובבתי במהירות ואז עניי נפלו עליה. הלב שלי התפוצץ מרוב אהבה, החיוך שלי התרחב פי שניים.
רצתי אליה והנפתי אותה באוויר. זהו, עכשיו יש לי הכול, הייתי מאושר ובפעם הראשונה בחיי שלם סוף סוף.
ידיה התהדקו סביב צווארי "מלך שלי!", היא צעקה וראיתי את האושר בענייה.
"זאת את", השבתי לה בחיוך והיא הנידה בראשה.
"הערב זאת הייתה ההצגה שלך".
זה היה הלילה הכי מאושר בחיי. רציתי להגיד לה שהיא הכול, היא האושר שלי, הכוח שלי, הדבר הכי חשוב בחיי. רציתי להגיד לה כמה אני שמח שהיא שלי. אך לא הצלחתי לסדר את המילים בסדר הגיוני, וכשהיא נישקה אותי והבטן שלי התמלאה פרפרים הצלחתי רק ללחוש לה דבר אחד : "את אהבת חיי, לוסי".
היא צחקה ונשקה לי, ממלאת אותי באושר אינסופי.
"אני כול כך שמח ששיחררו אותך למשחק!", אמרתי לה בדיוק כשאדין הגיע אלינו בריצה קלה.
"לוסיה!", הוא צעק והיא צחקה שוב וחיבקה גם אותו. כר הדשא התמלא במשפחות של חברי לקבוצה, ואני חשבתי על איפה פול ולמה הוא לא ירד לכאן עם לוסי.
" פול היה מאחורי!" לוסי כאילו קראה את המחשבות שלי, עורה נראה קצת חיוור, אך ניסיתי לשכנע את עצמי שהכול בסדר. הערב המושלם הזה לא יכול להיהרס.
אחרי כשתי דקות ראיתי את רון ופול שרצו לקראתי ומהרתי אליהם, מחבק אותם.
" אח שלי כדורגלן!!!" פול כמעט קרע לי את עור התוף כששאג לתוך אוזני.
כמה מחברי הקבוצה התנפלו עליי שוב ואני לא הפסקתי לחייך ולצחוק, מרגיש שאני על גג העולם. מרחוק ראיתי את איגנסיו שהנהנן לעברי וחשבתי על אבא שלי, קיוותי שראה את המשחק ואכל את עצמו על כך שהבן שלו כיכב במשחק הכי גדול שהיה עד עכשיו בעונה הזו.
"דאניאל!!!", הצעקה של אדין הייתה מלאת חרדה והחזירה אותי לקרקע בבת אחת.
הסתובבתי לכיוונו במהירות, ראיתי את לוסי שעונה עליו, היא הקיאה.
מהרתי לעברתם, "מה קרה?!", צרחתי.
לוסי הביטה בי בעניים מלאות בדמעות, "אני מצטע-", ואז היא הקיאה שוב – נוזל אדום.
דם.