פרק 1:

20/09/2020 612 צפיות תגובה אחת

הגעתי מהבית של אמא שלי חזרה לבית שלי, הנחתי את שני הסירים של הקוסקוס והמפרום בפינת האוכל שלנו.
הבטתי על הבית מבולגן, אנחת ייאוש נפלטה מפי.
אדיר לא כאן ולפי ההודעה האחרונה שהוא שלח לי קודם בנהיגה הנה הוא אמר שהוא יגיע מאוחר הערב.
לא היו לי כוחות אבל לא יכולתי להשאיר את הבית כמו שהוא.
אני ישנה הרבה יותר טוב שהבית נקי.

סגרתי את התריסים וניקיתי את חלל החדר שהאור היחיד שדולק זה האור במטבח, אל תשאלו אותי למה אבל אני אוהבת לנקות בחושך.

שמונה וחצי בערב כבר עבר ועד שיכולתי ליפול על הספה בנוחות ולהתענג מהאוכל של אמא הפרק של 'להיות איתה' כבר הגיע כמעט לקיצו.
חפרתי עם הכף עמוק בתוך הקוסקוס כל הרעב נעלם לי לפתע, הרגשתי את הנפש שלי ריקה, עייפה כבר מהעולם החומרי וכל מה שעובר עלי.

זו הייתה תקופה כזו שכבר לא זיהיתי את עצמי, כבר שלושה חודשים שאני לא עובדת.
עזבתי את העבודה שלי כדוגמנית כשהתחלתי לעלות במשקל ולא להיות במידות שכולם רצו שאני אהיה. כבר לא היה לי נעים לעמוד מול מצלמה, לחייך ולשקר לכולם שאני נהנית מכל מה שמלבישים עליה בסט.
התפטרתי, מצאתי את הנחמה שלי לרוב במזון מהיר שאני ואדיר נהגנו להזמין יחד כמעט על ערב.

פתחתי את המקרר שלנו והוצאתי את השאריות של הג'ק דניאלס מאתמול.
שכחתי לעשות קניות בדרך חזרה הביתה.
לקחתי את הבקבוק יחד איתי וכוס זכוכית גדולה לצידו.
העברתי לאם טי וי. המוח שלי התרוקן לגמרי ממחשבות ברגע שהמוזיקה הופעלה ברגע.

קירבתי את פיית הבקבוק לפי ולגמתי ממנו באיטיות, מרגישה איך הנוזל המר בהתחלה צורב במורד גרוני אבל מהר מאוד מתרגלת אליו ונהנית ממנו.
עמדתי על הרגליים. חיוך נושן טיפס אל שפתיי בציפייה לקבל ערב טוב הערב ולא להיכנס אל המיטה מוקדם מהרגיל.

הגוף שלי זז לפי הקצב של המוזיקה, רקדתי, השתחררתי, הרגשתי חיה.
לא חשבתי על השיחה הנוקבת עם אמא שלי בבית שלה, על הדאגות שיש לה ולאבא לגבי.
לא חשבתי על שלא אכלתי כבר מהבוקר, אפילו לא חשבתי על אדיר ועל כמה הוא שוקע בעבודה עכשיו כדי לממן את שנינו בתקופה הזו שאני עוברת.
הגברתי את המוזיקה, זה היה ברונו מארס ברקע שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.

התעלמתי מהצעקות של השכנים הסמוכים אלינו והמשכתי לרקוד.
טיפסתי על הספה ולגמתי עוד מבקבוק הוויסקי.
הפעם הנוזל היה לי מתוק על הלשון כמו דבש גרם לי לשתות עוד ועוד ועוד כמעט בלי הפסקה.

קפצתי על הספה כמו ילדה בת ארבע, הצחוק שלי מילא את חלל האוויר, הרגשתי איך נשפך וויסקי על הספה וידעתי שהוא ישאיר עליה ריח בלתי נסבל אבל לא עניין אותי כרגע.

אדיר שונא שאני מתחילה לשתות, הוא טוען כמו הרבה אחרים שהאלכוהול הוא ההתמכרות שלי בתקופה החשוכה הזו בחיי.
אמא אמרה לי את אותו הדבר כשהייתי אצלה ולא דילגה על הנאום המרגש שאני הבת שלה ושהיא בסך הכל רוצה שיהיה לי טוב אבל היא לא רואה אותי במצב טוב.

עם אבא שלי לא דיברתי כבר ימים, הוא טס לבולגריה לנסיעת עסקים חשובה לעסק שלו אבל גם איתו, בפעם האחרונה שנפגשנו הוא הציע לי לטוס איתו לבולגריה, רק כדי שהוא יוכל לפקח עליי בקרוב בזמן שהוא לא יהיה כאן.

כולם מצפים ממני לעשות את מה שהם מבקשים ממני, לוחצים עלי עם המבטים המרחמים שלהם כשהם מביטים לי ישירות לעיניים.
הם רוצים לשמוע את הסיבות למה כל זה קורה לי למה אני מרשה לעצמי לדרדר את המצב ככה והאמת ש.. אני באמת לא יודעת.

לפני שנה מהיום הייתי במקום הכי טוב בחיים שלי, נקודת השיא בקריירה שלי.
השגתי כל קמפיין שרק רציתי, הייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים שרצו את הטוב ביותר עבורי, נהנתי מהעבודה שלי וממה שאני מייצגת, מעריצים היו מחכים לי מתחת לבית בכל סוף יום עבודה רק כדי לספר לי כמה הם מעריכים אותי.

הכרתי את אדיר לראשונה והבנתי שהוא אהבת חיי, היה לי כל מה שהייתי צריכה כדי להיות מאושרת אבל איכשהו גם עם כל מה שהשגתי הרגשתי סוג של עצב בלתי מוסבר בלב בכל פעם שנכנסתי אל המיטה בלילה.
לא נתתי לזה להסיט אותי יותר מדי והשתדלתי להעסיק את עצמי בעבודה שלי.
השיטה שלי באמת עבדה, אדיר היה מרכז החיים שלי וגרם לי להרגיש שמחה בכל דקה ביום.
אבל לצערי זה לא החזיק מעמד להרבה זמן, כמה שלא התעלמתי מהמועקה הזו היא תמיד הייתה שם, סירבה להיעלם ובכל פעם שרק הדחקתי אותה היא התעצמה יותר ויותר.. הובילה אותי למצב שאני נמצאת בו היום.

לגמתי את בקבוק הוויסקי כמעט עד סופו, הדפיקות החזקות שהוקשו על הדלת הקפיצו את ליבי, העלימו את תחושת האופוריה שלי.
הסתכלתי בעינית אך היא הייתה מכוסה, אף אחד לא היה מגיע הנה בשעות האלה מלבד אדיר.
החיוך שלי מתנוסס על פניי לרווחה ברגע שראיתי את המבט התמים שלו מאחורי הדלת.
הוא נשען על המשקוף בעמידה מרושלת ואחז בזר ורדים אדומים שנדפו ריח מתוק.
חגורת תיק המחשב שלו נחה על כתפו וקיפלה מעט את חולצתו.
פתחתי את ידיי לכיוונו ונפלתי עליו בחיבוק של אפיסת כוחות.

"חיים שלי, איך אני שמחה שהגעת" הוא כרך את ידו הפנויה סביב העור החשוף של גבי ויחד איתי נכנס פנימה אל הבית.
הרעש עדיין היה ברקע והקשה עלי לשמוע אותו מדבר לכיווני בשקט,
התעלמתי מזה, אחזתי בידו וגרמתי לו לרקוד איתי.
הוא גלגל את עיניו הצידה מיואש ממני אך המשכתי לנסות למשוך אותו ואותי חזרה אל תחושת האופוריה שלי.

הסתובבתי סביבו, הראש שלי היה בעננים והרגשתי כבר מסוחררת.
הצלחתי לשמוע אותו קורא בשם שלי אבל שוב התעלמתי מזה.
הוא אחז בזרועות העליונות שלי ועצר אותי מלהמשיך להסתובב סביבו.
"די כבר עטרה" הוא חזר על דבריו בקול גבוה.
הוא ניגש אל השלט ליד קערת האוכל שלי והנמיך את הווליום כמעט לגמרי.
בשנייה אחת הרס את כל האווירה הטובה שהייתה כאן והחזיר אותי למחשבות על כל הצרות שלי.

הבטתי בעיניו מגלה אצלו אכזבה גדולה שהוא מביט בי כרגע, הוא זרק את השלט רחוק ממנו ואני כדי לא ליצור איתו קשר עין נוסף הרמתי את הבקבוק שוב אל פי ולגמתי ממנו עד סופו.
הוא חיכה עד שאני אסיים ולקח את הבקבוק מידי, מסתכל עליו ריק ולא נהנה לגלות את זה.
כבר ידעתי מה עלול להגיע עכשיו והאמת שלא מיהרתי לברוח מאמא שלי כדי להתחיל לשמוע את כל השיט הזה עכשיו ממנו.

"למה את עושה את זה לעצמך?" הוא הרים עיניו מהבקבוק לכיווני, שילבתי את הידיים על החזה שלי וגמעתי את הטעם המר בלשוני.
"למה אני עושה מה אדיר? נהנית אחרי יום ארוך שעברתי?" ניתקתי את קשר העין שלי איתו וישבתי בכורסא השחורה בצד השני של הסלון.
הוא לא התקדם לעברי, רק הטה את גופו לכיווני ולא הפסיק להביט בי, המבט שלי הסביר כמה הוא רעב לצעוק עלי ולהטיח בי את כל מה שאני כבר לא מסוגלת לשמוע אבל זה לא קרה, הוא המשיך לדבר בנועם ולנסות כמה שיותר להכיל אותי.

"עטרה תפסיקי לבלבל ת'מוח את יודעת בדיוק על מה אני מדבר" הוא הניח את הבקבוק בשולחן והתהלך סביב בבית.

"אני וההורים שלך מנסים לעשות הכל כדי לגרום לך להרגיש טוב אבל זה לא יצליח אם לא תתני לנו את האופציה לעשות את זה. תעזרי לנו לעזור לך" הוא דיבר אלי כמו אל חולה, הרגשתי שהוא בתפקיד הדוקטור וכבר לא בן הזוג שלי.
בחן את ההתנהגות שלי, הבחין שאני בצרה וישר נזעק לעזרה.
"למה אתה מדבר אלי כאילו אני חולה?" לא יכולתי לשתוק לדבריו,
"עטרה את יודעת שאני-" הוא התחיל לומר,

"מה אדיר יודעת שאני מה? אם יש לך משהו להגיד לי פשוט תגיד אל תתחיל ותצטער אחר כך" נאנחתי כמוהו,

"אתם לא מפסיקים לצפות ממני לדברים, אתם כבר לא מסתכלים עלי כמו שהסתכלתם עלי לפני שנה.
את אמא שלי אני כבר לא מצליחה לזהות, ואתה?
בכל פעם שאני לבד בבית אני מנסה להעסיק את עצמי כדי לא להגיע למצב הזה, אבל אתה כבר לא פה כדי להגיד לי שזה עוד רגע עומד להיגמר אז אני לא מצליחה להתאפק והולכת לקנות וודקה חדשה לשתות" הרמתי את הטונים שלי, הנפש שלי נשברה.

ידעתי שכולם יכולים לשמוע אותנו, שכולם נהנים לדעת מה המצב הנפשי שלי כרגע כדי לצייץ את זה לכל העיתונים בארץ מחר בבוקר אבל כבר לא היה אכפת לי מאנשים אחרים ואיך הם רוצים שאני אתנהג, הרגשתי שאני עומדת להתמוטט.

"מאמי שלי אבל אני עובד כדי לפרנס, המצב נהיה הרבה יותר קשה ברגע שאת הפסקת לעבוד ואת יודעת את זה" הוא אמר בשקט, לא רוצה לסחוף את עצמו אל הטונים הגבוהים האלה.
העיניים שלו התמלאו בדאגה ושוב הוא הביט בי במבט מרחם, שנאתי את כל העיניים שמביטות בי ככה אבל רק עם העיניים שלו יכולתי להתמודד.

הרגשתי איך דמעה זולגת במורד לחיי, הוא זרק את הזר שהוא הביא לי אל הספה לצד השלט ובצעדים זהירים התקרב אלי.

"אני שונאת לחזור הביתה. אני שונאת לראות למה הפכתי" התחלתי לבכות, כבר לא יכולתי לשלוט בדמעות שלי והמועקה בלב שלי התגברה.
אדיר אחז בפניי בשתי ידו, עם אגודליו השמנות ניקה את שבילי הבכי מהלחיים שלי.

"אל תבכי מאמי שלי. אני יודע שאת עוברת תקופה קשה. תאמיני לי שאני מבין מה את עוברת" הוא אמר כדי להרגיע אותי אבל שנינו ידענו שהוא לא יכול לתאר אפילו את המצב שאני נמצאת בו.

בכל בוקר אני מתעוררת ומקווה שהיום הזה יהיה יותר טוב מהיום הקודם אבל מהר מאוד אני מגלה שהמציאות שלי נשארה אותה מציאות.
"אתה לא יודע מה אני עוברת" מלמלתי מתחת לדמעות, הוא הרים את הראש שלי כדי שהוא יוכל להביט בי.

ביד אחת הוא אחז בי ויד שנייה הוא סידר את שיערי לאחור באיטיות ונעימות.
"אני יודע שהתקופה הזו תעבור, מהמקום הזה אפשר רק לעלות למעלה.
היי תסתכלי עלי, אני מבטיח לך שאנחנו נעבור את זה ביחד" הבטתי לתוך עיניו הטהורות, הוא חיבק אותי אליו ואני פרקתי את הכאב שלי על כתפו.

"תפסיקי לבכות, את תראי שמעכשיו דברים רק יסתדרו לנו" הוא אמר, לא הפסיק ללטף את הגב שלי בתמיכה.
נשמתי את ריח הבושם שלו. תמיד הרגשתי שאדיר היה אהבת חיי, כל התקופה הרעה הזו רק גרמה לי להבין כמה הוא בן אדם טוב וכמה הוא באמת אוהב אותי.

הוא יכול היה לעזוב בכל כך הרבה פעמים אבל למרות הקשיים שלי הוא בחר להישאר ובחר שהקשיים שלי יהפכו לקשיים שלנו.
הוא ניתק את גופו מגופי, ניגבתי את הדמעות שלי וניסיתי לעבוד על כמה שיותר נשימות עמוקות כדי להסדיר את הנשימות שלי.

"הבאתי לך ורדים" הוא ניגש אל הספה ואסף את הזר שלי לחיקו, גיחכתי גיחוך קל שהוא הושיט לי אותם.

זה לא הייתה הסיטואציה שבה דמיינתי שאני אקבל אותם ממנו אבל גם את המצב הזה הערכתי ואהבתי.
"תודה חיים שלי. הם יפים כמו תמיד" ליטפתי את פניו, מרגישה את הזיפים העוקצניים שמחמיאים למראה שלו.

"האמת שאני רוצה לדבר איתך על משהו נוסף" הוא אמר פתאום.
הבטתי בעיניים שלו, הוא היה שקט פתאום ונראה במצב לא נוח. ידעתי שככל הנראה אני לא הולכת לאהוב את מה שיש לו לומר אבל עשיתי מאמץ גדול כדי לשבת ולהקשיב לו.

"מה קרה?" שאלתי, הוא אחז בכף היד שלי ולקח אותי איתו.
ישב על הכורסא מאחורי והושיב אותי על ברכיו. הפסקתי להתעסק בורדים והבטתי בפניו החתומות.
"שיקרתי לך שאמרתי שאני מתעכב היום בעבודה. האמת שאמא שלך הזמינה אותי אליה כדי לדבר על כמה דברים" הוא התחיל לומר, הסטתי את עיני הצידה אך הוא אחז בסנטרי וסובב אותי חזרה אליו.

"תבטיחי להקשיב לכל מה שיש לי להגיד לך" הוא אמר ברצינות, נשכתי את שפתי התחתונה, עיניו לא שחררו ממני עד שאגיד לו שאני מבטיחה.
"מבטיחה" נכנעתי במהירות, מאמא שלי לא ציפיתי ליותר מדי.
היא לא מצליחה להעביר יום אחד מבלי להתקשר אלי לפחות שש פעמים ביום וכשהיא נמצאת לידי היא מלווה אותי לכל מקום, גם לשירותים.
הכשרון הטוב ביותר שלה היה כושר הכריזמה שלה, אם היא הייתה צריכה לשכנע את ביבי שחייזרים תקפו את תל אביב אתמול בלילה אני מבטיחה לכם שהוא היה מאמין לה.

אדיר כבר במילא היה במקום פגיע עם כל העניין שלי בתקופה הזו וכל דבר שהיא תציע עבורו הוא היה מסכים מבלי להתווכח איתה בכלל.
לא כעסתי על זה שהוא שיקר לי ושהוא הלך להיפגש איתה מאחורי הגב שלי, הוא דאג לי המעט שיכולתי לעשות עכשיו זה להבין אותו ולא לתקוף את הדרך שהוא בוחר לפעול בה גם אם אני לא רואה את זה לטובתי כרגע.

"אמא שלך ואני חשבנו על דרך אחרת לעזור לך מאחר ואת לא רוצה ללכת עם הפסיכולוגית שקבענו לך" הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו.
"רק אנשים שצריכים טיפולים הולכים לפסיכולוג. אם אתה צריך טיפול מהסוג הזה אתה כנראה חולה במשהו נפשי. אתה חושב שאני גם חולה?" הוא הביט בעיני מבלי לענות לשאלה שלי, הבטתי בלסת שלו מתקשה.

"בסדר הבנתי אני סותמת" הנחתי את הורד ושילבתי את הידיים שלי.
"בקיצור חברה של אמא שלך דנה מעבירה סדנת גמילה בדרום למשך שלושה חודשים. זו הפעם השנייה שהיא עושה את זה ואמא שלך אומרת שמהסדנה הראשונה שלה יש הרבה אנשים שנמצאים היום במקום הרבה יותר טוב ו-" שוב עצרתי אותו מלהמשיך.

"אתה רוצה לשלוח אותי לדרום לשלושה חודשים בשביל סדנת גמילה?" אני יודעת שהבטחתי אבל הפעם באמת לא הצלחתי להבין אותו.
לקחתי נשימה עמוקה פנימה כדי לעכל את כל המצב,

"אני רוצה את הטוב ביותר עבורך, אני רוצה שהתקופה הזו תהיה מאחורינו" הוא ליטף את פני.

"ומה קרה לאנחנו נעבור את זה ביחד? גם אתה מתכוון להצטרף אל הסדנה הזו?" שאלתי בחיפזון, הוא לא ענה לי והעיניים שלו כבר גילו לי את התשובה שלו.
רק אנשים שצריכים את הסדנה הזו יכולים להשתתף בה" הוא אמר עם העיניים על הידיים שלנו.

"מאמי שלי אני יודע שאת לא רוצה את זה ותאמיני לי שגם אני לא רציתי שנגיע לזה אבל את חייבת את הטיפול הזה" הוא אחז חזק בידי כדי לנחם את המילים שלו ולגרום לזה להישמע חיובי יותר.
הבטתי על כפות הידיים שלנו משולבות זה בזו ובאיטיות הרמתי את עיני לעברו.
"אז אתה כן חושב שאני חולה" אמרתי. מתחתי את השפתיים שלי לחיוך מבין אבל מיואש מכל מה שעברתי עד עכשיו.

לא כעסתי עליו, ניסיתי להעמיד את עצמי במקום שלו, ניסיתי להבין איך זה להרגיש שמישהו תמיד זקוק לתמיכה שלך, איך זה לדאוג למישהו כל כך הרבה שאתה כבר מפסיק לחשוב על עצמך.

אתה כנראה מפוקס במטרה שלך עבורו שכבר לא משנה לך באיזה דרך אתה תגיע אליה, גם אם זה אומר שתהיה רחוק ממנו לתקופה ארוכה.
באמת שהבנתי אותו, ראיתי את המאמץ שהוא עשה כדי שיהיה לי טוב, ראיתי כמה הוא אוהב אותי כדי להשקיע בי כל כך הרבה אבל למרות הכל ידעתי שאם המצב היה הפוך לא הייתי שולחת אותו רחוק ממני לדרום לשלושה חודשים.
כי אני יודעת שהפחד שלו זה להיות לבד, כי ברגע שאתה לבד הכל מציף אותך מחדש ולהיות בחברה של אנשים זרים שנמצאים באותו המצב כמוך זה כמו להרגיש לבד.
ניתקתי את הידיים שלנו זה מזו בעדינות וכבר הפסקתי להרגיש את התמיכה שלו בי.

קמתי ממנו והתרחקתי כמה צעדים ממנו, רציתי להיקבר בתוך השמיכה שלי בחדר אבל ידעתי שגם שם אני אפגוש אותו שוב עוד מעט ואת האמת שאין מקום אחר שאני אוכל ללכת אליו עכשיו שהוא לא יהיה בו.

"אז בגלל זה הבאת לי ורדים? כי רצית לרכך אותי לפני שאתה מספר לי שאתה ואמא שלי מתכננים לשלוח אותי לסדנת גמילה?" כאבי ראש החלו להטיח בראשי.

"עטרה תקשיבי לי. אני מפחד עלייך" הוא קם מהכורסא ונעמד מולי.
"אני מפחד עלייך אוקיי? אני לא רוצה לראות אותך ממשיכה להיפך למה שאת הופכת. אני רוצה לזכור את העטרה שהכרתי שהייתה מלאה בשמחת חיים שאף אחד לא יכול היה לקחת ממנה. את העטרה עם האש בעיניים ששום דבר לא גרם לה להיכבה" עצרתי אותו מלהחזיק את היד שלי שוב.
למרות שאהבתי את המגע שלו לא רציתי שזו תהיה הדרך שלו לעשות לי מניפולציה רגשית.

"אני אוהב אותך" הוא אמר לפתע, מצליח עם המניפולציה שלו גם מבלי לגעת בי.
"אני רק דואג לך את מצליחה להבין את זה?" הוא הטיח את ידיו באוויר, הוא היה נראה מיואש וכנוע לגמרי מכל המצב הזה שלא מפסיק לחזור עליו מדי יום.
הראש שלי לא חדל לכאוב, זרקתי את הזר לכיוון הספה שהייתה לא רחוקה ממני.

"יש לי כאבי ראש, אני חושבת שאני אלך לישון קצת כדי להירגע" הבטתי בעיניו, זו לא התגובה שהוא ציפה לקבל אבל כבר מאסתי להתאמץ בשביל שאנשים אחרים יהיו מרוצים ממני, זה בדיוק מה שהוביל אותי למצב שאני נמצאת בו היום, כל מה שהייתי צריכה עכשיו זה לישון כי זה הדרך היחידה שאני מצליחה לברוח מהמציאות שלי.


תגובות (1)

קונכייה של אדם שבור זה מקום מורכב ביותר, לא תמיד קל להבין כשאתה בחוץ, לא תמיד יש מילים נכונות, והראת את זה בצורה מאוד מדויקת. הסוויץ' הזה של שינוי הרבה פעמים נעלם מהעין, עד שקשה להאמין בו כי הוא תלוי באדם עצמו, לפעמים תלוי גם באיזה אסימון שצריך ליפול.
קטע סוחף מאוד, כמו סרט. ממש חכם גם. בוגר.
אהבתי!

20/09/2020 21:27
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך